רוסו נ' הלל ואח

החלטה

הנתבעים 1 – 2 ביקשו לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנותה. זה טעמם: כנטען בכתב התביעה, היא הוגשה בשל תאונה שאירעה ביום 30.6.2003. התביעה הוגשה ביום 5.7.2010 בשעה 12:44, כלומר, 7 שנים ו-5 ימים לאחר התאונה, 5 ימים לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958. התובע השיב וטען שבתאריכים 21.6.10 – 10.7.10, התקיימה שביתה בבתי המשפט, עפ"י הודעת מנהל בית המשפט, לפי תקנות בתי המשפט, בתי-הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים) תשמ"א – 1981 (להלן: "התקנות"). לפי תקנה 5 לתקנות אלה "תקופה שתקנות אלה חלות עליה לא תובא במנין הימים לגבי חישוב מועד או זמן לעשיית דבר שבסדר-דין או שבנוהג שנקבע בחיקוק או בהחלטת בית-המשפט בהחלטת רשם או בהחלטת ראש ההוצאה לפועל". הוראה זו יש לקרוא לדעת התובע יחד עם סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות התשמ"א- 1981: "במניין ימי התקופה יבואו גם ימי מנוחה פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה". משמעות ההסדר לדעת התובע, פשוטה וברורה: תביעה לא יכולה להתיישן בתוך התקופה שלגביה פורסמה הודעת מנהל בית המשפט.

במענה לטענות התובע הוסיפה הנתבעת ונתלתה בתקנה 7 לתקנות האמורות שלשונה: "(א) מסמך שחייבים או מותר להגישו לבית המשפט או ללשכה, רואים אותו כמסמך שהוגש כהלכה לבית המשפט או ללשכה אם נמסר בדואר רשום ממוען כדבעי אל אותו בית משפט או אל אותה לשכה, ורואים את מועד מסירתו לדואר כאמור כמועד הגשתו לבית-המשפט או ללשכה." לטענת הנתבעת יש לפרש תקנה זו כקובעת שבעת שביתה או השבתה יש לשלוח לבית המשפט בדואר רשום את המסמכים שהגשתם נדרשת בתוך מועד השביתה.

בע"א (ת"א) 2774/04 חבר עובד נגד כלל חברה לביטוח בע"מ, שאליו התייחסו הצדדים נדונו שאלות אלה, אלא שהמערכת העובדתית שם היתה שונה, שכן כתב התביעה שם הוגש 34 ימים לאחר סיום השביתה. בית המשפט המחוזי, הסתייג מהרלוונטיות של תקנה 5 רלוונטית לצורך מניין תקופת ההתיישנות, שכן ספק אם שאלת ההתיישנות היא בגדר עניין ש"בסדר דין" וגם העיר שאינו סבור שתקנה 7 מחייבת הגשתם של מסמכים באמצעות דואר רשום, אלא רק באה להקל עם בעל דין שהגיש כך מסמך ויראוהו כמו שהגישם כדין במועד מסירתם לדואר.

לדברים אלה, ראוי להוסיף, שאילו התכוון מתקין התקנות לקבוע חובה להגיש בדואר רשום מסמכים שלא ניתן להגיש בשל בשיתה במזכירות בית המשפט, היה עליו לנסח את תקנה 7 בלשון שונה לגמרי – ומן הסתם לא היה צורך בחלק מהתקנות האחרות שהתקין.

במקרה שנדון בע"א (ת"א) 2774/04 חבר עובד נגד כלל חברה לביטוח בע"מ, הוגשה התביעה בפועל 34 ימים אחרי סיום השביתה ואילו במקרה שבפני היא הוגשה 5 ימים אחרי חלוף מועד ההתיישנות אך עדיין בתוך תקופת השביתה. מכאן שחלק ניכר מהדיון שבאותו פסק-דין לא נוגע לנסיבות הענין שבפני. עם זאת, דומני שלנסיבות של ההליך שבפני יאים הדברים שנכתבו בפסקה 5(ט) לפסק הדין אשר גם מתיישבים עם עמדת בית המשפט המחוזי בחיפה ברע"א 22095/06/09 הדר נ' סלומון מפי השופט עמית: "דומה כי המבקשת אינה חולקת על כך שכאשר המועד האחרון של תקופת ההתיישנות חל בתקופת השבתה, רשאי התובע להגיש את התביעה ביום הראשון שלאחר סיום ההשבתה". אכן, לתוצאה זהה נגיע הן אם נזקק לתקנה 5 כ"גשר" להוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א – 1981, הן אם נחיל את סעיף 10(ג) במישרין על דרך האנלוגיה והן אם נזקק לסמכותו הטבועה של בית המשפט למנוע עיוות דין, מקום שבו סיכלה התנהגות עובדי בית המשפט עצמם את יכולתו של בעל-דין לממש את זכותו במועד.

לסיכום: אילו הגיש התובע את תביעתו בתוך תקופת ההשבתה באמצעות דואר רשום, היתה הגשתו תקפה – אך הדין אינו מחייבו לעשות כן. כאשר המועד להתיישנותה של תביעה חל בתוך תקופת שביתה מותר להגיש אותה יום לאחר שהסתיימה השביתה, בדיוק כמו שנוהגים לגבי תביעה שמועד התיישנותה נפל בתקופת פגרת בתי המשפט. מקום שבו טרח התובע והצליח (למרות מגבלות הגישה למזכירות בית-המשפט) להגיש את התביעה בתוך תקופת השביתה, הוא בוודאי יצא ידי חובתו במועד ותביעתו לא התיישנה.

לאור זאת הבקשה נדחית. הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בסך 4,000 ₪.

ניתנה היום, ב' חשון תשע"א, 10 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.