פסק דין
1.בפני תביעה כספית לפיצויים בגין הוצאות ונזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מתביעה בסכם קצוב שהגישה נגדו בעבר הנתבעת- רשות השידור, בגין אי תשלום אגרת טלוויזיה. אותה תביעה נמחקה בהסכמה במסגרת ת"ת 18310-12-12 (להלן: "ההליך הקודם"). כן תבע התובע החזר אגרת טלויזיה ששילם בשנת 2006- על סך 2,036 ₪ ובשנת 2008 על סך 540 ₪, בתוספת ריבית והצמדה. לטענת התובע, מקלט הטלוויזיה שהיה ברשותו בעבר, הועבר עם גירושיו ב- 9/05 לגרושתו ואילו הוא עבר להתגורר עם אימו, אשר אמנם החזיקה מכשיר טלוויזיה, אך הייתה פטורה מתשלום האגרה כאזרח ותיק.
2.הנתבעת טענה, כי יש לדחות את התביעה בגין קיומו של מעשה בית דין וזאת לאור מחיקת התביעה בהליך הקודם ללא צו להוצאות. עוד טענה הנתבעת כי תביעת התובע להחזר אגרה ששילם בשנת 2006, כבר התיישנה וכי עבור שנת 2008 טרם שילם התובע את האגרה.
בתאריך 15.10.13 העידו בפני הנתבע וכן 3 עדים מטעמו לעניין מקום מגוריו. כן העיד נציג הנתבעת.
דיון:
3.ראשית אציין, כי אף שבגוף התביעה תבע התובע סכום העולה על 12,000 ₪, הרי בכותרת התביעה נתבע רק סך של 3,000 ₪.התביעה נפתחה על סך 3,000 ₪ ראה "סכום התביעה" בעמ' הראשון של התביעה. אגרת התביעה ששולמה עבור התביעה מתייחסת כאמור לסכום תביעה של 3,000 ₪. לפיכך ממילא לא מוסמך בית המשפט לפסוק אלא בגבולות הסכום הנתבע העומד על 3,000 ₪ בלבד ולא מעבר לכך.
כבר בתחילה אציין, כי התובע אינו זכאי לפסיקת הוצאותיו בגין ההליך הקודם, שכן התובע ביקש מבית המשפט במפורש במסגרת אותו הליך לפסוק את הוצאותיו. בית המשפט קבע בפסק הדין: "באשר לטענות הצדדים לעניין ההוצאות, אינני מוצאת לנכון לחייב את התובעת בהוצאות בגין ההליך ואני מורה כי התביעה תימחק ללא צו להוצאות".
אף שבעצם מחיקת התביעה, אין משום מעשה בית דין וטענות הצדדים לגופם של דברים לא הוכרעו, הרי לעניין הוצאות התביעה, קבע בית המשפט כי אני מוצא לפסוק הוצאות. ככל שהתובע סבר כי טעה בית המשפט וכי היה ראוי לפסיקת הוצאותיו בגין הגשת אותה תביעה, הייתה פתוחה בפניו הדרך להגיש ערעור על פסק הדין ואולם משלא עשה כן, המדובר במעשה בית דין, על פיו אינו זכאי להוצאותיו.
4.יחד עם זאת, בנוסף להוצאות ההליך הקודם, טען התובע לנזקים כספיים וכן לעוגמת נפש שנגרמו לו כתוצאה מפתיחת אותו הליך ונקיטת ההליכים שננקטו במסגרתו .
לעניין הנזקים הכספיים הנטענים בגלל סגירת החשבון ועיקולים שלטענתו של התובע, ננקטו נגדו, לא הוגשה כל ראיה לגובה נזקים אלו. לא צורף כל מסמך לעניין העיקול, או לעניין עמלת ההחזר שלטענת התובע נגבתה ממנו בגין אותם הליכים. לפיכך המדובר בנזקים אשר ממילא לא הוכחו.
לעניין עוגמת הנפש- העילה המשפטית עליה מבוססת תביעת התובע, הינה למעשה עילת הרשלנות. משמעות טענה זו בנסיבות היא כי התובעת לא הייתה צריכה להגיש את התביעה בהליך הקודם מלכתחילה, הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה בהגשתה ובכך גרמה לנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מהגשת אותה תביעה (כאמור, נזקים כספיים לא הוכחו והמדובר בעוגמת נפש בלבד).
נציג הנתבעת הודה בעדותו כי בדיעבד, בשנת 2010 או 2011, התברר לנתבעת כי התובע מתגורר עם אימו ולכן מחקה הנתבעת את החוב מהמחצית הראשונה של שנת 2008. מאחר שהתביעה בהליך הקודם התייחסה לשנים 2008-2010, הרי יש בעדות נציג הנתבעת משום הודאה כי בפועל הסתבר לנתבעת כי לא היה מקום לתביעה ולפיכך החוב נמחק.
השאלה שנותרה לפיכך לבחינה, הינה האם הנתבעת ידעה, או היה עליה לדעת כרשות סבירה, כי התובע מתגורר עם אימו וכי הוא עצמו אינו מחזיק עוד במכשיר טלוויזיה ולפיכך, לא הייתה צריכה להגיש את התביעה בהליך הקודם. לצורך בחינת שאלה זו- עיינתי בהתנגדות שהוגשה ע"י התובע בהליך הקודם ואשר צורפה לתביעה זו. אציין, כי מאחר שמדובר בתביעה קטנה במסגרתה לא כבול בית המשפט לסדרי הדין ודיני הראיות, הרי למרות שנספחי ההתנגדות לא צורפו לתביעה דנן, עיינתי בהתנגדות על כל נספחיה, לרבות נספחים ו' ז', כפי שהוגשה בהליך הקודם, והמצויה במערכת נט המשפט. מנספחים אלו עולה, כי התובע פנה לנתבעת כבר במכתב מיום 29.5.06 והודיע לה כי מאז גירושיו, אינו מחזיק עוד במכשיר טלוויזיה וכי הוא מתגורר אצל אימו המשלמת אגרה כגמלאית. מנספח ז' עולה כי מכתב זה אף נשלח לנציב תלונות הציבור. הינה כן, הנתבעת יכולה הייתה לדעת על מצבו של התובע (כפי שהתברר לה בשנת 2010 וכפי שהודה בו נציגה במהלך הדיון), עוד בשנת 2006. לפיכך לא נהגה הנתבעת באופן סביר עת הגישה את התביעה נגד התובע ורק בדיעבד מחקה את החוב נשוא אותה תביעה.
אציין, כי הנתבעת לא טענה שלא קיבלה את פניית הובע ולא הציגה כל הסבר להגשת התביעה למרות פניות התובע כבר מתחילת 2006. ככל שנציג מטעם הנתבעת ביקר בדירת האם והתרשם כי התובע, בניגוד לטענתו, לא התגורר עימה בתקופה הרלוונטית, הרי שנציג זה לא הובא לעדות . לפיכך, אין בפני כל טעם בגינו סברה הנתבעת כרשות סבירה כי למרות הודעות התובע ,מצוי ברשותו מכשיר טלוויזיה, או כאילו הינו מתגורר בנפרד מבית אימו אשר כבר חויבה כאזרחית ותיקה בגין אותו מכשיר. לפיכך, זכאי התובע לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מהגשת התביעה בהליך הקודם.
5.באשר לתשלומי האגרה ששילם התובע- שוכנעתי כי בשנת 2006 כבר לא החזיק התובע במכשיר טלוויזיה והתגורר עם אימו (למסקנה זו הגעתי הן מעדות התובע והן מהמסמכים שהגיש, לרבות נספחי ההתנגדות בהליך הקודם, כגון הסכם הגירושין ופניותיו לרשות השידור וכן מעדות העדים שהעיד).
יחד עם זאת, לכתב התביעה צרף התובע אסמכתאות רק ל- 3 תשלומים, כאשר שניים מהם בלבד מתייחסים אליו .המדובר באסמכתאות לתשלום הסך של 1,338 ₪, והסך של 558 ₪ ב- 21.11.06. נציג הנתבעת הודה בעדותו כי התובע שילם סך נוסף של 540 ₪ בגין המחצית הראשונה של שנת 2008.
אין לקבל את טענת הנתבעת להתיישנות התביעה בגין התשלום בשנת 2006 וזאת מאחר ומדובר בתשלום מסוף שנת 2006, בעוד שהתביעה הוגשה ב 6/13- בטרם חלפו 7 שנים מהתשלום.
יחד עם זאת, עיון באסמכתא לתשלום הסכום של 1,338 ₪ מעלה, כי התשלום מתייחס לחיוב אגרה בגין שנות חוב 2004,2005. ביחס לשנים אלו, אין בפני כל עדות כי התובע כבר הפסיק להחזיק במכשיר טלוויזיה ואף מהאמור בהתנגדות שהגיש התובע עולה, כי למעשה הוויתור על מקלט הטלוויזיה שהיה ברשותו נעשה רק ב- 9/05 עם חתימת הסכם הגירושין.
יתרה מכך, על פי טענות התובע עצמו כאמור בהתנגדות, הודיע התובע לנתבעת על כך שאינו מחזיק עוד מכשיר טלוויזיה רק ב- 2/06.
לפיכך לא מצאתי פגם בגין חיוב התובע לשנים שקדמו לשנת 2006.בעניין זה אפנה לתקנות 6 ו- 7 לתקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלוויזיה), תשמ"א- 1981 על פיהן חובה על אדם להודיע על העברת מקלט טלוויזיה לאדם אחר תוך 30 יום מיום ההעברה.