רוסינסקי נ' ועדת האתיקה של מחוז תל אביב

החלטה

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת ביה"ד המשמעתי הארצי בבד"א 22/13 ו-28/13. (להלן: "ביה"ד").

לטענת המבקש, ערעור המשיבה על פסק דינו של ביה"ד התקבל במשרדו ביום 30.8.13, אך מכיוון שהיה בחופשה כפויה, עיין בדואר רק ביום 5.9.13. לטענתו, רק מן הערעור למד כי ניתן פסק הדין, אף שזה לא צורף אליו, ולאור זאת, פנה לביה"ד וקיבל עותק ממנו ביום 3.10.13. המבקש פנה לייצוג משפטי, והיה משוכנע כי הוגש ערעור מטעמו. בחודשים אוגוסט וספטמבר הוא לא עבד, בשל סיבוכי היריון של אשתו. לדבריו, ביום 20.10.13 חזר לעבודתו ולמחרת נודע לו כי בשל שגגה של בא כוחו, לא הוגש הערעור. לפיכך, מוגש הערעור רק עכשיו, כשהוא מייצג את עצמו.

לטענת ב"כ המשיבה, ערעור על פסק דינו של ביה"ד, יש להגיש לבית משפט זה בתוך 30 יום ממועד קבלתו. לדבריו, הודעה על פסק דינו של ביה"ד, בצירוף פסק הדין, נשלחה למבקש כבר ביום 24.7.13, וזו הגיעה למשרדו ביום 6.8.13. לטענתו, ביום 27.8.13 הגישה המשיבה את ערעורה על פסק הדין, וזה הומצא למבקש ביום 30.8.13. ב"כ המשיבה טוען כי גם אם נקבל את הטענה לפיה נודע למבקש על קיומו של פסק הדין רק ביום 5.9.13, לא ברור מדוע הוא התמהמה זמן רב עד שפנה לקבלת פסק הדין ממזכירות ביה"ד, מה גם שמועד הפנייה למזכירות ביה"ד אינו מאוזכר בגוף הבקשה. כמו כן, לא ברור מדוע המבקש לא התעדכן בהתקדמות הטיפול בערעור שלו במהלך חודש אוקטובר. לטעמו, האיחור הנו משמעותי, וחרף העובדה שמצבה הבריאותי של אשתו הנו שיקול רלוונטי, אין הוא משכנע בנסיבות העניין, שכן התנהלות המבקש כולה אינה יכולה להיות נסמכת על שיקול זה בלבד. ב"כ המשיבה סבור כי האיחור נבע ממחדליו האישיים של המבקש. לדעתו, נוכח ההלכות בדבר התערבות בית משפט זה בפסקי הדין של בתי הדין, ברי כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים עד מאוד.

המבקש טען בתשובה, כי יש לדחות את האמור בתגובה, שכן היא רצופה בטיעונים עובדתיים, מבלי שהיא נתמכת בתצהיר. לדבריו, כל שהתקבל אצלו ביום 6.8.13 היה פרוטוקול הדיון. לדבריו, הודעת הלשכה על גזר הדין מעולם לא התקבלה אצלו, והיא אף נשלחה לכתובת לא נכונה. מכאן, שלא התקיימה המצאה של גזר הדין במועד הנטען על ידי המשיבה. לטענתו, המכתב אליו מתייחסת המשיבה אינו מציין כי הומצא גזר הדין או כי הוא מצורף בזאת, אלא רק הודעה על גזר הדין. לדבריו, הוא פנה לביה"ד ביום 3.10.13, ופסק הדין התקבל אצלו ביום 6.10.13, מכאן שכלל אינה נדרשת הארכת מועד. המשיב טוען כי גם אם ייפסק שיש צורך בהארכת מועד, הרי שהדבר נגרם בשל נסיבות שאינן תלויות בו. אילו היה מדובר בהליך אזרחי גרידא, ניתן היה לומר שכיסו של בא כוחו תוכל לכפר על הנזק, אולם כאן עסקינן בהליך הפלילי הנוגע לעיסוקו כעורך דין, ולכן תביעה כנגד בא כוחו לא יכולה לרפא את הנזקים.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

תקנה 2(ב) לתקנות בתי המשפט (סדרי הדין בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין), התשמ"ט-1988 קובעת:

"הערעור יוגש תוך 30 ימים מיום שקיבל המערער את ההחלטה או את פסק הדין נושא הערעור; בית המשפט או רשם רשאים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את המועד האמור."

סעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 קובע:

"על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי רשאים הנאשם והקובל לערער לפני בית המשפט המחוזי בירושלים תוך שלושים יום מיום קבלת פסק הדין; וכן רשאים לערער כאמור ועדת האתיקה הארצית והיועץ המשפטי לממשלה אף אם לא היו קובלים."

הפסיקה בבש"פ 6803/13 גילי לאור פליקסברוטד נ' ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי-הדין (15.10.13) קבעה כדקלמן:

"...לדרישת "הטעמים המיוחדים" הקבועה בתקנה 2(ב) לתקנות סדרי דין בערעור כתנאי למתן ארכה ראוי ליצוק תוכן שונה מזה שניתן לה במסגרת הליכים אזרחיים, נוכח מהותם של הליכים משמעתיים בלשכת עורכי הדין "המצויים במעגל המעין-פלילי" (ראו בר"ש 1958/09 עו"ד ניק ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב, פסקה יג' (10.5.2009) (להלן: עניין ברי)) וכי יש לנקוט באמת מידה מקלה יותר, אם כי גבוהה מזו הנדרשת בהליכים פליליים (ראו עניין צל, פסקה 3)..."

בענייננו המשיבה צירפה את המסמכים הבאים. מכתב מיום 24.7.13 של לשכת עורכי הדין הממוען למבקש בכתובת בית עובד 13 ת"א, ואישור מסירה מיום 6.8.13 עליו מתנוססת כתובת המבקש ברח' ברקוביץ' 4 ת"א. ממסמכים אלו לא ניתן לדעת אם למכתב אכן צורף פסק הדין, ולא ניתן לדעת אם אישור המסירה מתייחס למכתב זה, שכן שהכתובות כאמור הנן שונות. במקרה דנן, כל אחד מן הצדדים טוען לגרסה אחרת, ועל כן, ברי כי ישנה עמימות באשר למהלך הדברים כפי שזה התרחש בפועל.

עם זאת, המבקש לא פנה לביה"ד לקבלת פסק הדין, סמוך למועד שבו התוודע לטענתו לערעור המשיבה אלא המתין עד ליום 3.10.13 ולטענתו קיבל את פסה"ד רק ביום 6.10.13.

ביהמ"ש סבור שנוכח הפסיקה שהובאה לעיל (לענין הטעם הנדרש בהליכים המשמעתיים ) ומשהמציא המבקש טעם לאיחור, (אם כי לגישתו הבקשה לארכה מוגשת מטעמי זהירות בלבד) הרי שאף שניתן לבקר את תרומתו לאיחור באופן התנהלותו, נראה שלנוכח מהות ההליך והעניין, והעובדה שהמשיבה הגישה גם היא ערעור מטעמה על פסק הדין של בית הדין הארצי, מתקיים בענייננו טעם מספיק למתן הארכה המבוקשת.

הבקשה מתקבלת.

ניתנה היום, י"א כסלו תשע"ד, 14 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.

ראובן שמיע, רשם