רוכש רכב אינו זכאי לפיצוי בגין פגם במנוע בהעדר הוכחת ידיעת המוכר לגביו

1.                  1.                  התובע התקשר עם הנתבעת בהסכם לרכישת רכב ביום 29.6.04 (להלן: "החוזה" או "ההסכם"). אין חולק כי הנתבעת עוסקת, בין היתר, במכירת רכבים ששימשו כרכבים להשכרה וכרכבים בליסינג. הרכב שרכש התובע הוא מתוצרת BMW, שנת יצור 2002, והמחיר שנקבע לו בחוזה עמד על 139,000 ש"ח. מחיר המחירון של הרכב לא הוכח, על אף הנטען בסיכומי התובע. כן הוסכם כי התובע ישלם מקדמה של 15,000 ש"ח, ואת יתרת הסכום ישלם ב- 12 תשלומים של 12,000 ש"ח כל אחד, כאשר סכום זה כולל ריבית בשיעור של 24.39% (סעיפים 4 ו- 9 להסכם).

טענות הצדדים

2.                  2.                  התובע טוען כי זמן מה לאחר רכישת הרכב נתגלה ליקוי במנועו. הנתבעת סירבה לטפל בליקוי, ואף שבה בה מסיכום לפיו יוחלף הרכב באחר. מצבו של המנוע התדרדר עד שמומחה מטעם התובע קבע כי יש להחליפו. עוד טען התובע כי סוכם מראש כי אם ישלם את יתרת הסכום במזומן - לא תיגבה ממנו הריבית, אולם נציגי הנתבעת התנערו מסיכום זה כאשר ביקש להקדים את תשלום יתרת הסכום. הוא הוסיף וטען כי אף שנמסר לו שהרכב הוא מליסינג, התגלה כי מדובר ברכב ששימש כרכב השכרה; וכי סעיף האחריות שהופיע בחוזה נמחק ממנו לאחר חתימתו על החוזה. לפיכך דרש התובע כי הנתבעת תשלם לו את מחיר המנוע שיש להחליף; תישא בעלויות השכרת רכב בהן נשא (טענה זו נזכרה בכתב התביעה המתוקן, אולם התובע לא שב עליה בתצהירו ולא הביא כל ראייה בעניין זה, וממילא דינה להידחות); תשיב לו את הריבית ששילם, ותפצה אותו בגין עגמת הנפש שנגרמה לו.

3.                  3.                  הנתבעת טענה כי התובע ידע היטב כי מדובר ברכב מהשכרה. הרכב נמכר לו לאחר שניתנה לו אפשרות לבודקו, והוא ככל הנראה לא עשה כן. התובע לא פנה לנתבעת ולא הודיע על התקלה עד להגשת התביעה. כל פניותיו לא נעשו אלא בעניין הריבית בלבד, ואף זאת רק לאחר שהמחאות שנתן החלו לחזור בהעדר כיסוי ולאחר שחשבונו הוכרז כחשבון מוגבל. התובע לא בדק את המכר כנדרש על פי סעיף 13(א) לחוק המכר, התשל"ח-1978 (להלן: חוק המכר או "החוק"), ולא מסר כל הודעה על הפגם, כנדרש על פי הוראת סעיף 14(א) לחוק המכר. הנתבעת הוסיפה והבהירה כי סעיף האחריות נמחק מהחוזה טרם חתימתו, וכי התובע חתם ליד הסעיף רק לאחר מחיקתו.

דיון

4.                  4.                  המשותף למרבית טענותיו של התובע הן כי הן טענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב. טענותיו, רובן ככולן, עומדות בסתירה גמורה לחוזה עליו חתם. התובע טען בעדותו כי לא טרח לקרוא כלל את החוזה קודם חתימתו (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 16-17) וכי גם בעסק מכירת המנועים שניהל במשך שש שנים לפחות (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 1; מעדות מר נתנאל מטעם התובע עולה  כי התובע עבד בתחום זה למעלה מעשר שנים - עמ' 31 לפרוטוקול, שורה 23 - עמ' 32 לפרוטוקול, שורה 1) לא קרא חוזים ולא ערך חוזים (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 1-2). טענה מעין זו תמוהה למדי כאשר היא באה מפי אדם שעסקו במכירה וקניה. יש גם לזכור כי כלל הוא שאדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו, בייחוד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס לנכסיו (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117; ע"א 1513/99 חיים דטיאשוילי ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591, 594; ע"א 6645/00  שלמה ערד, עו"ד נ' ז'אק אבן ואח', פ"ד נו(5) 365, 375-375; ע"א 1319/06 שלק נ' טנא נגה, תק-על 2007(1) 3722). עוד נפסק כי המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גירסתו בראיות פוזיטיביות, כאפשרות קרובה (ראו: ע"א 1513/99 הנ"ל וכן ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו, פ"ד נד(2) 559, 571; ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145). כפי שיובהר להלן, ראיות כאלה לא הוצגו במקרה דנא.

5.                  5.                  טענות התובע יבחנו להלן, כאשר תחילה יבחנו הטענות המוסבות לקביעות המעוגנות במפורש בהסכם (על פי סדר הסעיפים בהסכם), ולאחר מכן יבחנו הטענות שלהן אין זכר בהסכם עצמו.

6.                  6.                  החוזה, שהוא חוזה סטנדרטי של הנתבעת (בעניין זה לא נטענו טענות כלשהן על ידי התובע), קובע במפורש בסעיף 2 כי "המוכר מצהיר כי הרכב שימש למטרות השכרה לנהיגה עצמית". מכאן כי די היה בקריאה של הסעיף הראשון לחוזה (ההקדמה וסעיף 1 מפרטים את פרטי הצדדים ופרטי הרכב) כדי להיווכח כי לא מדובר ברכב ששימש כרכב בליסינג. מאחר ואין מחלוקת כי גם ברשיון הרכב נרשם כי מדובר ברכב מהשכרה (אף כי התובע בחר שלא להציג את הרשיון), אין אלא לתהות כיצד טוען התובע כי לא ידע עובדה זו.

7.                  7.                  סעיף 3 להסכם קובע כי "הקונה מצהיר כי בדק את הרכב לרבות כל פריט המותקן בו ומצא אותו מתאים לצרכיו במצב תקין והוא מוותר על כל טענה של אי התאמה, פגם או מום ברכב". התובע טוען, כמובן, כי גם לסעיף זה לא שת לבו, שהרי לא קרא את ההסכם כלל. מתשובותיו בחקירה עולה כי הוא החליט שלא לבדוק את הרכב עובר לרכישתו, וגם לא לאחר מכן, מאחר וסמך על הנתבעת ועל חברו שבא ללוותו בתהליך הרכישה, שהוא הבעלים של מגרש סמוך לרכישת מכוניות (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 8-11). מצב הרכב עניין אותו אבל "ראיתי אותו יפה, לא ידעתי שהוא גמור" (שם, שורות 14-15). רק בפברואר 2006 נמסר הרכב לבדיקה (ת/1). נראה כי אמירתו של התובע כי "הרכב היה בבדיקה" מוסבת על מועד מאוחר יותר לרכישה, ועניינה בבדיקה על ידי מכונאי הרכב של התובע, שמסיבות השמורות עם התובע לא בא להעיד (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 18-24). חברו של התובע, שהעיד על עצמו כי הוא עוסק שנים רבות במכירת מנועים (עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 7-14), הוא מומחה במנועים ומסוגל ללא כל קושי להבחין בין מנוע תקין ומנוע לא תקין (עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 4-6), אף הוא לא בדק את הרכב כי "זה שמכר לנו את הרכב אמר אוטו באחריות, אוטו חדש" (שם, שורות 7-9). אף כי החבר הסכים כי הרכב נסע באותה עת למעלה מ- 100,000 ק"מ (שם, שורות 21-22), מסתבר כי לא הוא, לא התובע ולא האדם הנוסף שבא עימו לצורך רכישת הרכב (יוסי חליווא, בעל מגרש המכוניות הסמוך) לא מצאו לנכון לבדוק את הרכב באמצעות מכון בדיקה, או אף להיעזר בכישוריהם בתחום כדי לבוחנו.

8.                  8.                  דומה כי הנוהג לבדוק רכב באמצעות מכון בדיקה חיצוני, או לכל הפחות לדרוש מהמוכר להמציא דו"ח בדיקה של מכון כזה, הפך לחלק בלתי נפרד מנוף מכירת הרכבים בארץ. ההנחה כי מאן דהו מסתמך על אמירה של מוכר רכבים לפיה "הרכב טוב" או "הרכב יפה" ולא מבצע בדיקה מקצועית עצמאית, היא מופרכת למדי אף ברכבים בעלי ערך כספי נמוך יחסית. הדברים קל וחומר ברכישת רכב שמחירו נקבע (לפני עלויות המימון) על סכום של 139,000 ש"ח. טענותיו של התובע לפיהן נמנע מלבדוק את הרכב בנסיבות אלה מעוררות תמיהה. מכל מקום, אם נמנע התובע מלבדוק את הרכב, אף כי אין חולק כי הדבר היה אפשרי לו רק רצה בו, אל לו לטעון כנגד תוצאות מחדל זה. במקרה דנא אין גם צורך לדון בשאלה אם מחדל זה של התובע עולה כדי אשם תורם חוזי, ולכל הפחות היה מקום לזקוף אשם תורם בשיעור משמעותי לחובת התובע לו היתה מתקבלת תביעתו, שהרי התובע חתם על הסכם ובו תניה לפיה מוותר הוא על כל טענה בעניין מצבו של הרכב. בנסיבות אלה, ומאחר ויש לכבד את הסכמתו של אדם, לא תישמע מפיו טענה לאחר מכן לפיה הרכב לא היה תקין, או טענה בנוגע לפגם כלשהו.

9.                  9.                  חריג לכלל זה יחול רק מקום בו יעלה בידי התובע להוכיח כי המוכר ידע על אי ההתאמה או היה עליו לדעת עליה, שאז תחול הוראת סעיף 16 לחוק המכר לפיה "היתה אי-ההתאמה נובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת החוזה ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה להסתמך עליה על אף האמור בסעיפים 14 ו-15 או בכל הסכם, ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה מיד לאחר שגילה אותה". כפי שיובהר להלן, לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעת ידעה על הפגם, ולמעשה אף לא עלה בידיו להוכיח מתי נוצר הפגם. לא הוכח גם כי הפנייה לנתבעת נעשתה "מיד" לאחר שהתובע גילה את הפגם, כאשר מונח זה פורש כמבטא פרק זמן קצר ביותר (ראו ע"א 465/80 ש' סולונץ בע"מ נ' "התכוף" חרושת ברזל בע"מ, פ"ד לח(3) 630, 636; והשוו ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' טחנת קמח שלום בע"מ, פ"ד נ(4) 536).

10.              10.              החוזה הסטנדרטי כלל את סעיף 8 בו נרשם כי "המוכר אחראי לתקינות מנוע הרכב... למשך תקופה של שלושה חודשים או 3000 ק"מ, המוקדם שביניהם, בכפוף לטיפול ברכב על פי הוראות היצרן". התובע אינו מכחיש כי חתם ליד סעיף זה, אולם לטענתו הסעיף לא נמחק במועד חתימתו ורק לאחר שקיבל העתק מהחוזה, זמן רב לאחר מכן, גילה כי מאן דהו מחק את הסעיף. לטענתו, נמחק הסעיף מתוך מגמת מירמה.

11.              11.              טענת התובע, לפיה חתם ליד סעיף ולא הבין כי לחתימה קיימת משמעות, היא תמוהה מתוכה. ההנחה היא כי התובע, אדם שאינו עול ימים ושהוא בעל נסיון במקח וממכר משנת 1982 לפחות (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 23-24), יודע כי לחתימה ליד סעיף מסויים של החוזה נודעת משמעות. בפועל נדרש התובע לחתום בצד שניים מסעיפי ההסכם בלבד: סעיף 4 בחלקו השני, שנמחק מהחוזה (סעיף זה דן בהפרשי הצמדה), וסעיף 8 לחוזה. כלום לא עורר הדבר את תמיהתו של התובע? האם ניתן להאמין כי לא בירר מדוע נדרש הוא לחתום במקום? ומה בצע מצא מבצע העיסקה להונות באופן זה את התובע, כאשר ברור היה לו כי עם קבלת העתק מהחוזה יגלה התובע את המירמה, ומן הסתם יעורר הדבר את חשדו ועלול הוא אף להביא לכלל פנייה בתלונה למשטרה?

12.              12.              סוכן הנתבעת שערך את ההסכם הבהיר בעדותו כי מדובר בנוהל רגיל. יש רכבים הנמכרים עם אחריות, ואחרים נמכרים ללא אחריות (עמ' 12 לפרוטוקול, שורה 12), לפי שיקול המוכרת (שם, שורות 21-22). רכבי ספורט ורכבים כמו BMW "נועדים לפורענות" מאחר ורוכשיהם "נוסעים איתם בצורה פרועה" ולכן לא ניתנת להם אחריות (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 8-10). ברכב מסוג זה לא ניתנת אחריות גם בתוספת תשלום (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 3-4).

13.              13.                טענתו של התובע בסיכומים לפיה הובטח לו כי הרכב באחריות (טענה זו לא נזכרה בתצהירו), ולפיה הוחתם ליד הסעיף כדי "להכשיר" עבירה פלילית של מירמה, אינה הגיונית לנוכח העובדה כי גילוי המירמה עם קבלת החוזה הוא פשוט ומיידי. מכל מקום, שעה שמטיח בעל דין בזולתו טענות של מירמה והונאה, ומאשימו בביצוע עבירות פליליות, שומה עליו לבסס טענות אלה על נטל ראייתי כבד במיוחד. אף מבלי להיזקק לשאלה אם טענות מעין אלה מצריכות הוכחה ב"דרגת ביניים" שבין זו הנדרשת במשפט הפלילי לזו הנדרשת במשפט האזרחי (ר' ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, פ"ד מ(1) 589, 599, 602- 603; אך ר' שם, בעמ' 605; ע"א 670/79 הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 186), הרי שנראה כי, לכל הפחות, יש צורך ב"הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל" בהתאם ל"רצינות העניין" (ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד יב 2017, 2063; ע"א 373/89 מסרי (שאהין) נ' ח'לף, פ"ד מה(1) 729, 742). לעניין ה"נטל המיוחד" המוטל על בעל דין במצב דברים מעין זה, יפים הם דברי כבוד השופט חשין בע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 615:

"בהכריענו כפי שהכרענו, לא נתעלמה מאיתנו ההלכה כי לעניין טענת  רמיה מוטל על בעל הדין המטיל דופי בחברו נטל מיוחד באשר למשקל הראיות  שעליו  לערום לפני בית-המשפט (וזאת, בין אם מדברים אנו בנטל מיוחד לעצמו - בצד הנטל המוטל על צד במשפט אזרחי והנטל המוטל על התביעה במשפט  פלילי -  ובין אם מדברים אנו בנטל הראיות במשפט אזרחי, ובגדריו -  במישקל  ראיות כבד במיוחד)."

14.              14.              במקרה דנא לא עלה בידי התובע להרים ולו את הנטל ה"קל" האזרחי, ועל אחת כמה וכמה כי כשל בנסיון להרים נטל כבד מזה. כשלונו בהרמת הנטל, והנסיון להטיח האשמות חמורות בזולתו, פועלים להחלשת טענותיו העובדתיות האחרות. מכל מקום, ככל שהדברים נוגעים לעניין האחריות אין אלא לקבוע כי התובע חתם ליד סעיף 8 להסכם מתוך ידיעה כי הוא רוכש רכב ללא אחריות כלשהי.

15.              15.              יוער כי אף לו היה הסעיף בתוקף, לא היה בכך כדי להושיע את התובע. מהשוואת מסמכים הנוגעים לטיפול ולבדיקת הרכב עולה כי במהלך שנת 2005 נסע הרכב 3,000 ק"מ בממוצע בחודש (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 3-5). התובע התחמק ממתן תשובה ישירה בעניין זה (שם, שם), אולם לא הכחיש טענה זו, העולה מאליה מהמסמכים. יש להניח כי היקף הנסיעה לפני שהתגלתה הבעיה הנטענת במנוע, בוודאי לא היה נמוך יותר. מכאן כי לאחר חודש, לכל היותר, היתה פגה האחריות (שהוגבלה גם בסעיף 8 הנ"ל ל- 3,000 ק"מ). מאחר והתובע טען כי הבעיה במנוע החלה לאחר "מספר שבועות" (סעיף 6 לתצהירו), וחברו יוסי חליווא מסר כי התובע פנה אליו בעניין זה לאחר "משהו בין חודש לחודשיים" (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 6-7), הרי שממילא גמע הרכב למעלה מ- 3,000 ק"מ עד למועד הופעת הבעיה.

16.              16.              מאחר והתובע לא השכיל להביא ראייה חיצונית כלשהי התומכת בטענותיו בעניין מועד הפנייה, נראה כי יש רגליים לסברה שהבעיה התגלתה מאוחר יותר. לא למותר לציין כי המסמך הראשון המתייחס לבעיה הוא מסמך של "חלפי ד.ל. אזולאי" שנערך לאחר חודש דצמבר 2004, במועד לא ידוע, ומציין פנייה ראשונה למוסך רק ב- 21.9.04 (שלושה חודשים לאחר הרכישה). באותה עת נמצא חוסר שמן ו"רינגים שחוקים", אולם רק בחודש דצמבר "גילינו שהמנוע מעשן וזורק שמן". מכאן כי גם לו היה מתקבל מסמך זה כראייה (עורכו לא העיד בסופו של דבר) חלף פרק זמן של מספר חודשים עד לגילוי בעיה של ממש במנוע. לכך יש להוסיף את העובדה כי התובע נמנע מלהעיד את "פריד" בעל המוסך המטפל ברכבו כל העת, או להציג כרטיס טיפולים ממוסך זה, וזאת על אף שהרכב מצוי אצלו "כל יום במוסך" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 6-18). אי העדת עד רלוונטי פועלת לרעת התובע בעניין זה. בנסיבות אלה, ושעה שאין חולק כי לא נעשתה פנייה בכתב לנתבעות בסמוך להופעת התקלה, אין אלא לקבוע כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי התקלה התגלתה במהלך תקופת האחריות האפשרית.