בפני תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף, שנגרמו, לטענת התובעת, עקב רשלנותו של הנתבע. התובעת ילידת 28.10.1956, עקרת בית. הנתבע , שהינו רופא שניים בעל מרפאה פרטית ואנשי מרפאתו, בצעו בתובעת טיפולי שיניים שמשכו 18 חודשים לשם שיקום. עבור הטיפולים שילמה התובעת 50,000 ש"ח. התובעת טוענת כי הנתבע לא גילה לה מראש כי הטיפולים היו לשווא, אמורים להחזיק רק 3-4 שנים, ולמעשה היה עליו להציע לה מראש טיפול בשתלים (עלות טיפול בסביבות 90,000 ש"ח). באופן שהטיפול היה מחזיק מעמד זמן רב. נוסף לכך טוענת התובעת כי מצבה שיניה לאחר הטיפולים הורע והיא סובלת מכאבים. לאור טענותיה אלו היא סבורה שהנתבע טיפל בה ברשלנות.
הנתבע טוען כי לתובעת ניתן טיפול סביר ומקובל בהתאם לשיקולים רפואיים הנובעים ממצבה.
כמו כן ניתנו לתובעת כל ההסברים אודות הטיפול, לרבות סיכונים וסיכויים אפשריים, וכן ניתנו לה הסברים אודות חלופות אפשריות לטיפול. הנתבע טוען כי התובעת אחראית למצב שיניה, שכן הזניחה את היגיינת הפה, לא הופיעה לטיפולים ובדיקות שנקבעו ולא צייתה להוראות הנתבע והצוות המטפל. כמו כן לטענתו הנזקים לשיניה נגרמו לאחר הפסקת הטיפול אצלו.
כדי להוכיח עילה של רשלנות רפואית על התובעת לעבור חמישה שלבים:
א. א. עליה להוכיח כי קיימת חובה כלפיו.
ב. ב. עליה להוכיח כי החובה הופרה.
ג. ג. עליה להוכיח כי נגרם לה נזק עקב ההפרה.
ד. ד. עליה להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק שנגרם לה..
ה. ה. עליה להוכיח את היקף הנזק.
חובת זהירות מושגית וקונקרטית:
חובת הזהירות מתחלקת לשניים, חובת זהירות מושגית וקונקרטית. חובת זהירות מושגית קיימת תמיד ביחסים שבין רופא וחולה.
לעניין חובת הזהירות הקונקרטית, יש לבחון האם הרופא הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, האם התנהגותו היוותה התרשלות וכן יש לבחון את השאלה של הקשר הסיבתי בין אותה התרשלות לנזק שנגרם.
בשורה ארוכה של פסקי דין נראית מגמה בה הגדרת הרופא הסביר ושאלת ההתרשלות הרפואית הינה שאלה משפטית ולא רק שאלה רפואית.
בע"א 323/89 קוהרי נ. מ. י., פ"ד מ"ה(2) 172,142 (בעקבות ע"א 280/60) נקבע:
"המבחן אשר על המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר ודם עשוי לטעות ולא כל טעות מהווה רשלנות לא כל שכן זהו המצב כאשר לא בטעות טיפולית המדובר, אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות שהרפואה יודעת אותן אותו זמן, ושהיא מכירה בכל הנסיבות הקיימות מבחינתו של הרופא הממוצע לגבי החולה המסוים. אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בניסיון קודם, והכל בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה".
בע"א 3108/91 רייבי נ. ד"ר וויגל פד"י מ"ז (2) 497 בית המשפט קבע כי לפרקטיקה הרפואית הנוהגת אין משקל מכריע. כלומר בית משפט יכול לקבוע כי למרות שמדובר בפרקטיקה רפואית מקובלת, הרי שזו כשלעצמה הייתה רשלנית.
בע"א 935/95 רביד נ. קליפורד ואח' נ"ב (4) 736, 766 -765 נקבע כך:
"עובדה שרופא נהג בהתאם לפרקטיקה המקובלת בתחומו באותו זמן, היא כשלעצמה, אינה מעניקה לו הגנה מוחלטת. לעולם מצוי הכוח בידי בית המשפט לקבוע, כי פרקטיקה נהוגה זו אינה עולה בקנה אחד עם חובת הזהירות של רופא כלפי מטופל. עם זאת, רק במקרים חריגים תסווג פרקטיקה כללית ונוהגת, כרשלנית" "אין לסווג התנהגותם של רופאים לכאלה המעניקים למטופל טיפול אופטימלי מחד גיסא, ולכאלה הנוהגים כלפי המטופל ברשלנות מאידך גיסא. יש מקום לקטגוריה שלישית של מקרים, כמו זה שלפנינו, שבה הרופא אמנם לא נקט את הטיפול הטוב ביותר, אך הטיפול לא עלה כדי התרשלות. בתחום זה שבו אנו עוסקים, יש למצוא את שביל הזהב. מחד גיסא, יש להציב רף גבוה של רמת זהירות הנדרשת ממטפלים רפואיים; מאידך גיסא, אסור לרף להיות גבוה מדי, שמא ישתק למעשה כל מערכת רפואית. אם בכל טיפול שבו עלול להיגרם נזק זמני חולף יידרש שימוש באמצעים הטובים ביותר הקיימים, אף אם אינם רווחים בפרקטיקה, יוצב בכך סטנדרט גבוה מהמקובל, סטנדרט כזה שיחייב רופאים לנהוג בזהירות החורגת מהמקובל"
התרשלות: