רחמים נ' מדינת ישראל

החלטה

מבוא

בפניי בקשה לביטול איסור השימוש המנהלי שהוטל על רכבו של בנה של המבקשת (מ.ר 54-114-56) על ידי משטרת ישראל לתקופה של 30 ימים מתוקף סמכותה לפי סעיף 57א (2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת התעבורה").

הטענה העובדתית היא כי ביום 05.03.14 נתפסה המבקשת, גב' אורלי רחמים (להלן: "הנהגת"), נוהגת ברכב הנ"ל בהיותה שיכורה בכך שבדוגמא של אויר נשוף שלה נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף 410 מיקרוגרם העולה על הריכוז שנקבע בתקנות בניגוד לסעיפים 62(3), 64ב(א)(3) וסעיף 39א לפקודת התעבורה ותקנה 169 לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961.

טענות הצדדים

המבקשת עותרת לביטול הודעת איסור השימוש. לטענתה, היא לא נהגה ברכב. היא נתפסה בחניון השייך לגן אירועים בו התקיים אירוע משטרתי. אמנם, הרכב היה מונע אולם, היא עשתה כן על מנת להפעיל את המזגן בזמן ששוחחה בטלפון. עוד טוענת המבקשת, כי היא כלל לא התכוונה לנהוג ברכב אלא המתינה במקום על מנת שחבריה לעבודה שכבר עזבו את המקום ישובו על מנת לסייע לה ונהוג במקומה.

לטענת המבקשת הרכב שייך לבנה שהינו נשוי ואב לתינוקת בת חצי שנה, ואשר לטענתה מסייע למבקשת בפרנסת המשפחה, וזקוק לרכב.

בדיון שהתקיים בפניי, ב"כ המבקשת ביקשה להדגיש את נסיבותיה האישיות של המבקשת שהינה בת 44 גרושה ואם חד הורית ל-7 ילדים. עוד הדגישה ב"כ המבקשת כי למבקשת רישיון נהיגה משנת 1998 וצברה לחובתה 3 הרשעות קודמות בלבד ביניהן שימוש בטלפון נייד משנת 2011 ועבירה טכנית בשנת 2013.

מנגד, ב"כ המאשימה, התנגדה לבקשה, לטענתה, בהתאם לחומר הראיות, המתנדבים שעצרו את רכבה של המבקשת עמדו במחסום שהוצב ביציאה מגן האירועים, והבחינו ברכבה של המבקשת מגיע בנסיעה לכיוון המחסום.

יתרה מזאת, לטענת ב"כ המבקשת, גם אם נקבל את גרסתה של המבקשת הרי גם אם ישבה ברכב מונע אזי יש לכך לפחות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לה בכתב האישום.

דיון

סעיף 57א(א)(2) קובע כי לקצין משטרה הסמכות להורות על איסור שימוש מנהלי ברכב אם היה לו יסוד להניח כי נהג עבר עבירה מן העבירות המפורטות בתוספת השביעית לפקודת התעבורה, כאמור להלן:

"היה לשוטר יסוד להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בחלק א' לתוספת השביעית, רשאי הוא לדרוש מהנהג להילוות אליו אל קצין משטרה או ליטול ממנו את רישיון הרכב".

ובענייננו, העבירה בה חשודה הנאשמת מנויה על העבירות המפורטות בתוספת הרביעית.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. ואפרט:

בהזמנה לדין וכתב האישום תחת הכותרת נסיבות המקרה נכתב כי ביציאה מגן האירועים הוצב מחסום בו עמדו שני שוטרים אשר הבחינו בשני רכבים המגיעים בנסיעה לקראתם אולם, אחד הרכבים, נעצר בצד הדרך ומשכך, אחד השוטרים נסע לכיוונה ברוורס תוך ששמר על קשר עין רצוף "עמדנו ביציאה מגן אירועים אמרלד הגיעו 2 רכבים ואחד מהם נעצר יוסי נסע ברוורס ממרחק מאוד קטן וקשר עין עם הנהגת....".

לא מצאתי כי המבקשת טענה בפניי השוטרים שערכו לה את התחקור כי כלל לא נהגה ברכב.

יתרה מזאת, אציין, כי גם אם המבקשת ישבה ברכב כאשר הוא היה מונע הרי כבר נפסק כי ישיבה במושב הנהג כאשר הרכב מונע נחשבת לנהיגה ואין בעובדה כי הרכב לא היה בתנועה כדי לבטל את פעולת הנהיגה.

אין בעובדה כי הרכב שייך לבנה של המבקשת בכדי לשנות מהתוצאה אליה הגעתי.

לסיכום