רוטמן נ' טרונופולסקי ואח'

פסק דין

בפני תביעה לתשלום 11,074 ₪, עבור נזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מתאונת דרכים מיום 29/07/12.

אליבא דתובע, הנתבעת 1 פגעה ברכבו החונה. הנתבעים 1 ו- 2 אישרו כי רכב הנתבעת 1 פגע ברכב התובע וכי התובע זכאי לכספו, אך לטענתן האחריות לאירוע רובצת לפתחה של הנתבעת 3, אשר עקפה רכב שהמתין בצומת ונכנסה לנתיב נסיעת הנתבעת 1. על מנת להמנע מפגיעה ומתאונה קשה יותר, סטתה עם רכבה ופגעה ברכב התובע.

הנתבעות 3 ו- 4 הכחישו את האחריות המיוחסת להן. לטענתן, לא היה כל מגע בין רכבה של הנתבעת 3 ליתר הרכבים המעורבים. בהגיעה לצומת, ביקשה הנתבעת לבצע פניה שמאלה. מאחר ששדה הראיה בצומת מוגבל, התקדמה באיטיות ובזהירות ונעצרה. לגישת הנתבעות 3 ו -4, הנתבעת 1 נהגה המהירות מופרזת, איבדה שליטה ופגעה ברכב התובע.

בתום שמיעת הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל במלואה, תוך ייחוס מרבית האשם לנתבעות 1 ו- 2. בגרסת הנתבעת 1 נפלו כשלים לא מעטים. ראשית, זווית הפגיעה אינה מתיישבת עם טענה לסטייה פתאומית ופגיעה ברכב בצומת. גם הפגיעה בצידו הימני של רכב הנתבעת 1, אינה מתיישבת עם הטענה לסטיה חדה, כפי שהדגימה הנתבעת 1 בשרטוט שהגישה.

איבוד השליטה ברכב תומך בטענה שהנתבעת 1 נהגה במהירות בלתי סבירה, כאשר גם היקף הנזקים הרב לרכב התובע, מתיישב עם מהירות מופרזת בנסיבות העניין.

הטענה שהנתבעת 3 עקפה רכב בצומת, לא הועלתה במסגרת הדיון. גם כאשר נציג חברת הביטוח שאל זאת מפורשות, לא חזרה הנתבעת 1 על הטענה האמורה.

מאידך, שוכנעתי שהנתבעת 3 גלשה לתוך הצומת גלישה העולה על חצי מטר (כפי גרסתה). העובדה שהנתבעת 3 ראתה את המהירות בה מגיעה הנתבעת 1 ואת הנקודה בה החלה הנתבעת 1 לבלום ולסטות, תומכת בטענה שרכבה גלש באופן בו נתיב נסיעת הנתבעת 1 נגלה לעיניה, קרי- נוצר קשר עין מלא בין הנתבעת 3 לרכב הנתבעת 1. עמד על האמור נציג הנתבעת 2 בסיכומיו: "היא הייתה חייבת לגלוש לצומת כדי לראות אותה, היא גלשה מעבר למה שצריך כי אחרת היא לא הייתה רואה כפי שהעידה, שנהגה מהר, שביצעה עצירה מספר מטרים לפני הצומת", פרוט' עמ' 5, ש' 15-17).

עם זאת, לו היתה הנתבעת 1 נוהגת במהירות סבירה, היתה יכולה היא לעקוף את הנתבעת 3 מבלי לפגוע ברכבו של התובע, או אף לעצור.

אוסיף, כי עדות התובע ורעייתו היו מהימנות. שוכנעתי שהם חפים מאינטרס ביחס לאופן חלוקת האחריות בין הנתבעות ומכאן, שיש מקום לייחס משקל ממשי לעדותם. התובע ורעייתו אישרו, כי הנתבעת 1 ובן זוגה לקחו אחריות על שארע. התובע הוסיף וטען, כי בכל הנוגע לטענה שיש לייחס אשם לרכב נוסף בצומת "הם לא היו נחרצים" (פרוט' עמ' 4, ש' 27). התובע אישר בעדותו, כי מקום התאונה הינו בסופה של ירידה, מקום בו ניתן לצבור מהירות.

מכאן, שעל אף ששוכנעתי שהנתבעת 3 אכן חסמה באופן חלקי את נתיב נסיעת הנתבעת 1, מרבית האחריות לתאונה (80%) רובצת לפתחה של הנתבעת 1, אשר לנוכח מהירות נסיעתה המופרזת, איבדה את השליטה על רכבה, מרחק רב יחסית מהצומת ופגעה בעוצמה ברכבו של התובע.

בכל הנוגע להוצאות, לא מובן מדוע הנתבעות 1 ו-2, אשר גרמו במישרין לנזק לרכבו של התובע, בחרו שלא לשלם את נזקיו ולחייבו להגיש תביעה כנגדן. אף לו סברו שלצד ג' (הנתבעת 3) אחריות, היה עליהן לשלם לתובע את נזקיו ולתבוע את צד ג'. גרירת צד בלתי מעורב להליכים משפטיים מיותרים, יש שתהא כרוכה בהוצאות. התובע אמד את הוצאותיו הנלוות בסך 1,000 ₪, סכום סביר בנסיבות העניין (הכולל את הוצאות המשפט), אותו יש להשית על הנתבעות 1 ו- 2.

מסקנת הדברים הינה שהנתבעות 1 ו-2 ישלמו לתובע 8,059 ₪. הנתבעות 3 ו-4 ישלמו 2,015 ₪.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.

ניתן היום, י"ז אב תשע"ג, 24 יולי 2013, בהעדר הצדדים.