רייך ואח' נ' כץ

פסק דין

התובעים הינם ילדיו ויורשיו של המנוח אוריאל בן אור (להלן:"המנוח") אשר נהרג בתאונת דרכים ביום 28.6.08.

המנוח היה בעל המניות היחיד בחברת הירדן 1 בע"מ ומנהלה (להלן:"החברה"). בעבר היה שם החברה פסיכומדיצינה בע"מ.

ביום 5.4.2007 נחתם הסכם שותפות בין החברה לנתבע (להלן:"הסכם השותפות"). בסמוך לאותו מועד נחתם בין המנוח, בעל המניות בחברה, לבין הנתבע, הסכם הלוואה (להלן:"הסכם ההלוואה"). קיים שוני בתאריכים, אך אין מחלוקת כי שני ההסכמים נחתמו כמקשה אחת, וכי הסכם ההלוואה היה נספח ב' להסכם השותפות (ראו עדותו של הנתבע בעמוד 13 לפרוטוקול).

בהתאם להסכם ההלוואה, העביר המנוח לחשבונו של הנתבע בבנק הבינלאומי בע"מ את סכום ההלוואה, בסך 125,000 ₪.

זמן קצר לאחר החתימה על ההסכמים, התגלעו בין המנוח לבין הנתבע חילוקי דעות. בחודש אוגוסט 2007 הגיש המנוח תביעה לפירוק השותפות (ה"פ 193/07) אשר נמחקה בהמלצת בית המשפט. זמן קצר לאחר מכן, בתאריך 17.9.2007 שלח הנתבע, באמצעות בא כוחו, מכתב אל המנוח בו הוא מודיע לו על ביטול ההסכם עקב הפרה יסודית. באותו מכתב נכתב כי הביטול יכנס לתוקפו לאלתר.

לאחר קבלת הודעת הביטול, הגיש המנוח תביעה נוספת לפירוק השותפות (ה"פ 230/07).

פסק הדין בה"פ 193/07 ניתן ביום 14.5.08. המנוח נהרג זמן קצר לאחר מכן, ביום 28.6.08.

בפסק הדין, הצהיר בית המשפט על פירוק השותפות, ומינה את רואה החשבון אברהם היימן כמומחה מטעמו, לצורך בירור תביעותיהם הכספיות ההדדיות של הצדדים, הנובעות מפירוק השותפות. בית המשפט קבע, בסעיף 3 לפסק הדין, כי ככל שיתעוררו שאלות הקשורות לזכויות ולחובות של כל אחד מהשותפים, יכריע בעניין רואה החשבון, וכל אחד מהצדדים יהיה רשאי להשיג על החלטתו בפני בית המשפט.

חוות דעתו של המומחה הוגשה בחודש יולי 2009 (נספח ו' לתצהיר התובעת).

במהלך בירור תביעותיהם של השותפים בפני המומחה תבעה החברה השבת סכום ההלוואה, בעוד שהנתבע טען שההלוואה אינה חלק מההסכמים בינו לבין החברה אלא בינו לבין המנוח ואינה קשורה כלל להתחשבנות נשוא תיק פירוק השותפות.

המומחה דחה את טענת הנתבע, וקבע כי כל ההסכמים קשורים להקמת השותפות, וכי הנתבע לא היה מקבל מהמנוח הלוואה לולא חתמו על הסכם ההלוואה. משכך, קבע המומחה כי על הנתבע להשיב לחברה את סכום ההלוואה, וכי יש לקזז מחובו של הנתבע לחברה בגין ההלוואה את חובה של החברה כלפיו. התוצאה היתה כי על הנתבע לשלם לחברה 75,428 ₪.

הנתבע עתר לבית המשפט המחוזי וחלק על קביעותיו של המומחה. בית המשפט המחוזי, בפסק דינו מיום 8.11.11 דחה את טענותיו של הנתבע (פסק הדין צורף כנספח ז' לתצהיר התובעת). בסעיפים 9 ו- 10 לפסק הדין, דן בית המשפט המחוזי בטענת הנתבע לפיה החזר ההלוואה אינו חלק מההתחשבנות בין השותפים ודחה אותה. בית המשפט קבע כי מתוך ההסכם עולה כי ההלוואה אינה הלוואה פרטית אלא חלק בלתי נפרד מהקמת השותפות, וכי עם פירוק השותפות קמה חובת ההשבה.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש הנתבע ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 9199/11).

בסעיף 1 לכתב הערעור טען הנתבע, כי אחת העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים היא העובדה : "כי גם לפי הסכם השותפות היה על המערער להשיב את ההלוואה (בתנאים שהוסכמו) לידי צד ג' ולא לידי המשיבה". אותו צד ג' הוא המנוח.

כן טוען הנתבע בכתב הערעור (בסעיף 11):

"יודגש כי אין ערעור זה בא על עצם הקביעה כי על המערער להשיב את כספי ההלוואה הפרטית אלא מאי שקביעה זו לדידנו נעדרת כל נפקות במישור היחסים בין המערער והמשיבה."

עוד טען הנתבע בערעור, כי התוצאה של פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי, הביאה לידי כך שהוא זה שחייב לשלם לחברה, בעוד שאם היתה מתקבלת טענתו בנדון, היה על החברה לשלם לו. כן טען הנתבע, כי אם תתקבל עמדתו בבית המשפט העליון, יוכל לקזז כנגד חובו למנוח את החוב שהמנוח חב לו, בגינו הגיש תביעה לבית משפט השלום בקריות (ת"א 41349-08-10).

במסגרת הדיון בערעור שהוגש לבית המשפט העליון, הגיעו הצדדים להסכם, אשר קיבל תוקף של פסק דין (נספח ט' לתצהיר התובעת). באותו הסכם, נקבע כי ההלוואה הפרטית לא תובא בחשבון לעניין ההתחשבנות שבין החברה לנתבע בקשר לפירוק השותפות. בסעיף 2 להסכם הפשרה, נרשם כי הדבר לא יהווה השתק לאיזו מטענות הצדדים בעניין ההלוואה. לאור הסכמה זו, נקבע, בסעיף 3 להסכם, כי החברה חייבת לנתבע סך של 89,914 ש"ח.

עד כאן סקירת ההליכים הקודמים בין הצדדים.