רטה נ' תירצה מאפה בע"מ ואח'

פסק דין

התובע עבד כאופה אצל הנתבעת, העוסקת בייצור עוגיות ושיווקן, במשך כארבע שנים. עם סיום עבודתו הגיש את התביעה המונחת לפנינו.

התשתית העובדתית

הנתבעת, תירצה מאפה בע"מ (להלן: הנתבעת או המאפיה), היא חברה פרטית העוסקת בייצור עוגיות ושיווקן. התובע הועסק על ידה כאופה מיום 15.2.08 עד ליום 15.11.11, דהיינו במשך 45 חודשים. התובע היה עובד שעתי. שכרו חושב לפי ביצוע שעות עבודה בפועל, ועמד בשנת עבודתו האחרונה על סך 25 ₪. התובע הועסק חמישה ימים בשבוע, בימים א'-ה'. נסיבות סיום עבודתו שנויות במחלוקת בין הצדדים, ונדון בהן בהמשך.

בטרם נפנה לדון ברכיבי התביעה, נציין שכתב התביעה הוגשה מלכתחילה גם כנגד הגב' לג'אני תרצה והגב' לג'אני מונבר, בשל היותן בעלות מניות בנתבעת. ברם, בהסכמת הצדדים התביעה כנגדן נמחקה בהחלטת מיום 11.7.12. זאת, בכפוף להתחייבות אישית שניתנה לבית הדין ולתובע על ידי מנהל הנתבעת, מר אריה לג'אני, לפיה ככל שיינתן פסק דין המחייב את הנתבעת בתשלום כלשהו, הוא ערב אישית לתשלום הסכום שייפסק.

גמול שעות נוספות

בכתב התביעה טען התובע כי לא שולם לו גמול מלא בעד שעות נוספות, שכן שעות אלה שולמו לו בתעריף שכר שעתי רגיל. הסעד המבוקש הינו אם כן סך התוספת עבור שעות נוספות בלבד (ס' 25 לכתב התביעה; ס' 1 לסיכומי התשובה). התובע עתר לתשלום התוספת בעד 3.25 שעות נוספות נטענות שביצע לטענתו מדי יום, ובסך הכל טען לזכאותו לתוספת % 25 בעד 1,980 שעות נוספות, ותוספת 50% בעד 1,237.5 שעות נוספות.

הנתבעת טענה בהגנתה כי לתובע שולם גמול שעות נוספות מלא, והוא אינו זכאי מעבר לזכויות ששולמו לו. לטענתה, חישוב השעות הנוספות של העובדים מבוצע על ידי רו"ח חיצוני שאליו מועברים כרטיסי הנוכחות, ובהתאם להנחיותיו מחושב שכרם ומונפקים עבורם תלושי השכר. בכל מקרה, לטענתה התובע השתכר שכר שעתי בסך 25 ₪ רק בשנת עבודתו האחרונה ועל כן אין לקבל את תחשיבו הטוען לזכותו לתוספת שעות נוספות בשיעור זהה עבור כל תקופת עבודתו הנדונה.

תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, שנכנס לתוקף ביום 1.2.09, העביר למעביד את נטל ההוכחה כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו, וזאת עד 60 שעות נוספות לחודש (ס' 26 ב' לחוק). התביעה שבפנינו נפרשת על פני השנים 2004 – 2010. משכך, היא מתייחסת בחלקה לתקופה שטרם כניסתו לתוקף של תיקון זה. עם זאת, במרבית תקופה זו חלה פסיקת בית הדין הארצי בעניין ימית הקובעת כי אי הצגת רישומי נוכחות חרף חובה לנהל פנקס שעות עבודה, מעבירה בנסיבות מסוימות את נטל ההוכחה בתביעת עובד לתשלום שכר עבודה לפתחו של המעביד (ע"ע 212/06 ימית נ' אפרים (12.11.08)). עוד נקבע בפסיקה כי העברת הנטל למעסיק בכל הנוגע לשעות עבודתו של העובד תעשה רק לאחר שהעובד עצמו הוכיח "דבר מה ראייתי" לצדקת טענותיו (ע"ע 280/08 זגורי נ' חברת השמירה (3.5.10)). בכל מקרה, אף טרם פסיקת בית הדין בעניין ימית נקבע כי העובד יכול לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו בתביעה לגמול שעות נוספות אף על דרך הוכחת מתכונת עבודה קבועה.

התובע טען למתכונת העסקה קבועה, לפיה הועסק בימים א'-ה' בין השעות 05:45- 17:00 ואף מעבר לכך (ס' 4 לתצהירו) והעיד בחקירתו כי היה מגיע מדי יום לעבודה במאפיה בשעה 05:45 ומסיים בשעה 17:00-17:15 (ע' 9, ש' 2 לפרוטוקול). על מנת להוכיח תביעתו זו, התובע מסתמך על כרטיס נוכחות עבור החודש האחרון לעבודתו, שבו הועסק שעות נוספות בעוד בתלוש השכר לא שולם לו גמול בעד כך.

מנגד, הנתבעת הודתה כי שעות הפעילות של המאפייה בימים א' – ה' הן 05:45- 17:00, אם כי טענה כי שעות עבודתו של התובע היו רק עד שעות הצהריים בלבד, שכן, החל מהשעה 14:30 או בסמוך לה, מסתיימות לטענתה עבודות האפייה, העבודה שנותרת הינה עבודת אריזה בעיקרה, ועל כן לא היה צורך עוד בשירותיו של התובע, ששימש כאופה (ס' 4יג לכתב ההגנה המתוקן). עם זאת, הנתבעת לא הביאה כל הוכחה לכך שאכן התובע שוחרר לביתו מדי יום בסביבות השעה 14:30. בתלוש שכרו של התובע לא צוינו שעות עבודתו אולם עולה מהם כי לכל הפחות בשנת 2008 התובע הועסק בשעות נוספות שכן צוין ושולם במסגרתם בעד רכיב שעות נוספות בשיעור 125%.

אנו סבורים כי מעדותו של התובע, מתלושי השכר בהם צוין במפורש כי התובע הועסק שעות נוספות בשנת 2008 ולא כ- 7 שעות בלבד, ומהעובדה כי המאפייה הודתה כי שעות פעילותה היו 05:45- 17:00, עולה כי התובע ביסס ראייה לכאורה שבמסגרת שעות העבודה במאפייה עמדה על 11.75 שעות כטענתו, והוא הועסק בכולן ולא בחלק מהן. בהתאם להחלטת בית הדין מיום 15.5.12 היה על הנתבעת למסור לידי התובע את כל כרטיסי הנוכחות, אולם דוחות הנוכחות לא הוגשו על ידי הנתבעת. כמו כן, לא הוגשה כל ראיה אחרת בנוגע לשעות העבודה שביצע התובע בפועל, ובכלל זה לא הוגשה כל ראיה בתמיכה בגרסת הנתבעת בעניין מתכונת עבודת התובע. מר לג'אני טען בחקירתו כי אין ברשותה של הנתבעת את דוחות הנוכחות של התובע (ע' 16, ש' 14; ע' 19, ש' 7). על כן, ולאור ההלכות אותן פרטנו קודם לכן, יש לראות בנתבעת כמי שלא צלח בידה לסתור את ראיות התובע בנוגע למתכונת העסקתו.

לאור האמור לעיל אנו קובעים כי מתכונת עבודתו של התובע הייתה החל מהשעה 05:45 עד השעה 17:00, חמישה ימים בשבוע, כנטען על ידו.

כפי העולה מתלושי שכרו המלאים של התובע בעד תקופת עבודתו, שהוגשו על ידי הנתבעת, שולם לתובע רכיב שעות נוספות בשיעור 125% עבור חלק מחודשי עבודתו. התובע העיד בתצהירו כי חלק משכר עבודתו צוין בתלוש השכר ושולם באמצעות המחאה בעוד ש"חלק השכר המהווה שעות נוספות שולם לי במזומן וב'שחור', מבלי שנרשם בתלוש השכר" (ס' 7 לתצהיר התובע). כשנשאל על כך בחקירתו השיב כי "25 ₪ נתת לי, מה שקיבלתי, אתה אמרת לי שבשביל שלא יעלה מס הכנסה אז נתת לי כסף מזומן" (ע' 7, ש' 22). אומנם בהמשך עדותו טען כי לא שולם לו בעד שעות נוספות לא במסגרת התלוש ולא במזומן אולם טענתו זו עומדת בניגוד מוחלט לתצהירו (ע' 7, ש' 26; ע' 8, ש' 1). בכל מקרה, הנתבעת הכחישה טענות התובע שקיבל חלק משכרו במזומן ושלא במסגרת תלוש שכרו (ס' 4י"ז לכתב ההגנה), ומר לג'אני טען שתלושי השכר משקפים את השכר ששולם לו בעד שעות עבודתו (ע' 3, ש' 2 לפרוטוקול מיום 15.5.12). בכל מקרה, כאמור מעלה התובע תבע תשלום התוספת בלבד בעד ביצוע שעות נוספות, ולא תשלום שכר העבודה המלא בגין שעה נוספת כולל תעריף השכר שעתי הרגיל.

בהתאם לכך, ומשהתובע אינו חולק על כך שהסכומים המצוינים בתלוש שכרו שולמו לו בפועל, בעוד החברה הגישה לעניין זה כרטסת המפרטת את ההמחאות שניתנו לתובע בעד תשלום שכרו החל מפברואר 2008 עד נובמבר 2011 (צורפה לתצהירי הנתבעת), הרי שיש לקזז את רכיב השעות הנוספות בשיעור 125% ששולם לתובע מתוך הסך הכולל הנתבע על ידו בתביעתו.

התובע עתר לתשלום התוספת בעד שעות נוספות לפי שכר יסוד של 25 ₪, בעוד שהנתבעת טענה כי שכר זה שולם לתובע רק בעד שנת עבודתו האחרונה אצלן, בעוד שבתחילת העסקתו עמד שכרו על 20.7 ₪ (ס' 4כו, 4לד–4לה, 5א' לכתב ההגנה). יצוין שהנתבעת אמנם טענה כי שכר התובע הועלה במהלך תקופת עבודתו שלוש פעמים(סעיף 6 לתצהיר לג'אני), אולם לא הביאה נתונים מפורטים בנוגע לכך. התובע לא חלק על טענת הנתבעת ולא טען בנוגע לגובה שכרו השעתי בפועל במהלך שנות עבודתו. לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את עמדת הנתבעת וקובעים ששכרו השעתי של התובע עמד החל מיום 15.2.08 עד ליום 15.11.10 על סך 20.7 ₪ והחל מיום 15.11.10 עד ליום 15.11.11 (שנת העבודה האחרונה) על סך 25 ₪.

על פי כתב התביעה, התובע עותר לתשלום 3.25 שעות נוספות עבור כל יום עבודה. בעניין זה נציין כי בהתאם להסכם הקיבוצי בענף האפייה והקונדיטוריה, שהורחב בצו הרחבה, יום עבודה רגיל בענף האפייה הוא בן 8 שעות עבודה. שעות שמעבר לכך מוגדרות כשעות עבודה נוספות, כשבעבור השעתיים הנוספות הראשונות משולמת תוספת של 25%, והחל מהשעה הנוספת השלישית משולמת תוספת של 50%.

התובע הועסק בימים א'-ה', כלומר כ- 22 ימי עבודה בחודש. הנתבעת לא חלקה למעשה על תחשיביו של התובע לעניין מספר השעות הנוספות שביצע במהלך תקופת עבודתו (ס' 25 לכתב התביעה). על כן, אנו מקבלים את תחשיבו של התובע כנקודת המוצא גם לתחשיב שלנו. לפיו, התובע זכאי לתשלום שעות נוספות בשיעור 25% בהיקף של 1,980 (לפי החישוב: 22 ימי עבודה בחודש X 2 שעות נוספות X 45 חודשי עבודה), ובשיעור 50% בהיקף של 1,237.5 (לפי החישוב: 22 ימי עבודה בחודש X 1.25 שעות נוספות X 45 חודשי עבודה).

עם זאת, מאחר שאנו מקבלים טענת הנתבעת שאין לחשב את התוספת בעד שעות נוספות לפי שכר שעתי של 25 ₪ עבור כל תקופת עבודתו של התובע אלא רק בעד שנת עבודתו האחרונה, חישוב התוספת יעשה כך:

עבור תקופת העבודה הראשונה בה השתכר התובע שכר שעתי של 20.7 ש"ח, התובע זכאי לתוספת בעד שעות נוספות כמפורט להלן: 5.175 ₪ לשעה (25% מהשכר השעתי) X 22 ימים בחודש X 2 שעות נוספות X 33 חודשי עבודה שווה בסך הכל ל- 7,514 ₪; ו- 10.35 ₪ לשעה (50% מהשכר השעתי) X 22 ימי עבודה בחודש X 1.25 שעות נוספות X 33 חודשי עבודה שווה בסך הכל ל- 9,393 ₪.