רונן נ' לוי

החלטה

1.לפני בקשה מטעם הנתבע (להלן:"המבקש") שהוגשה ביום 27.1.13 להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פס"ד ובקשה לביטול פס"ד אשר ניתן ביום 11.10.10 לאחר שהמבקש לא הגיש בקשת רשות להגן.

2.המבקש טוען בבקשה שלפני כי מכלול הנסיבות מחייב היעתרות לבקשת המבקש ליתן לו את יומו בביהמ"ש. לטענת המבקש, מדובר בסכום כסף לא מבוטל; בהלוואה שהמבקש פרע במלואה לפני זמן רב; מחדליו וטעויותיו של המבקש נבעו רק בשל היותו בלתי מיוצג; המבקש נפל קורבן למעשי הונאה ורמייה מצד התובע (להלן:"המשיב"); לא יגרם נזק למשיב שלא ניתן לרפא בפסיקת הוצאות.

3.המשיב מתנגד לבקשה. לטענת המשיב, דין הבקשה להידחות הואיל וקיים פס"ד חלוט שניתן ע"י ביהמ"ש העליון בע"א 8704/10; חלפו כל המועדים הקבועים בחוק להגשת הבקשה והעדר קיומו של טעם מיוחד;קיומה של החלטה מיום 2.12.12 לפיה נדחתה בקשת ביטול פס"ד זהה; שימוש לרעה בהליכי משפט, תוך הסתרת מידע מהותי מביהמ"ש; העדר בסיס בבקשה לגופה הן מחמת סיבת מחדליו של המבקש והן מחמת העדר כל הגנה אפשרית למבקש, ולו בדוחק.

4.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות מהנימוקים כדלקמן:

א.פסק הדין שביטולו מבוקש, ניתן לאחר שביום 11.10.10 כב' הש' ברנר דחה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות להגן שהוגשה ע"י המבקש ביום 5.10.10 במסגרתה קבע כי:

"הבקשה אינה מוצדקת והיא נדחית.

התביעה נמסרה לנתבע לפני קרוב לארבעה חודשים. עמד לרשות הנתבע די זמן והותר לכלכל הגנתו. יצויין כי הבקשה הוגשה רק לאחר שהתובע כבר ביקש ליטול פסק דין בהעדר הגנה, וגם מטעם זה אין להעתר לה".

ביהמ"ש העליון דחה ביום 1.11.12 את ערעורו של המבקש על ההחלטה ופסק הדין שניתנו ביום 11.10.10.

ביהמ"ש העליון קבע, כי לא נפל פגם בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שלא להאריך את המועד להגשת בקשת רשות להתגונן, וכי היה על המבקש לטעון טענותיו במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה.

הערעור נדחה והמבקש – המערער חויב בהוצאות בסך 5,000 ₪.

הבקשה דנן הוגשה לאחר שדחיתי ביום 2.12.12 את בקשתו של המבקש לבטל את פסה"ד שניתן ביום 11.10.10.
בהחלטתי קבעתי כי הבקשה הוגשה באיחור ניכר ביותר, ומשהוגשה בקשה לביטול פסק דין מבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד להגשתה הוריתי על מחיקתה על הסף, אף מבלי שהוגשה תגובת המשיב.

ב.בהתאם לתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן:"תקסד"א"), המועד שנקבע להגשת בקשה לביטול פסק הדין הוא 30 יום מיום שהומצא פסק הדין.

הבקשה דנן הוגשה ביום 27.1.13.

ערעור על פסה"ד מיום 11.10.10 הוגש ע"י המבקש לביהמ"ש העליון בשלהי שנת 2010 כך שלפחות במועד זה כבר החל להימנות המועד בו הומצא למבקש פסה"ד.

לפיכך, מדובר בבקשה שהוגשה באיחור של כשנתיים; איחור ניכר ביותר.

כאשר הבקשה לביטול פסק דין מוגשת באיחור, יש להאריך את המועד רק כאשר קיים טעם מיוחד וזאת בהתאם לתקנה 528 לתקסד"א.

הארכת מועד בהתאם לתקנה 528 לתקסד"א מוצדקת רק במקרים בהם קיים טעם ממשי אמיתי, בעל עוצמה מיוחדת, המסביר את העיכוב בנקיטת ההליך ע"י בעל הדין.