רננים חברה לפיתוח ויזום פרוייקטים נ' ישראל בודה

1. בפניי בקשה לאיחוד הדיון לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: בקשת האיחוד). המבקשות מבקשות כי אאחד את הדיונים בשלוש בקשות רשות ערעור כדלקמן:

           א.      רע"צ 21270-02-18 אשר הוגשה על-ידי המבקשת 1 לבית משפט השלום כפר סבא (להלן: הבקשה הראשונה). בקשה זו מעלה השגות על החלטות ההוצאה לפועל, לשכת כפר סבא, בגדרו של תיק 526029-10-17 (כב' הרשמת כ' שפירא ברגמן, וכב' הרשמת ד' פסו-ואגו) בדבר מינוי כונס נכסים לביצוע פעולות משפטיות במקרקעין.

           ב.      רע"צ 25871-06-18 אשר הוגשה על ידי המבקשת 1 לבית משפט השלום כפר סבא (להלן: הבקשה השנייה). בקשה זו מעלה השגות על החלטת ההוצאה לפועל, לשכת כפר סבא, בגדרו של תיק 17-11858-04-5 (כב' הרשמת ע' גולדשטיין לירן) אשר דחתה את טענות המבקשת 1 בנוגע לחוקיותם של הליכים שנועדו לממש שעבוד במקרקעין.

           ג.      רע"צ 46154-06-18 אשר הוגשה על ידי המבקשת 2 לבית משפט השלום תל אביב-יפו (להלן: הבקשה השלישית). בקשה זו מעלה השגות על החלטת ההוצאה לפועל, לשכת תל אביב, בגדרו של תיק 507576-10-17 (כב' הרשם א' אשר) שדחתה את טענות המבקשת 2 נגד הליכי ההוצאה לפועל אשר נועדו לממש חוב פסוק. מדובר בסך של 10,000 ₪, שאותו המבקשת 2 חויבה לשלם בהחלטה מיום 17.5.2017 אשר ניתנה בתיק הוצל"פ (כפר סבא) 17-11858-04-5 הנ"ל (כב' הרשמת ע' גולדשטיין לירן).

2. בקשת האיחוד משתרעת על פני שמונה עמודים וחצי ונספחיה כוללים שלושה קלסרים עבים, המחזיקים מאות עמודים. לאחר עיון בתגובות המשיבים 1-3, סברו המבקשות כי טוב תעשנה אם תגישנה בפניי מענה לתגובות באורך של תשעה עמודים, המלווים בנספחים נוספים. במענה זה, חזרו המבקשות על הטענות שהעלו בבקשת האיחוד, תוך שהן מבהירות שבקשתן זו היא "בקשה דיונית פשוטה" מבלי להסביר מדוע בקשה פשוטה זקוקה לשבעה-עשר עמודי טענות ולמאות עמודים של נספחים. התנהלות זו הכבידה שלא לצורך על הדיון וההכרעה בעניין שהוא אכן פשוט יחסית, ועלי לתת לכך ביטוי בפסיקת הוצאות, כמתווה בתקנה 512(ב), סיפא, לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ״ד-1984. ברצוני לציין, כי מדובר בדוגמת-קצה לתופעה נפוצה אשר ממחישה בפעם המי יודע כמה את הצורך ברפורמה יסודית בסדרי הדין שחוללו תקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ח-2018, אשר תיכנסנה לתוקף בעוד כשנה. תקנה 50(5) לתקנות חדשות אלה קובעת כי ״הבקשה והתשובה, כל אחת בנפרד, לא יעלו בהיקפן על ארבעה עמודים; התצהירים המצורפים לא יעלו בהיקפם על שלושה עמודים״ – וחבל שדרישת-סף זו לא חלה בעניינו.

3. לגופם של דברים, טוענות המבקשות כי בקשות רשות ערעור הנזכרות לעיל הן בגדר "תובענות" שבהן ניתן לאחד את הדיון בהתאם לתקנה 7. טענה זו היא, ללא ספק, נכונה, שכן הביטוי "תובענה", כהגדרתו בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, מכיל בחובו כל בקשה והליך.

4. דא עקא, השאלה שניצבת בפניי היא אחרת. תקנה 7 מאפשרת איחוד של "תובענות בנושא אחד" אשר הוגשו "לבתי משפט אחדים", הא ותו לא, והשאלה שעליה נדרש אני להשיב היא האם התנאי הכפול הזה מתקיים במקרה דנן.

5. הנני משיב לשאלה זו בשלילה.

6. המבקשות טוענות, כי בקשות רשות ערעור שבהן עסקינן מעמידות לדיון נושא משותף אחד: מעשים בלתי חוקיים והמניע הפסול שאותם הן מייחסות למשיבים, ובפרט למשיבה 3, מדינת ישראל, בכושרה כגובה מיסים. המבקשות מאשימות את המדינה (יחד עם המשיבים 1-2 כעושי דברה) ברצון לנשל את המבקשת 1, "בדרכים לא דרכים", מיחידת המקרקעין שבה היא מחזיקה חנות. המבקשות טוענות, כי הליכי ההוצאה לפועל שנפתחו על ידי המשיבים 1-3 בקשר למקרקעין הנ"ל אינם חוקיים והם פועלים כדי לבטלם.
7. טענות אלה כשלעצמן אינן מוכיחות את זהות הנושא הנדרשת בתקנה 7. כדי להצליח בטענתן כי בקשותיהן לרשות ערעור עוסקות באותו נושא, על המבקשות להראות חפיפה משמעותית בין הטעמים המשפטיים והטעמים שבעובדה שבכוחם לבלום את אכיפתו של החוב הפסוק (הנדון ברע"צ 46154-06-18), את מימושו של השעבוד (הנדון ברע"צ 25871-06-18) ואת פועלו של כונס הנכסים (הנדון ברע"צ 21270-02-18). המניע הנסתר שאותו מייחסות המבקשות למשיבים 1-3 (ושעדיין רחוק מלהיות מוכח) איננו הופך את הליכי ההוצאה לפועל שבהם עסקינן לבלתי חוקיים. תקינותו של הליך הוצאה לפועל, שעניינו מימוש זכות מוכחת, מוגדרת ומוגמרת, היא נושא עצמאי, שאותו יש לבדוק לגופו ביחס לכל הליך והליך. במקרה דנן, הזכאות לממש חוב פסוק הינה נפרדת ונבדלת מן הזכאות לממש שעבוד הרובץ על מקרקעין, ושני העניינים הללו שונים מן הזכאות למנות כונס נכסים שיפעל לרישום זכויות  באותם מקרקעין. מקרה זה איננו דומה להליכי הוצאה לפועל חופפים, כגון אלו שעניינם מימוש שטרות השייכים לאותה עסקה ובמסגרתם מועלית טענה זהה של כישלון תמורה, אשר מצדיקה את איחוד הדיונים. השוו בש״א 3759/14 פרל נ׳ בנק מרכנתיל דיסקונט בע״מ (13.6.2014).