רייס נ' פלונית

 פתח דבר

1. בפני תביעת התובעת, שעבדה כמטפלת סיעודית עבור שתי בנותיה של הנתבעת, בבית הנתבעת (ללא מגורים ולינה), לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות שונות הנובעות מתקופת עבודתה כמטפלת סיעודית.

רקע עובדתי

2. התובעת, אזרחית הפיליפינים, הועסקה מיום 15.08.11 ועד ליום 11.12.19, כמטפלת סיעודית לבנותיה של הנתבעת, במתכונת שלא כללה מגורים ושינה (live out). בנוסף לטיפול בבנותיה של הנתבעת, ניקתה התובעת את בית הנתבעת.
3. בחודש ספטמבר 2017 עברה אמה
4. של הנתבעת להתגורר בביתה, וסייעה בטיפול בבנותיה של הנתבעת.
5. החל מיום 05.05.18, מתכונת עבודתה של התובעת השתנתה, כך שהתובעת החלה לעבוד 7 ימים בשבוע, וזאת עקב פיטוריה של עובדת נוספת שעבדה עמה.
6. ביום 11.11.19 מסרה התובעת מכתב התפטרות, שכלל הודעה מוקדמת (צורף כנספח לכתב התביעה).
7. ביום 11.12.19 סיימה התובעת את עבודתה אצל הנתבעת, בטרם קיבלה שכר מלא עבור חודש נובמבר ודצמבר 2019.

טענות הצדדים

8. לטענת התובעת, בכתב תביעתה, הועסקה כמטפלת סיעודית עבור בנותיה של הנתבעת. עד ליום 05.05.19 הועסקה 6 ימים בשבוע, והחל מיום 05.05.19 הועסקה 7 ימים בשבוע, כפי שיפורט לקמן. לטענת התובעת, סייעה לבנות הנתבעת בהלבשה, רחצה, האכלה וליוותה אותן למקומות אליהם יצאו. לטענת התובעת, היא טיפלה במיוחד בבת ש', וב-א' טיפלה מטפלת אחרת שעזבה לקראת סוף תקופת העסקתה. עד לשובן של הבנות מבית הספר, ניקתה התובעת את בית הנתבעת. בימים שהחלה את עבודתה בשעה 17:00, ניקתה התובעת את הבית עד לשעה 19:30 (עד שעה זו למדו הבנות אצל מורה לדיבור ואחיהם השגיחו עליהן). לטענת התובעת,  בשל השכר הנמוך ששולם לה, אי תשלום עבור שעות נוספות והרעת תנאי עבודתה, הודיעה בחודש נובמבר 2019 על התפטרותה. לטענת התובעת, הנתבעת היא זו שבחרה שמתכונת העסקתה לא תכלול מגורים ושינה (live out) (פרו' עמ' 5, ש' 2, 16).
9. לטענת הנתבעת, בשנת 2008 היא עברה להתגורר בישראל עם בעלה וילדיה. לנתבעת שתי בנות "הלוקות באוטיזם". לטענת הנתבעת, קיבלה רישיון להעסיק שתי מטפלות, וכך עשתה באמצעות סוכנות להעסקת עובדים. בתחילה, הועסקו שתי מטפלות אשר סעדו את בנותיה (במקביל להעסקת התובעת, הועסקה עובדת נוספת). לטענת הנתבעת, התובעת בחרה שצורת העסקתה תהיה ללא מגורים וללא שינה (live out). לטענת הנתבעת, הצדדים חתמו על הסכם אשר נמסר להם מהסוכנות להעסקת עובדים. עוד טענה הנתבעת כי: "העסקתה של התובעת ללא לינה בבית הנתבעת עולה גם כדי החריג אשר אושר ע"י מנהל רשות האוכלוסין" (סעיף 17 לכתב ההגנה). לטענת הנתבעת, בתחילה העסקתה של התובעת, הטיפול בבנותיה היה טוב, אך בהמשך התובעת החלה "להיעלם יחד" עם המטפלת הנוספת. עוד טענה הנתבעת כי מכסת השעות בהן עבדה התובעת הייתה מצומצמת מהשעות שנטענו על ידי התובעת. בחודש ספטמבר 2017, אמה של הנתבעת עברה להתגורר בבית הנתבעת, דבר אשר הפחית את עבודת המטפלות. לטענת הנתבעת, זכויותיה של התובעת שולמו במלואן, ומשכך תצהיר העדות הראשית שהגישה שונה ממכתב הדרישה ומכתב תביעתה. בעניין חלוקת העבודה בין בנות הנתבעת - טענה הנתבעת כי לא היה שיוך קבוע של מטפלת לכל אחת מהבנות. עוד נטען כי: "אין כל הגיון בכך שהתובעת היתה מנקה את הבית במשך 4 שעות בכל יום, שכן הדבר לא היה מצריך ניקיון ביום הבא" (סעיף 57 לכתב ההגנה). לטענת הנתבעת, בנותיה סובלות מ"בעיה מנטלית", אך הן מסוגלות להתלבש ולאכול בעצמן, בהשגחה.

ההליך

10. בתיק זה הוגשה בקשה לשמיעת עדות מוקדמת, וזאת מהטעם שהתובעת, אזרחית הפיליפינים, ביקשה לשוב למשפחתה בפיליפינים ולעזוב את ארץ ישראל. ביום 09.08.20 התקיים דיון, ובמסגרתו נחקרה התובעת על תצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמה. ביום 22.12.20 התקיים דיון נוסף, בו ביקשו הצדדים כי בתיק ידון בדן יחיד, ובקשתם התקבלה על ידי , וניתנה החלטה על הגשת תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת. ביום 11.03.21 הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעת (המצהירות הן הנתבעת ובתה הבכורה), ביום 20.10.21, המצהירות העידו בפני.
11. בכתב התביעה נטען שהתובעת פנתה לנתבעת באמצעות מכתב התראה מבא כוחה, זה לא צורף כנספח לכתב התביעה. לא ניתן להתייחס אפוא לטענות שהעלו הצדדים בנושא ההליך שקדם להגשת התביעה.

דיון והכרעה

12. אקדים אחרית דבר לראשיתו ואציין כי לאחר ששקלתי את כל החומר הראייתי שהובא בפניי, לרבות המסמכים שהוגשו והעדויות שנשמעו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. על הטעמים העומדים בבסיס הכרעה זו אעמוד בהמשך דברי.
13. אומר כבר עתה כי גרסתם של הצדדים בחלק מן הטענות אינן מהימנות. כך בין היתר, גרסתה של התובעת בטענות בנוגע לנסיבות התפטרותה, לשעות הנוספות בהן עבדה, ולשעת סיום עבודתה. גרסתה של הנתבעת אינה מהימנה – בין היתר, בנושא ההפסקות אותן טענה שהתובעת לקחה במהלך יום עבודתה, ובטענתה כי התובעת הייתה במנוחה במרבית שעות העבודה. לאור האמור, אתייחס לכל סוגיה בנפרד, תוך מתן משקל להתרשמותי מעדויות הצדדים בכל סוגיה.

שעות העבודה של התובעת

14. לטענת התובעת (בכתב תביעתה) הועסקה מיום 15.08.11 ועד ליום 11.12.19. לטענת התובעת, עד ליום 05.05.19 עבדה 6 ימים בשבוע - 4 ימים מהשעה 13:00 עד 23:00, ויומיים בשבוע מהשעה  17:00 עד 23:00 (יום א' – יום חופשי) (להלן: "התקופה הראשונה").  החל מיום 05.05.19 עבדה 7 ימים בשבוע – 5 ימים מהשעה 13:00 עד 23:00, ויומיים מהשעה 17:00 עד 23:00 (להלן: "התקופה השנייה").

במסגרת חקירתה, שבה התובעת וציינה כי שעת סיום עבודתה הייתה בשעה 23:00 (פרו' עמ' 2 ש' 30), וכי לא נכונה הטענה לפיה: הייתה מתארגנת ואוכלת בשעה האחרונה. התובעת העידה כי היא לא הסכימה שיעסיקו עובדת אחרת חלף העובדת שסיימה את העסקתה, אך ציינה כי לא היא בחרה את מתכונת העבודה בתקופה השנייה, אלא – "..אמרו לי אני אתן לך 4 שעות לפני כן ו4 שעות אחרי כן וביחד זה שמונה שעות" (פרו' עמ' 3 ש' 17-22). 

15. לטענת הנתבעת, התובעת עבדה פחות שעות מהשעות שציינה בכתב תביעתה. עוד טענה כי כפי שעלה מחקירתה של התובעת, שעות העבודה לא החלו בשעה 13:00, אלא בממוצע בשעה 14:30, ולרוב שעת סיום העבודה הייתה בשעה 22:00. עוד נטען כי לאחר סיום העסקתה של העובדת הנוספת, התובעת "מנעה" מהנתבעת לשכור מטפלת נוספת, והציעה שתועסק ביום השישי לשבוע העבודה חצי יום, וכך גם ביום השביעי. בעניין זה ציינה הנתבעת כי "ניסיונות העסקת מטפלות אחרות הוכשלו על ידי התובעת". בסעיף 51-52 לכתב ההגנה, טענה הנתבעת כי : "שעות עבודתה של התובעת עם הבנות החלו בפועל בשעה 1700 -1730 ,לאחר שהבנות סיימו את השיעורים הפרטיים שלהן.... כך ששעות עבודתה של התובעת בפועל הינן מצומצמות עוד יותר".

עוד טענה הנתבעת, כי התובעת "נטלה" הפסקה של שעה מידי  יום (גם כשעבדה "חצאי ימים" – סעיף 22 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת), הייתה מתארגנת "כחצי שעה לפחות" עם הגעתה לבית הנתבעת, "וכחצי שעה נוספת" בסיום יום העבודה. הנתבעת טענה כי התובעת הייתה "נעלמת בביתה של הנתבעת..." (סעיף 55 לכתב ההגנה).

לתצהיר עדות ראשית מטעמה, צרפה הנתבעת דוח שעות עבודה (נספח ב' לתצהירי הנתבעת).

16. עולה כי הנתבעת סברה שכל עת שהתובעת טיפלה בבנותיה, היא למעשה עבדה "בפועל", ואילו בזמן בו שהתה התובעת בבית הנתבעת, ניקתה, או המתינה להגעת הבנות אין מדובר בעבודה "בפועל". אין לקבל עמדה זאת. זאת בשים לב לכך שהתובעת עבדה במתכונת של שינה ומגורים מחוץ לבית המטופל – live out. כל זמן שהתובעת התייצבה לעבודה בבית הנתבעת, הרי שמדובר בשעות עבודה (למעט חצי שעה של הפסקה בימים ארוכים, שזו ההפסקה שהתרשמתי על סמך עדויות הצדדים שהתובעת נטלה, לכל היותר במהלך היום). הנתבעת טענה כי בימים הקצרים וגם בימים הארוכים התובעת היית לוקחת הפסקות ארוכות. התרשמתי כי גרסתה של הנתבעת בעניין זה אינה מהימנה. שוכנעתי כי התובעת קיבלה הפסקות בהתאם לקבוע בדין, ולא יותר מכך (בעדותה העידה התובעת כי היא לא לקחה הפסקות). הטיפול בבנותיה של הנתבעת לא כלל רק את הטיפול והשגחה עליהן, אלא את ההכנה של הבית וסידורו עבורן (כך גם עולה מעדות הנתבעת: "אמרתי שהיא צריכה להיכנס לבית לסדר לפני שהבנות באות שהכל מסודר" –פרו' עמ' 14, ש' 29), וזמינותה של התובעת לכל קריאה. אף אם התובעת לא עבדה בצורה אקטיבית ואישית עם בנות הנתבעת בכל שעות העבודה – כלומר ב"פועל" לשיטת הנתבעת, הרי שהיא שהתה בבית הנתבעת, ניקתה וסידרה את בית הנתבעת, ולא נטען כי יצאה ממנו. בזמן זה לא היה ביכולתה של התובעת להתפנות לעיסוקיה, והיא עמדה לרשות העבודה והיתה מוכנה לכל קריאה או הנחיה מהנתבעת.
17. שעת התחלת העבודה – הצדדים הציגו גרסאות סותרות ביחס לשעות העבודה. לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת העדויות בתיק, אני קובע כי יום העבודה של התובעת החל בדרך כלל בשעה 13:30. קביעתי זו מבוססת על עדותה של הנתבעת – "כתבתי להם כמה שאפשר שהם יכולים לא לבוא. אם לא כתבתי כלום זה בדרך כלל אחת וחצי..." (פרו' עמ' 16, ש' 17-18), זאת על אף שהנתבעת הציגה דוחות נוכחות שבחלקם ציינה שעת הגעה שונה – מדובר בדוחות חלקיים (למשך תקופה מצומצמת ביחס לתקופת העסקתה של התובעת), שבחלק מן הימים התייצבה התובעת בשעה 13:30. מעדות הנתבעת עולה כי שעת ההתייצבות לעבודה המוגדרת, ככל שלא עדכנה אחרת, היא 13:30. אני מקבל את גרסת הנתבעת בעניין זה אותה אני מעדיף על גרסתה התובעת. התובעת העידה במסגרת חקירתה כי בהודעות שנשלחו לה נדרשה להתייצב בשעה 1:30, 1:40, ו-15:00 (פרו' עמ' 2, ש' 17). גם דוחות שעות ההגעה שצרפה הנתבעת (ואותם אני מקבל) –תומכים בגרסת הנתבעת. לנוכח אלה שוכנעתי כי שעת ההגעה היתה כטענת הנתבעת.
18. באשר לשעת סיום העבודה - גרסת הנתבעת שסיום העבודה היה בשעה 22:00 מקובלת עלי, סבירה, ומהימנה יותר מאשר גרסתה של התובעת, שטענה כי שעת סיום העבודה הייתה בשעה 23:00. מהעדויות ומהאסמכתאות שהוגשו בתיק התרשמתי כי סביר יותר שיום העבודה הסתיים בשעה 22:00, ולא בשעה 23:00 וזאת בשים לב בין היתר לשעות בהן הבנות הלכו לישון, ושאר העדויות.

אדגיש כי עדותן של הנתבעת וביתה – עשו עלי רושם מהימן בעניין שעת התחלת וסיום העבודה. ביתה של הנתבעת התייחסה בחקירתה לכך שהתובעת שהתה בחדר הכביסה מספר שעות, וכי  לא ראתה את התובעת הרבה, וציינה כי השעה האחרונה שעשתה בה התובעת כביסה היא 21:30, וכי כאשר היא נדרשה לעזור היא עזרה מהשעה שחזרה מהלימודים ועד 21:30-22:00 (פרו' עמ' 11, ש' 8-9, 24-27). דהיינו עולה מעדותה כי שעות העבודה וסיומה התרכזו סביב השעה 22:00. גם מעדותה של הנתבעת עולה כי שעת הסיום הייתה בשעה 22:00 (פרו' עמ' 15, ש' 13). הנתבעת הסבירה כי אחרי השעה 22:00; גם אם צריך את עזרת התובעת, "היא עוזבת". היא גם ציינה כי: "אני [הנתבעת] לא רוצה מישהו בערב. אנשים עייפים". וציינה בנוסף כי  "זה השעות שלהם. יש להם גג..." (פרו' עמ' 16, ש' 8-12). לאחר מכן נשאלה הנתבעת "אם התחילה באחת וחצי כמה שעות עבדה. מהשעה אחת וחצי עד עשר" (פרו' עמ' 16, ש' 23) – כלומר הנתבעת נשאלה אודות השעות בהן עבדה, כשההנחה לפי השאלות בחקירה שסיום שעת העבודה הייתה בשעה 22:00).

19. ביחס לימי העבודה הקצרים יותר - טענה התובעת כי בתקופה הראשונה עבדה יומיים מהשעה 17:00 עד 23:00. בהתאם לקביעתי דלעיל, אני קובע כי ימי העבודה הקצרים החלו בשעה 17:00 ועד לשעה 22:00.
20. ביחס לתקופה השנייה - כעולה מעדותה של התובעת, ביום השישי וביום השביעי עבדה 4 שעות בכל יום (בניגוד לטענותיה בכתב התביעה, בתצהיר, ובסיכומים). בעניין זה אני מעדיף את עדותה של התובעת על פני הטענות שנטענו על ידה בכתבי הטענות ובסיכומים, שכן שוכנעתי שזו המתכונת בה עבדה על סמך העדות האותנטית, שנטענה מפיה, והתיישבה עם עדותה של הנתבעת.  לטענת התובעת, חלוקת היום השישי ל-2, כך שביום השישי וביום השביעי היא תעבוד 4 שעות, הוצעה על ידי הנתבעת, והתובעת לא הוכיחה שעבדה יותר מ-4 שעות ביום, ביום השישי והשביעי, בתקופה השנייה, ובעדותה אישרה שזו הייתה מתכונת שעות העבודה.

דהיינו בתקופה הראשונה עבדה התובעת, 4 ימים מהשעה 13:30-22:00 (8 שעות, פחות חצי שעת הפסקה), ויומיים מהשעה 17:00-22:00 (5 שעות). ביחס להפסקות בימים הארוכים – הנתבעת טענה כי התובעת נטלה הפסקות ארוכות במהלך היום – למשל לצורך התארגנות, ואילו התובעת העידה כי לא קיבלה כלל הפסקות. לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעת העדויות התרשמתי כי האמת נמצאת באמצע. לאור האמור, בימים הארוכים, תחושב הפסקה של חצי שעה בהתאם לקבוע בדין. בנוגע לימים הקצרים לא תחושב הפסקה, מהטעם שהנתבעת לא הוכיחה כי התובעת נטלה הפסקות.  התובעת העידה כאמור כי לא נטלה הפסקות כלל, ובהתאם לדין אין חובה לתת הפסקה לעובד העובד פחות מ-6 שעות עבודה ביום.

בתקופה השנייה – עבדה 5 ימים מהשעה 13:30-22:00 (כולל חצי שעה של הפסקה), ויומיים עבדה 4 שעות בכל יום. האופן השונה לחישוב ההפסקות בימים הקצרים והארוכים נובע מהדין, ומטבע הדברים – בעובדה שביום עבודה ארוך העובד נזקק להפסקה לצרכיו האישיים יותר מאשר ביום עבודה קצר.

  השכר ששולם לתובעת ותביעתה לתשלום הפרשי שכר מינימום

21. לטענת התובעת, בכתב תביעתה, שכרה עמד על סך של 5,030 ₪ עד ליום 31.05.19. מיום 01.06.19 ועד לסיום העסקתה עמד שכרה על סך של 5,230 ₪.

עוד טענה התובעת, כי שכרה היה נמוך משכר המינימום הקבוע בישראל באותה עת. לכן, נטען שהתובעת זכאית לסך של 5,300 ₪ בהתאם לחישוב שהוצג בסעיף 23 לכתב תביעתה.

22. לטענתה הנתבעת (ס' 29-30 לכתב ההגנה), שכרה של התובעת שולם במועד, ו"עמד על שכר המינימום ובנוסף הנתבעת נשאה בעלויות נוספות של ביטוח רפואי ע"ס 232.68 ₪ לחודש, עלות הארכת רישיון העבודה... עלות עו"ס לצורך הארכת רישיון העבודה בסך 840 ₪ בשנה... בהתאם לדין הנתבעת יכולה לנכות משכרה של התובעת את החובות בהן חבה התובעת לנתבעת וכן את ההוצאות הבאות החלות על התובעת: דמי כיס, ביטוח רפואי והוצאות החלות על התובעת... הנתבעת ניכתה משכרה של התובעת בכל חודש דמי כיס בסך 600 ₪, ביטוח רפואי בסך 232.68 ₪ וכן תשלום בסך 100 ₪ כל סוף שבוע, כך שבפועל העבירה הנתבעת לתובעת בכל חודש סך של 4,200 ₪ ועל כך אין מחלוקת...". בסעיף 44 לתצהיר עדות ראשית מטעמה, הוסיפה הנתבעת כי עלות הארכת רישיון העבודה סה"כ 1,575 ₪, וכי שילמה גם סך 23,200 ₪ עבור חופשי חודשי.
23. בחקירתה ציינה התובעת כי שולם לה סך של 5,030 ₪, כולל הוצאות נסיעה. עוד העידה התובעת כי בסכום 5,030, כלול סכום של 100 ₪ ששולם לה כל סוף שבוע, וכשנשאלה כמה קיבלה בתחילת החודש ,השיבה: "5,030 פחות 400 ". בהמשך נשאלה על סכום של 600 ₪ ששולם לה כל חודש, ועל כך השיבה שבסכום זה נכללו גם 600 ₪ ששולמו לה "עבור האוכל" (פרו' עמ' 4, ש' 13-29). במסגרת חקירתה נשאלה התובעת – "לפי ההודעה שהקראת עכשיו אומרת הנתבעת שהסכום הגדול שהיית מקבלת, זה 4200 ₪ ועל זה היתה משלמת לך 600 שקל של האוכל. ואת הנסיעות. ואת ה100 שקל כל יום שישי" (פרו' עמ' 5 ש' 32-33), ועל כך השיבה: "כן. את ה 200 ₪ הוסיפה לי רק בחודש יוני" (פרו' עמ' 6, ש' 1).
24. לאחר עיון בטענות הצדדים, עולה כי הנתבעת סברה שכל ההוצאות שניכתה משכרה הן בהתאם לדין.

אכן ניתן לנכות משכרה של התובעת תשלום עבור ביטוח בריאות, אולם סכום זה הוגבל לסך של לכל היותר 143.11 ₪, עת עבדה התובעת בבית הנתבעת.

כמו כן, טענה הנתבעת כי שילמה סך של 23,200 ₪ בשנה עבור הוצאות נסיעה של התובעת. לפי הדין אין לכלול הוצאות נסיעה בשכר המינימום.

לטענת הנתבעת, היא שילמה לתובעת כל שבוע  100 ש"ח – התובעת העידה כי אכן קיבלה תשלום בכל סוף שבוע בסך 100 ₪, וסכום של 600 ₪ "עבור אוכל", בעוד הנתבעת התייחסה לסכום האחרון כ"דמי כיס". בנוסף, הנתבעת ניכתה את התשלום עבור הארכת רישיון העבודה, בסך של 840 ₪ לשנה (70 ₪ לחודש).

התובעת העידה כי קיבלה סך של 1000 ₪ (600 ₪ עבור אוכל/"דמי כיס", ועוד 100 ₪ כל סוף שבוע), בנוסף הנתבעת רשאית לנכות סך של 143.11 ₪ בגין ביטוח בריאות (התובעת העידה כי הנתבעת היא ששילמה לה את הביטוח הרפואי – פרו' עמ'  5, ש' 6-7), ועוד 70 ₪ עבור הארכת רישיון העבודה. יוצא אם כך, שהנתבעת ניכתה סך של 1000 ₪ ששולמו לתובעת בנפרד, וסך של 213.11 ש"ח עבור ביטוח רפואי והארכת רישיון עבודה - סה"כ 1,213.11 ₪ אותם רשאית הנתבעת לנכות משכרה של התובעת.

 התובעת העידה כי עד חודש יוני 2019, קיבלה בנוסף משכורת בסך 4,000 ₪, ומחודש יוני 2019 - 4,200 ₪.  דהיינו, לפני העלאת השכר ב-200  ש"ח, קיבלה התובעת סך של 5,213 ₪  (כולל הסכומים שנוכו כדין כאמור), ומחודש יולי 2019 קיבלה סך של 5,413 ₪. בהתאם לשכר המינימום שהיה קבוע לאורך תקופת העסקתה של התובעת – עולה כי רק בתקופה שבין 1.12.17 ועד ליום 31.05.19 (18 חודשים), שולם לתובעת שכר שהוא פחות משכר המינימום ב-87 ₪ לחודש (יוער כי עד לתקופה זו ולאחר תקופה זו שולם לתובעת שכר שהוא עולה על שכר המינימום). 

25. לאור האמור, על הנתבעת לשלם לתובעת, כהשלמה לשכר המינימום, סך של 1,566 ₪, בגין התקופה בה שולם לה שכר הפחות מהשכר שהיה קבוע אותה עת כשכר מינימום.

הפרשי שעות נוספות

26. לטענת התובעת בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית מטעמה, על הנתבעת לשלם לה סך של 154,561, עבור השעות הנוספות בהן עבדה ולא קיבלה עבורם גמול ראוי כפי שקבוע בחוק. בסיכומיה, שבה התובעת על טענתה כי היא זכאית לסך של 154,561 ₪ בהתאם למפורט בכתב התביעה, לחילופין נטען כי "משהוכח שהתובעת עבדה באופן עקרוני שעות נוספות..." היא זכאית לסך של 124,991 ₪ בהתאם לחזקה שבסעיף 26ב לחוק הגנת השכר. לחילופין נטען, כי יש לחשב בהתאם לעדותה של התובעת לפיה עבדה בממוצע 8 שעות ביום, 6 ימים בשבוע, ובתקופה השנייה 8 שעות ביום, למשך 7 פעמים בשבוע, כך שהתובעת זכאית לסך של 77,050 ₪.
27. לטענת הנתבעת, התובעת אינה זכאית לתשלום עבור שעות נוספות מאחר שבהתאם להלכה חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על העסקת עובד סיעוד, ולחלופין מאחר שהתובעת לא הועסקה בשעות נוספות, ולא הועסקה יותר מ42-43 שעות בשבוע, בהתאם לתקופות העבודה. זאת בשים לב כי לטענת הנתבעת התובעת החלה את עבודתה בשעה 14:30 "בממוצע", ועד לשעה 22:00, והייתה לה לפחות שעת מנוחה ביום. בסעיף 70 לכתב ההגנה נטען כי: "בפועל כפי שהודתה התובעת, היא הייתה עובדת בטיפול והשגחה עם הבנות החל מהשעה 1900/1930 ועד 2200, כאשר בין השעה 1430 לשעה 1530 לכל היותר הסתכמה עבודת הניקיון. כך שהתובעת הייתה יושבת באפס מעשה החל מהשעה 1530 ועד השעה 1930, על שעות אלה בהן ישבה התובעת ולא עבדה, אין הנתבעת מחויבת בתשלום לתובעת".

לגבי התקופה בה הועסקה התובעת "בשני חצאי ימים" נטען כי "ימי העסקת התובעת הינן 6 ימים בשבוע, דבר המביא לכך ששוב לתובעת לא צבורות שעות נוספות" (סעיף 71 לכתב ההגנה).

לחלופין נטען כי הוסכם בין הצדדים כי ביום המנוחה של התובעת ישולם לה 150%. בסעיף 47 לסיכומי הנתבעת, נטען כי הוסכם שישולם לתובעת שכר של 150%  עבור שכר שעתי בסך 29.12 ₪, בתקופה שמיום 05.05.18 ועד לסיום העסקתה. בסעיף 55 לסיכומי הנתבעת נטען כי חישוב השעות של התובעת מוטעה, שכן בסעיף 11 לסיכומיה, טענה שעבדה לכל הפחות 7.5 שעות ב-6 ימי עבודה, זאת בניגוד לטענתה כי ביום השישי והשביעי עבדה 4 שעות (סה"כ 8).

28. לאחר עיון בטענות הצדדים, ושמיעת העדויות משני הצדדים, וכפי שפרטתי בהרחבה בפרק "שעות העבודה של התובעת" אני מעדיף בנקודת המחלוקת ביחס לשעות ההגעה וסיום העבודה, את עדותה של הנתבעת. התרשמתי כי בגרסתה של התובעת בעניין שעות העובדה ישנן סתירות, היא אינה קונסיסטנטית (ראה למשל שינוי בין עדותה לבין כתב הטענות הסיכומים כאמור בסעיף 19 לעיל), ועדותה אינה מהימנה עלי. הן בכתב התביעה, הן בתצהיר עדות מטעם התובעת והן בעדותה – מסרה התובעת כי מתכונת עבודתה כללה שני ימים מקוצרים. בסיכומים שהוגשו מטעם התובעת, נטענו טענות שונות ביחס לשעות העבודה בהן עבדה, גם בימים הקצרים יותר, שאינן מתיישבות עם טענותיה הקודמות לאורך ההליך, ולא עם עדותה (כך נטען בין היתר כי עבדה 8 שעות, שבעה ימים בשבוע).
29. כפי שפורט בפרק "שעות העבודה של התובעת" (ראו ההפניות שם) – גרסתה של הנתבעת עשתה רושם מהימן יותר ביחס לשעת הגעה וסיום העבודה (בשעה 13:30-22:00). הנתבעת הגישה לבית הדין דוח שעות הגעה, אותו קיבלנו כאמור, ממנו עולה כי שעת התחלת העבודה לא הייתה בשעה 13:00 כפי שטענה התובעת, אלא למצער בשעה 13:30 – השעה שהוגדרה כשעת הגעה, אלא אם הודיעה הנתבעת אחרת. עדותן של הנתבעת וביתה – ביחס לסיום שעת העבודה סביב השעה 22:00, עקביות, ועשו רושם מהימן, ולכן אני מקבל ומעדיף את גרסת הנתבעת

לאור האמור, ומאחר שחישוב השעות הנוספות שהציגה התובעת הינו חישוב שגוי, יוצג חישוב בקירוב, בהתאם לקביעותי דלעיל.

30. בתקופה הראשונה (כ-80 חודשים) - עבדה התובעת בימים הארוכים 8 שעות (חצי שעה חושבה כהפסקה והופחתה כך שנותרו 8 שעות עבודה) - למשך 4 פעמים בשבוע, ובימים הקצרים עבדה 5 שעות ביום. יוצא אם כך כי בתקופה הראשונה לא עבדה התובעת שעות נוספות, ושבוע עבודה הסתכם ב-41.5 שעות עבודה. משכך התובעת אינה זכאית לתשלום שעות עבודה נוספות בגין התקופה הראשונה.

בתקופה השנייה (כ-20 חודשים) – עבדה התובעת שבעה ימים בשבוע, מתוכם – 5 ימים מהשעה 13:30-22:00 (מתוכם חצי שעה הפסקה), ויומיים 4 שעות בכל יום  –סה"כ 48 שעות בשבוע. החל מאפריל 2018 – שבוע עבודה מחושב לפי בסיס של 42 שעות. משכך, בכל שבוע עבדה התובעת 6 שעות נוספות (התובעת לא עבדה יותר מ-8 שעות ביום, לאחר הפחתת הפסקה בת חצי שעה). לאור האמור, עבור שעתיים מהיום השישי זכאית היתה לסך של 125% (דהיינו השלמה של 0.25%), ביום השביעי, שהוא יום המנוחה זכאית התובעת ל-200% עבור 4 השעות בהן עבדה ביום זה (דהיינו השלמה של 100%). לפי ממוצע של שכר שעתי העומד על 30 ₪, זכאית התובעת להשלמה בסך 567 ₪ עבור שעות עבודה נוספות שביצעה בכל חודש (25%X30X2 + 100%X30X4= 567). לפי חישוב של 20 חודשים (מחודש מאי 2018 ועד לסיום העסקתה), התובעת זכאית לסך של 11,340 ₪.

לנוכח האמור, הנתבעת תשלם סך של 11,340 ₪ בגין גמול שעות נוספות.

התפטרות התובעת והזכאות לתשלום פיצוי פיטורים

31. לטענת התובעת, בכתב התביעה, מאחר שהנתבעת שילמה לה שכר הנמוך משכר המינימום, ולא שולם לה תשלום עבור השעות הנוספות בהן עבדה, ולאור הרעת תנאי עבודתה, הודיעה בחודש נובמבר 2019 על התפטרותה, תוך מתן הודעה מוקדמת. לטענת התובעת בנסיבות העניין התפטרותה מזכה אותה בפיצויי פיטורים. לטענת התובעת, נשלח לנתבעת מכתב התראה ובו דרישה לתשלום זכויותיה הסוציאליות בגין תקופת העסקתה. אולם, הנתבעת סירבה לשלם את הזכויות כפי שפורטו במכתב ההתראה.

בתצהיר עדות ראשית מטעמה הוסיפה התובעת כי בשל הרעת תנאי העבודה ובשל כאבי הגב שהחמירו – נאלצה להודיע על התפטרותה.

32. לטענת הנתבעת (סעיף 32 לכתב ההגנה), בשנה האחרונה להעסקתה של התובעת, היא דיברה על הגעגועים למשפחתה, ורצונה לשוב לפיליפינים. התובעת החלה לבקר אצל רופאים, מבלי שניתנה אבחנה רפואית למצבה, והומלץ על ימי מנוחה בלבד. בעניין זה טענה הנתבעת כי התובעת לא צירפה מסמך התומך בטענתה, זאת על אף שהודתה כי ביקרה בקופת החולים. נטען כי בתקופה מסוימת החלה התובעת להגיע עם מקל הליכה, "אותו היא זנחה מהר מאוד...", וזאת על מנת שהנתבעת תפטר אותה. הייתה תקופה של כחודשיים בה התובעת "לא עשתה את עבודתה" עד שנדרשה התערבות מצד סוכנות העסקת העובדים. בסעיף 40 לכתב ההגנה, נטען כי לאחר שהניסיונות של התובעת "בתחום הרפואי לא צלחו", הגישה התובעת מכתב התפטרות, שכלל הודעה מוקדמת בהתאם לדין. בסעיף 73-74 לכתב ההגנה נטען כי לא הורעו תנאי עבודתה של התובעת, וכי העובדה שבמכתב ההתפטרות, ניתנה תקופה של חודש הודעה מוקדמת, אינה מתיישבת עם טענתה של התובעת להרעת תנאים – שכן, אז הייתה מבקשת לסיים את העסקתה לאלתר, ומציינת זאת במכתב ההתפטרות. בעניין זה נטען כי עו"ס מטעם הסוכנות ציין בדוחותיו כי התובעת מרוצה במקום עבודתה.
33. התובעת העידה במסגרת חקירתה כי: "התנאים הורעו בגלל שאני הייתי המטפלת היחידה ומה שיותר גרוע. המצב של הגב שלי החמיר לאחר שנשארתי מטפלת יחידה בשנה ו7 חודשים האחרונים" (פרו' עמ' 4, ש' 30-31). על אף האמור, לא צירפה התובעת מסמך רפואי אשר תומך בטענותיה בעניינים הרפואיים. עולה מעדותה כי את הרעת התנאים מייחסת התובעת למצבה הרפואי ותו לא. לגבי טענת התובעת לפיה שולם לה שכר הנמוך משכר המינימום, הוכח כאמור כי ברוב התקופה שילמה הנתבעת לתובעת שכר העולה על שכר המינימום (למעט במשך 18 חודשים, בהם היה חסר 87 ₪ בכל חודש, ותקופה זו לא היתה בסמוך להתפטרותה). לאור האמור, מאחר שמדובר בפער שהוא מינורי, ואשר נבע מטעות בתום לב של הנתבעת, זאת מאחר שחלק מהשכר נוכה כדין (כך שילמה הנתבעת סך של 232 ₪ בחודש עבור ביטוח רפואי, בעוד סכום זה מוגבל ל-143 ₪ לחודש) – אין לראות בכך התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים. יתר על כן התקופה בה היה השכר פחות משכר המינימום לא הייתה בתכוף לסיום העבודה וממילא לא ניתן לומר  כי יש קשר סיבתי לסיום העבודה.
34. לפי ס' 11 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, נדרש קשר סיבתי – " התפטר עובד מחמת...". במקרה דנן, התובעת לא הייתה מודעת להפרה, ולא נתנה לנתבעת הזדמנות לתקן את ההפרה. הנתבעת כאמור, בחצי שנה שקדמה לסיום העבודה שילמה שכר הגבוהה משכר המינימום. ממילא לא היה "אי תשלום שכר מינימום" התובעת לא התלוננה בזמן אמת ולא דרשה שישולם לה שכר גבוה יותר, שיחלו להפריש לה לפנסיה, או שהנתבעת תשלם לה עבור השעות הנוספות בהן היא עובדת. במכתב ההתפטרות, שצורף לכתב התביעה, לא פירטה התובעת מדוע היא מתפטרת, אולם נתנה לנתבעת הודעה מוקדמת בהתאם לדין. לאור האמור, אני דוחה את תביעתה של התובעת לראותה כמפוטרת על אף שהתפטרה.
35. יוער כי במסגרת כתב תביעתה, בסעיף 21 (הפרשות לפנסיה), תבעה התובעת את האחוז הקבוע בדין להפרשה לפנסיה כולל החלק שהינו על חשבון הפיצויים.

השלמת פיצויי פיטורים

36. לטענת התובעת, לנוכח נסיבות סיום העסקתה וזכאותה לפיצויי פיטורים, על הנתבעת לשלם לה סך של 21,095 ₪ (לאחר ניכוי רכיב הפיצויים בהפרשות לפנסיה).
37. לטענת הנתבעת, התובעת אינה זכאית לפיצוי פיטורים וממילא לא להשלמתם. בנוסף, נטען כי מדובר ברכיב כפול – שנתבע במסגרת ההפרשות לפנסיה.
38. לאור קביעתי דלעיל, תביעתה של התובעת בגין רכיב זה נדחית.

תשלום שכר עבודה

39. לטענת התובעת, היא זכאית לתשלום שכרה עבור חודש נובמבר 2019, ועבור ימי עבודתה בחודש דצמבר 2019 בסך של 7,420 ₪.
40. בסעיף 41 לכתב ההגנה, טענה הנתבעת כי לא שולם לתובעת השכר בגין החודש האחרון, וזה מאחר שהתובעת "ניתקה כל קשר עם הנתבעת". לטענת הנתבעת, נשלחו לטלפון של התובעת הודעות ("מסרונים") , בנוגע לתשלום שכרה, ולכך ש"היא לא נפרדה מהבנות", אולם התובעת התעלמה מאלה.

ביחס לחודש נובמבר 2019 – טענה הנתבעת, כי שולמו לתובעת "דמי הכיס" ותשלום עבור סופי שבוע, ולכן נותר לשלם סך של 4,200 ₪.

ביחס לחודש דצמבר 2019 – לטענת הנתבעת, היה עליה לשלם סך של 1,516 ₪ עבור הימים בהן עבדה התובעת, זאת לאחר ששולמו לה 100 ₪ עבור סוף השבוע, ו-150 ₪ עבור "דמי כיס".

41. לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת עדותם, בשים לב לקביעותיי דלעיל, יחושב לקמן השכר שעל הנתבעת לשלם לתובעת עבור חודש נובמבר ודצמבר 2019. ביחס לתשלום של חודש נובמבר, טענה הנתבעת כי שולם לתובעת סך של 1000 ₪ (דמי כיס + 100 שח בכל סוף שבוע ועוד 600 ש"ח), לפי החישוב שהציגה התובעת נראה כי היא לא לקחה בחשבון את תשלום הסכום האמור. על סמך הראיות שהוצגו בפני אני סבור כי גם בחודש נובמבר בו עבדה התובעת בבית הנתבעת, שולם לה הסכום שנטען על ידי הנתבעת, וזאת מאחר שהוכח בפני במסגרת החקירות כי בין הצדדים היה נוהג של תשלומים אלה מראש.

לאור האמור, עבור חודש נובמבר, שיחושב לפי שכר מינימום של 5,300 ₪, ממנו ינוכו 1000 ₪, על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 4,300 ₪.

42. עבור חודש דצמבר, שזהו חודש בו התובעת עבדה באופן חלקי, ולפי הודעתה המוקדמת עד ליום 11.12.19 – ישולם שכר חלקי, ממנו ינוכו 100 ש"ח בלבד (תשלום עבור סוף שבוע), ודמי כיס חלקיים בסך 150 ש"ח, כפי שטענה הנתבעת- בהתאם לנוהג שעליו העידה התובעת. לפי החישוב שהציגה התובעת בגין רכיב זה, פחות שכר עבור חודש נובמבר (5,300 ₪), נותר לנתבעת לשלם סך של 1,870 ₪ (לאחר שנוכו הסכומים שטענה הנתבעת שולמו).
43. לאור האמור בגין חודשי העבודה נובמבר ודצמבר 2019 תשלם הנתבעת לתובעת סך של 6,170 ₪.

דמי הבראה

44. לטענת התובעת, בכתב תביעתה, המועד האחרון בו שולמו לה דמי הבראה היה בחודש אוגוסט 2012. לכן, בהתחשב בהתיישנות שחלה על חלק מן התקופה, על הנתבעת לשלם לה סך של 17,397 ₪.  אולם, בתצהירה, ציינה כי המועד האחרון בו שולמו לה דמי הבראה היה בחודש אוגוסט 2019, ולנוכח זאת זכאית לסך של 858 ₪ (2.27 כפול 378).

בסיכומיה טענה התובעת כי הנטל להוכיח כי שולמו לה דמי הבראה הוא על הנתבעת, וכי הנתבעת לא הציגה כל חתימה מאוגוסט 2019. בסיכומיה – התובעת הסבירה כי כוונתה במהלך חקירתה הייתה לכך שדמי ההבראה ששולמו לה בנובמבר 2019 מתייחסים לשנת העבודה שהסתיימה בחודש אוגוסט 2019.

45. לטענת הנתבעת, על חלק מהשנים חלה התיישנות, והתובעת הודתה בחקירתה, ובמעמד התשלום חתמה התובעת על קבלת התשלום.

בסיכומי הנתבעת נטען באשר לדמי הבראה ופדיון ימי חופשה כי: "התובעת חזרה בה בתצהירה מהאמור בסעיף זה וכפי שהודתה התובעת בחקירתה במעמד כל תשלום ששולם לה חתמה התובעת על קבלתו. העתק האישורים והתשלום האחרון צורפו כנספח ח לתצהיר הנתבעת. ניסיונה של התובעת לתקן את עדותה באמצעות פרשנויות נדונה לכישלון. התובעת הודתה בעמ' 5 שורות 17 ואילך במפורש כי שולמו דמי ההבראה והחופשה, היא גם הסבירה כי חלק שולם לה באוגוסט וחלק בנובמבר, היא לא טענה כי השנה הסתיימה באוגוסט וכי התשלום האחרון שולם לה באוגוסט – ועל כן יש לדחות רכיבים אלה".

46. בחקירתה, העידה התובעת כי שולמו לה דמי הבראה, חופשה בחודש נובמבר 2019 – "נכון. אני קיבלתי תשלומים על חשבון הבראה וחופשה" (פרו' עמ' 5, ש' 17-18). לאור עדותה של התובעת, ולאור שינוי הגרסה של התובעת בכתבי הטענות, אני מקבל את עמדת הנתבעת לעניין זה. בהתאם לעדותה, שוכנעתי כי שולמו לתובעת ימי ההבראה עד סמוך לסיום עבודתה בחודש נובמבר 2019. לאור האמור אני דוחה את תביעתה של התובעת ברכיב ימי הבראה.

פדיון ימי חופשה

47. לטענת התובעת בכתב תביעתה, שולם לה עבור פדיון ימי חופשה במאי 2019. לכן, על הנתבעת לשלם לה סך של 2,544 ₪ עבור יתרת תקופת העסקתה (12 כפול 212).

בתצהירה ציינה התובעת כי פעם אחרונה ששולם לה תשלום עבור פדיון ימי חופשה היה באוגוסט 2019, ולכן זכאית לסך של 1,272 ₪ (6 כפול 212). בעניין זה ציינה כי: "בכתב התביעה נכתב בשל אי הבנה שמקורה בקשיי שפה (וגם הלחץ בו אני שרויה) עם העו"ד שלי כי לא שולמו הבראה וחופשה במהלך השנים, אך במהלך כתיבת תצהיר עדות ראשית זו הוברר הדבר ואכן שולמו לי במהלך השנים דמי ההבראה והחופשה בכל שנה עת הגיע חודש אוגוסט" (סעיף 20 לתצהירי עדות ראשית של התובעת).

בסיכומיה טענה התובעת: "נפסק שנטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הוא על המעביד... הנתבעת לא הראתה חתימות על תשלום פדיון מאז אוגוסט 2019, ולא הראתה פנקס חופשות בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה המעיד שהתובעת ניצלה את ימי החופשה. גם בעניין זה הסבירה התובעת שאומנם התשלום שולם בנובמבר אך התייחס לשנה שהסתיימה באוגוסט 2019...המסמכים שצירפה הנתבעת במסגרת תצהיריה אין בהם נגיעה לתקופה הנדרשת ע"י התובעת..."(סעיף 39 לסיכומי התובעת).

48. לטענת הנתבעת (סעיף 63 לתצהירה) - "..ראשית התובעת חזרה בה בתצהירה מהאמור בכתב התביעה וכפי שהודתה התובעת בחקירתה במעמד כל תשלום ששולם לה חתמה התובעת על קבלתו".
49. בדומה לקביעתי ברכיב דמי הבראה, ולאור התרשמותי מעדותה של התובעת בעניין זה, שוכנעתי כי הנתבעת שילמה לתובעת את הסכום הנדרש בגין רכיב זה, נוכח האמור אני דוחה את תביעתה של התובעת בגין רכיב פדיון ימי חופשה.

תשלום חלף הפרשות לפנסיה ולפיצויי פיטורים

50. לטענת התובעת, לפי צו ההרחבה לביטוח פנסיוני משנת 2008, בהתחשב בתקופת ההתיישנות, על הנתבעת לשלם לה סך של 46,996 ₪, בהתאם לחישוב שבסעיף 21 לכתב התביעה.
51. לטענת הנתבעת, בהתאם לעמדה של משרד העבודה (נספח ו' לכתב ההגנה) כאשר מדובר בהעסקה של עובד זר בסיעוד "אין כל חובה להפריש הפרשות פנסיוניות". אף אם קיימת חובה להפריש לפנסיה, הרי שאין לקחת בחשבון את ההפרשות לפיצויי פיטורים, שכן התובעת התפטרה.

עוד נטען כי הפרשה של כספים לפנסיה לתובעת אשר עזבה את הארץ "ואינה עומדת להיות נטל על החברה הישראלית" אינה מתיישבת עם  "מטרת תוכניות הפנסיה השונות והרציונל שלהן...". נטען בנוסף כי על התובעת "חלה הלכת הביצוע בקירוב... כאשר הכספים אמורים להיות משולמים לתובעת בעת עזיבתה את הארץ...".

52. לעניין זה אין לקבל את עמדת הנתבעת, שאינה נכונה. החובה להפריש חלה מכוח צו ההרחבה לביטוח פנסיוני כפי שטענה התובעת. זכאותם של העובדים לקבל הפרשות אלה ולמשוך אותם אינה מותנית בזכאותם לפיצויי פיטורים. כפי שעולה מהקבוע בצו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה, התובעת זכאית למשוך את הכספים שהופרשו לה, בלי קשר לשאלה אם פוטרה או התפטרה:

"7.        בכפוף לאמור בסעיף 8 להלן, תשלומי המעביד לפי צו זה לפיצויי פיטורים בשיעורים המפורטים בטבלה שבסעיף 6ד' לעיל (בטור "פיצויי פיטורים") יבואו במקום תשלום פיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, בגין השכר, הרכיבים, התקופות והשיעורים שבגינם נעשתה ההפרשה בלבד; אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע ו/או לגרוע מזכותו של עובד לתשלום פיצויי פיטורים בגין שכר ו/או רכיבים ו/או תקופות ו/או שיעורים אשר בגינם לא בוצעו הפרשות לפיצויי פיטורים.

8. ההפקדות ותשלומי המעביד בעבור רכיב פיצויי הפיטורים בהתאם לאמור בסעיף 7 לעיל, לא ניתנות להחזרה למעביד, למעט במקרה שבו העובד משך כספים מקופת הגמל לפני שקמה לו או לשאיריו זכאות לקבלת כספים מקופת הגמל לפי תקנונה בשל אירוע מזכה בלבד. "אירוע מזכה" – מוות, נכות או פרישה בגיל 60 ויותר, ולמעט אם נשללה זכות העובד לפיצויי פיטורים בפסק דין מכוח סעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים"

53. כמו כן, טענה הנתבעת ובצדק כי חלה "הלכת ביצוע בקירוב", אולם, אין מקום לטענתה כי "...הכספים אמורים להיות משולמים לתובעת בעת עזיבתה את הארץ, כלומר בעת הגשתה של התביעה לא היתה מחויבת הנתבעת להעביר לתובעת את ההפרשות" (סעיף 88 לכתב ההגנה). אין בעיתוי של העלאת הדרישה לתשלום כדי לאיין את זכותה המהותית של התובעת לקבלת תשלום חלף הפרשות לפנסיה ולפיצויי פיטורים. אין התובעת נדרשת לצאת מהארץ כתנאי להגשת הבקשה, ויש חובה לשלם לתובעת עבור הזכויות העומדות לה מכוח הדין, אף לאחר שיצאה מן הארץ, כפי שארע במקרה דנן. הנתבעת לא טענה כי הופרשו לתובעת סכומים אלה, ולא חלקה על אופן חישובה אלא רק על אופן זכאותה.
54. לאור האמור, על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום שתבעה בגין רכיב זה (מאחר שלא התנגדה הנתבעת לאופן החישוב, אלא רק לשאלה האם התובעת זכאית לזכויות אלו). בשים לב לכך שתביעה בגין חודש מרץ 2013 התיישנה ברובה (התביעה הוגשה ביום 25.03.2020), הנתבעת תשלם סך של 46,566 ₪.

סוף דבר

55. התביעה מתקבלת בחלקה, מהטעמים אשר פורטו בפסק הדין. הנתבעת, תשלם לתובעת תוך 30 יום מיום שהתובעת תמציא לה את פסק הדין, את הסכומים הבאים:

56. כל הסכומים הנ"ל בסק' א-ד יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום 25.03.2020, היום בו הוגשה התביעה, ועד למועד התשלום בפועל.
57. לאור העובדה שמדובר בחוסות קטינות, התיק וההליך יהיו חסויים. פסק הדין בגרסה ללא פרטים מזהים יישלח לפרסום כמקובל.
58. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש תוך 30 יום לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, א' אדר תשפ"ג, (22 פברואר 2023), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.