רע"א 1889-15 אבו נאב ואח' נ' רלב"ג ואח'

א.             בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ר' יעקובי, ר' וינוגרד וע' כהן) בע"א 8932-07-14 מיום 10.2.15, במסגרתו התקבל ערעור המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיאה השופט א' רובין) בת"א 18976/08 מיום 11.5.14. הפרשה והבקשה נסבות על קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יפונו המבקשים מבניין הנמצא בחזקתם, נוכח הוכחת בעלותם של המשיבים בנכס. כן הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בבקשה, שעם הגשתה ניתן (14.4.15) צו ארעי. אציין כבר כאן, כי הבקשה הוגשה במקור על-ידי תשעה מבקשים, אך בסופו של יום הגישו חמישה מהם בקשה לביטול ייצוג ולדחיית הבקשה ככל שהיא נוגעת אליהם.

רקע והליכים קודמים

ב.             המשיבים, נאמני הקדש בנבנישתי, הגישו בבית משפט השלום בירושלים תביעה לפינוי המבקשים ממבנה, הידוע כחלקה 95, בגוש שומה 29986 אשר בשכונת סילואן שבירושלים. לטענת המשיבים, הבניין הוקדש בימי התורכים על-ידי ילדיו של משה בנבנישתי ע"ה לטובת עניי העדה היהודית בירושלים, ושימש כבית כנסת של הקהילה התימנית באזור עד לעזיבת היהודים את סילואן – בהוראת השלטון הבריטי – בשנת 1938. עוד נטען, כי לאחר מלחמת הקוממיות, עבר הבניין לניהולו של האפוטרופוס הירדני על נכסי אויב, ולאחר מלחמת ששת הימים – לניהולו של האפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל. בסופו של יום, שיחרר האפוטרופוס הכללי את הבניין לטובת ההקדש, ומכאן התביעה. הסעד שהתבקש על-ידי המשיבים הוא פינוי המבקשים מהמבנה, וחיובם בתשלום דמי שימוש ראויים בעבור שבע השנים שקדמו להגשת התביעה. המבקשים טענו מנגד, כי המשיבים לא הוכיחו שחלקה 95 שייכת לנכסי ההקדש, וכי הואיל והמבנה שייך, לשיטתם, למשפחת ג'לאג'ל – אשר השכירה להם אותו מקדמת דנא – הם כיום דייריהם המוגנים.

ג.              בית משפט השלום דחה את תביעת המשיבים לאחר שקבע, כי לא הוכח שחלקה 95, עליה נמצא הבניין נשוא התביעה, שוחררה להם על-ידי האפוטרופוס הכללי. בית המשפט נדרש לנוסח תעודת שחרור המקרקעין שהוגשה על ידי המשיבים, בה נרשם, כי המקרקעין המשוחררים הם אלה הרשומים "בלשכת רישום המקרקעין ירושלים על שם חכם מוסטון בן בניסתה, בספר טורקי מספר 3 בדף 6 ואשר מצויים בסילואן – ירושלים, וזאת על יסוד שטר מספר 4 מספטמבר 1881". בית המשפט קבע, כי המשיבים לא הצליחו להוכיח שהקרקע הנזכרת בתעודת השחרור היא אכן חלקה מספר 95. בנוסף, ולמעלה מן הצורך, דחה בית המשפט את טענת המבקשים, לפיה נהנים הם מדיירות מוגנת, וזאת בשל חשד כבד לגבי מהימנות הסכם השכירות שהוגש להוכחת הדיירות המוגנת, ובשל הימנעות המבקשים מהעדת יורשי ג'לאג'ל לשם תמיכת טענתם. כן קבע בית המשפט, כי הואיל וזכות המבקשים במבנה מוטלת בספק, ישא כל צד בהוצאותיו.

ד.             כלפי פסק דין זה הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט המחוזי. המבקשים מצדם הגישו ערעור שכנגד על אי פסיקת הוצאות לטובתם, ולמען הזהירות אף על הקביעה בדבר אי התקיימותה של דיירות מוגנת. במהלך הדיון בערעור ביקשו המשיבים להגיש ראיות חדשות, וביניהן תעודת שחרור מקרקעין מתוקנת מיום 18.1.2015, שבגדרה הובהר כי חלקות 95 ו-96 בגוש שומה 29986 הן חלק מן השטח הרשום בנסח הרישום התורכי המפורט. בית המשפט המחוזי קיבל את תעודת השחרור המתוקנת וקבע, כי המשיבים עמדו בנטל להוכיח את הבעלות בקרקע, ולפיכך דין ערעורם להתקבל. בית המשפט ציין בנוסף, כי די היה בתשתית הראייתית שעמדה לפני בית משפט השלום לקבל את תביעת המשיבים. לעניין חיוב המבקשים בדמי שימוש ראויים, השיב בית המשפט את הדיון בעניין לבית משפט השלום, וזאת הואיל ונוכח קביעתו שהבעלות לא הוכחה על-ידי המשיבים, טרם נדרש בית משפט השלום לשאלת דמי השימוש. כן נדחה  הערעור שכנגד שהגישו המבקשים, ונקבע כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום לעניין הדיירות המוגנת. 

הבקשה

ה.             בבקשה נטען, כי יש מקום להיענות לה מטעמים של צדק, מניעת עיוות דין, שיקולי הגינות, והיות העניין בעל חשיבות ציבורית; וזאת בשל התוצאה הקשה של  דחיית הבקשה – סילוק ידם של המבקשים לאחר שנות מגורים רבות. לגופה של הבקשה נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר נעתר לבקשת המשיבים להגשת ראיה נוספת בערעור, וזאת הואיל ומדובר בראיה שמקורה באירוע שהתרחש טרם מתן פסק הדין, אשר היה ידוע למשיבים, ולכן ניתן היה להגישה זמן רב קודם לכן. כן נטען, כי מדובר בראיה בלתי קבילה, שכן לא ניתנה למבקשים ההזדמנות לחקור את מי שערך אותה. בנוסף גורסים המבקשים, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר התערב בקביעות עובדתיות רבות של בית משפט השלום, ושבאותה נשימה מיאן להתערב בקביעות העובדתיות הנוגעות לדיירות המוגנת. בכך – כנטען – נהג בית המשפט איפה ואיפה. לבסוף נטען, כי המבקשים הוכיחו את היותם דיירים מוגנים באמצעות צירוף כתב התביעה שהגיש נגדם ג'לאג'ל בשנת 1982 לתשלום דמי שכירות, ובו טען כי השכיר למבקשים את הנכס עוד משנת 1966. לדידם של המבקשים, נוכח זאת לא היה צורך להזמין את יורשיו של ג'לאג'ל להעיד, כדי להוכיח את עניין השכירות, וממילא אינם יכולים להעיד מכלי ראשון על אירועים מלפני יובל.

התגובה

ו.              בתגובת המשיבים נטען, כי אין מקום לקבל את הבקשה, ממספר טעמים. ראשית צוין, כי עוד בהליך שנוהל בבית משפט השלום נקבע – בהסתמך על הצהרת בא כוחם של המבקשים – שארבעה מתוכם אינם מתגוררים בנכס נשוא הסכסוך, ואין להם זכויות בו; אלו הם המבקשים 5-3 ו-9. כן צוינו הבקשות שהוגשו ואוזכרו מעלה, מטעם המבקשים 4,6,7,8,9, לביטול הייצוג ודחיית הבקשה ככל שהיא נוגעת אליהם. לפיכך נאמר, כי בסופו של יום מוגשת בקשה זו מטעמם של שני מבקשים בלבד; המבקשים 2-1. עוד נטען בתגובה, כי בבקשה אין עולה כל שאלה משפטית עקרונית, כי עיקר הטענות נסבות על קביעותיהן העובדתיות של שתי הערכאות, וכי עסקינן בתביעת פינוי קלאסית התחומה לד' אמותיה. לעניין הגשת הראיה הנוספת בבית המשפט המחוזי נטען, כי מדובר בתעודה ציבורית, ולכן כזו המהוה ראיה לא רק לעצם קיומה, אלא אף לאמיתות תוכנה. לבסוף נטען, כי אין בבקשת המבקשים כל התייחסות למארג הראייתי כמכלול, אשר על בסיסו הסיק בית המשפט המחוזי כי המשיבים הוכיחו את בעלותם בנכס.