השופט י' דנציגר:
האם פסק בוררות שתוכנו מנוגד להחלטה של בית משפט שאין עליה עוד זכות ערעור הינו מנוגד לתקנת הציבור באופן המקיים את עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(9) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968? ואם התשובה על שאלה זו היא בחיוב, כיצד יש לנהוג בפסק בוררות שכזה? אלה השאלות הניצבות לפתחנו.
לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 31.10.2007 בה.פ. 191/06 ובה.פ. 387/06 (כבוד הנשיא ד"ר א' גורן) אשר דחה בקשה לבטל את פסקי הבוררות שניתנו בתאריכים 30.5.2000 (להלן - פסק הבוררות הראשון) ו-4.1.2006 (להלן - פסק הבוררות השני) על ידי הבוררת, עו"ד חירותה הראל (להלן - הבוררת) ואישר אותם.
העובדות וההליכים קודם להליך הבוררות
1. בתחילת שנות ה-90 של המאה שעברה, בתקופת העלייה הגדולה ממדינות ברית המועצות לשעבר, פעלה המבקשת, חברה ממשלתית, למציאת פתרונות דיור לעולים החדשים, כשלוחה של ממשלת ישראל, המחזיקה ב-100% מהון מניותיה. המשיב, שהיה בעליו של מבנה מיועד לתעשייה בירושלים, הציע למבקשת כי יסב את המבנה מייעודו התעשייתי למבנה מגורים שיכלול 165 יחידות דיור בנות חדר אחד כל אחת ושירותים ומקלחת משותפת עבור כל שתי יחידות, והיא תשכור ממנו את יחידות הדיור. ביום 13.1.1991 נחתם הסכם שכירות בין הצדדים (להלן - ההסכם), במסגרתו התחייב המשיב להשיג "כל רישיון או אישור הנחוצים כדין על מנת שמותר יהיה להשתמש במושכר למגורים" [סעיפים 3, 7 ו-12 להסכם].
2. ביום 22.4.1991 המליצה הועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים (להלן - הועדה המקומית) לועדה המחוזית לתכנון ובניה בירושלים (להלן - הועדה המחוזית) לאשר את התוכניות שהכין המשיב. ואולם, ביום 21.5.1991, החליטה הועדה המחוזית שלא לאשר את התוכניות שהגיש המשיב. הועדה המחוזית קבעה כי היתרי בניה יינתנו רק אם יבוצע בתוכניות שינוי מהותי, באופן ששטחה של כל יחידת דיור לא יפחת מ-40 מ"ר והיא תכלול, שני חדרים, מטבחון, שירותים ומקלחת. קביעה זו הביאה לכך כי מספר היחידות המכסימאלי שניתן היה להשכיר במבנה נשוא ההסכם עמד על 48 יחידות דיור בלבד.
המבקשת ניסתה לסייע למשיב לשנות את רוע הגזירה ושלחה אליו מכתב המכוון לעיני הועדה המחוזית, במסגרתו הסבירה מדוע נדרשות לה 165 יחידות דיור בנות חדר אחד כל אחת, למטרת מגורים של משפחות עולים קטנות, בודדים וזוגות, דבר אשר יהווה עבורם חיסכון בשכר דירה. ואולם, ביום 9.7.1991 העניקה הועדה המחוזית היתר לשימוש חורג למגורים בכפוף ליישום של תוכנית מתוקנת, בהתאם להחלטתה האמורה מחודש מאי 1991.
3. בכך לא תם העניין. המשיב קיבל מאת הועדה המקומית אישור לאיכלוס המבנה וניסה "לעקוף" את החלטתה של הועדה המחוזית באמצעות הוספת דלת חיצונית לכל שתי יחידות דיור, כך שלמראית עין בלבד, מדובר ביחידה אחת. לאחר מכן הוציאה הוועדה המקומית טופס 4 שעל בסיסו החלה לקבל המבקשת חזקה בנכס. ואולם, ביום 30.10.1991, פנתה הועדה המחוזית לבית משפט השלום בירושלים בבקשה דחופה למתן צו מניעה כנגד המשיב והמבקשת, האוסר על איכלוס המבנה במצבו האמור. צו מניעה כאמור ניתן, בהסכמת הצדדים, ביום 1.11.1991 (ב"ש 586/91).
4. לאור האמור לעיל, ביום 15.11.1991 הודיעה המבקשת למשיב על ביטול ההסכם ביניהם (להלן - הודעת הביטול). כתוצאה מהודעת הביטול האמורה, התגלעה בין הצדדים מחלוקת כאשר המשיב טען כי ההסכם בוטל שלא כדין וכי נגרמו לו נזקים כתוצאה מכך ואילו המבקשת טענה כי המשיב, אשר לא השיג את ההיתרים שהתחייב להשיג במסגרת ההסכם, הוא שהפר את ההסכם הפרה יסודית והדבר הקנה לה זכות לבטלו. המשיב, אשר לא השלים עם הביטול האמור, הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 20.2.1992 כתב תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקשת, מדינת ישראל ושלושה נתבעים נוספים אשר כיהנו באותה העת כנושאי משרה במבקשת, במסגרתה תבע סך של 1,066,277 ש"ח כפיצוי בגין הפרת ההסכם (ת.א. 112/92). המבקשת קיבלה רשות להתגונן ולאחר הליכים שהתנהלו בין הצדדים, העביר בית משפט זה ביום 5.7.1992 את התביעה לדיון בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו עקב חוסר סמכות מקומית (רע"א 2339/92). ביום 25.8.1992 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה כנגד עמידר ונושאי משרה בה (ת.א. 1014/02). התיק היה "רדום במשך מספר שנים עד שביום 1.5.1996 הגיש המשיב בקשה לתיקון כתב התביעה ולאחר מכן ביקש תיקון נוסף, באופן שסכום התביעה יעמוד על סך של 11,000,000 ש"ח.
5. ביום 16.6.1998, במהלך דיון הוכחות בבית המשפט המחוזי, הודיע המשיב כי הוא מבקש לדחות את התביעה כנגד אחד הנתבעים, מר אורי שני, אשר כיהן באותה העת כיו"ר עמידר, והציע להעביר את הסכסוך לבוררות כאשר מר שני יכהן בורר. המבקשת הודיעה כי היא מתנגדת לבוררות במתווה כזה והצדדים הסכימו על העברת הסכסוך (בין המבקשת למשיב בלבד, לאחר מחיקתם של יתר הנתבעים) לבוררות לפני הבוררת עו"ד חירותה הראל. במסגרת הסכם הבוררות שנחתם בין הצדדים ביום 6.8.1998 (להלן - הסכם הבוררות) הוסכם כי הבוררת תכריע במחלוקות בין הצדדים ותיתן פסק בוררות "כאילו היה בית משפט שדן בתביעת חי [המשיב] כנגד עמידר [המבקשת] על פי כתב התביעה שהוגש בתיק זה" (סעיף 3 להסכם הבוררות).
כמו-כן נקבע כי הבוררות תתנהל, במידת האפשר, כאילו מדובר בדיון המתנהל בבית המשפט, בהתאם להוראות הפרוצדוראליות שכבר ניתנו על ידי בית המשפט עד לאותו השלב (סעיף 4.1 להסכם הבוררות). עוד קבעו הצדדים כי הבוררות תתנהל במתווה דו-שלבי, לפיו בשלב הראשון תידון ותוכרע שאלת חבותה של המבקשת ובשלב השני, במידה שיקבע כי קיימת חבות כאמור, תידון ותוכרע שאלת הנזק (סעיף 4.1.2 להסכם הבוררות). לבסוף, קבעו הצדדים כי הבוררות תהא כבולה לדין המהותי, לדיני הראיות ולסדרי הדין הנוהגים בבית המשפט וכי היא תנמק את החלטתה כאילו הייתה בית משפט הדן בתביעה (סעיפים 4.1.4-4.1.7 להסכם הבורות). ביום 10.8.98 קבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו כי התביעה כנגד הנתבעים 2-3 תדחה וקיבל את בקשת הצדדים לעכב את התביעה כנגד המבקשת לצורך העברתה להליך בוררות.
הליך הבוררות וההליכים המשפטיים שננקטו במהלכו
6. בתום השלב הראשון של הליך הבוררות קבעה הבוררת, במסגרת פסק הבוררות הראשון, כי המבקשת פעלה בחוסר תום לב כאשר לשיטתה, היה על המבקשת לסייע למשיב לשתף איתו פעולה לצורך קיום החלטתה של הועדה המקומית. במסגרת החלטתה ציינה הבוררת:
"אינני נכנסת לשאלת הסמכות החוקית במה יכול מהנדס עיר וועדה מקומית ליתן גושפנקא לשינויים תכנוניים שיש בהם "מעין עקיפת" החלטות הוועדה המחוזית. הואיל וזה אינו רלוונטי לבוררות זו בשל האופן שבו הדברים הסתיימו לגופו של עניין." [עמ' 21, פסקה 13 לפסק הבוררות הראשון]
לאחר שקיבלה לידיה את פסק הבוררות הראשון, עתרה המבקשת לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטולו [ה.פ. 1488/01] ואולם, בסופו של דבר נמחקה הבקשה בכפוף לשמירתן של טענות המבקשת כנגד פסק הבוררות הראשון והעלאתן בתום ההליך במסגרת בקשה לביטול פסק בוררות.
7. במהלך השלב השני של הליך הבוררות חשה המבקשת כי הבוררת מגלה כלפיה "עוינות וקוצר רוח" אשר, לשיטתה, באו לידי ביטוי בהיענות אוטומטית של הבוררת לכל בקשותיו של המשיב ודחייה כמעט אוטומטית של בקשות המבקשת, לעיתים ללא כל דיון בהן. לפיכך, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה להעברת הבוררת מתפקידה [בש"א 9420/02].
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה אך ציין כי יש מקום להקפיד על תחושת שוויון ונוחות כלפי כל אחד מהצדדים, לאור העובדה שאווירה טובה וסובלנות הן "מאושיותיו של הליך הבוררות". המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור אמנם, אך בית משפט זה ציין כי מוטב יעשו באי כוח הצדדים והבוררת אם יתנו דעתם על הערתו האמורה של בית המשפט המחוזי וימצאו את הדרך הנאותה להמשיך בבוררות, כך שיתאפשר לכל אחד מבעלי הדין למצות את טענותיו במסגרת הליך הבוררות.
8. בזאת לא תם העניין. במהלך ישיבת בוררות שהתקיימה בחודש אוקטובר 2004 הודיעה הבוררת כי חלתה ולמרבה הצער, מחלתה הביאה אותה לידי עיוורון. כתוצאה מעיוורון זו, הפסיקה הבוררת את פעילותה כעורכת דין ואף סגרה את משרד עורכי הדין שהיה בבעלותה וחדלה מקבלתם של לקוחות חדשים. נוכח הודעה זו, פנתה המבקשת לבוררת וביקשה כי "תמשוך את ידיה" מן הבוררות ומשאחרונה סירבה לעשות כן, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה נוספת להעברת הבוררת מתפקידה [בש"א 23342/04]. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה [רע"א 3265/05] והבקשה הועברה לדיון לפני הרכב של שלושה שופטים. ואולם, בין לבין ניתן פסק הבוררות השני - כפי שיפורט להלן - והמבקשת מחקה את הבקשה תוך שהיא שומרת על טענותיה בעניין זה.
9. ביום 6.1.2006 נתנה הבוררת את פסק הבוררות השני במסגרתו קיבלה את מרבית טענותיו של המשיב בנוגע לפיצוי המגיע לו. בתמצית, חישבה הבוררת את הפיצוי המגיע למשיב בהתבסס על 151 יחידות הדיור שהמבקשת החלה לקבל חזקה בהן בהתאם להסכם בין הצדדים. לפיכך, פסקה הבוררת לזכות המשיב סך של 11,000,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.1997 ועד מועד התשלום בפועל (שהם, נכון למועד הגשתה של בקשת רשות הערעור לבית משפט זה כ-22,000,000 ש"ח).