החלטה
לפניי בקשה לאישור פסיקתא מתוקנת, הכוללת את ההוראות האופרטיביות של פסק הבוררות מיום 10.9.12, שאושר בבית משפט זה ביום 30.6.13.
ב"כ המשיב מתנגד למתן הפסיקתא מכמה טעמים, כפי שיפורט להלן:
א.ראשית, טוען ב"כ המשיב כי בית המשפט יכול לכל היותר לתת פסיקתא באשר לתוכן החלטתו ולא תוכן פסק הבוררות, כך שכל פסיקתא שתינתן לא תוסיף דבר על מה שבית משפט עצמו קבע, היינו, כי פסק הבוררות מאושר, הא ותו לא.
ב.שנית, בית הדין לא כלל כל הוראה בפסק הבוררות המחייב את הנתבע בתשלומי ריבית והצמדה, בעוד שבפסיקתא כלולה הוראה כזו.
ג.שלישית, טוען ב"כ המשיב כי גם אם יש לצרף לסכומי החיוב הצמדה וריבית, יש לעשות כן החל ממועד מתן פסק דינו של בית המשפט המאשר את פסק הבוררות ולא ממועד מתן פסק הבוררות המקורי.
באשר לסמכות בית המשפט למתן פסיקתא לפסקי בוררות, צודק ב"כ המבקשת בטענתו כי לפי סעיף 23(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, משאושר פסק בוררות, דינו כדין פסק-דין של בית המשפט, ועל כן, כפי שמציינת פרופ' אטולנגי, בספרה בוררות – דין ונוהל (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: "אוטולנגי"), בעמ' 900: "בצד אישור הפסק, יכול ביהמ"ש, על פי בקשת אחד הצדדים, גם להוציא פסיקתא לפי תק' 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984... כאשר החיובים שבה הם אלה אשר נקבעו בפסק הבורר."
אי לכך, אין כל מניעה לכך שבית המשפט ייעתר לבקשת המבקש ויוציא מתחת ידו פסיקתא אשר בה יציין בית המשפט לא רק את עצם עובדת אישור הפסק אלא את הוראות פסק הבוררות העומדות לביצוע.
באשר לחיובו של המשיב בריבית והצמדה, לבית המשפט הסמכות לעשות כן מכוח חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961, ומקובל כי בית המשפט יעשה כן ממועד הגשת הבקשה לאישור הפסק ועד למועד התשלום בפועל (ראו: אוטולנגי, שם, בעמ' 894). הלכה זו נובעת מניסוחו של סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961 ("רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו" [ההדגשה שלי – ב.ג.]), לפיו נובעת סמכותו של בית המשפט לפסוק ריבית והצמדה על פסק בורר מכך שמתן אישור לפסק הבורר כמוהו כמתן צו לביצועו של הפסק (השוו, זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 534: "בעבר נפסק שאם לא פסק בורר לתובע ריבית, רשאי בית המשפט המאשר את פסקו לפסוק ריבית למן יום הגשת הבקשה לאישור הפסק, שכן בעשותו כן, 'ציווה על ביצועו של הפסק' כאמור בסעיף 2 לחוק פסיקת ריבית..."). ומאחר שבסיס הסמכות הוא בתוצאה של אישור הפסק, עליו מתבססת אכיפת הפסק בהליכי גבייה, הרי שלפי הוראות סעיף 5 לחוק האמור, תחילתה של תקופת צבירת הריבית הינה "מיום הגשת התביעה" (שם), אשר בפסקי דין של בתי המשפט המאשרים פסקי בוררות הינה יום הגשת בקשת האישור. אמנם, במקרה דנן לא הוגשה בקשה לאישור הפסק אלא בקשה לביטולו; אלא, שכל הליך לביטול פסק בורר טומן בחובו גם בקשה שכנגד לאישורו, מכוח הוראות סעיף 28 לחוק הבוררות, כך שמועד הגשת בקשה לביטול הפסק, 31.10.12, ייחשב כמועד הגשת התביעה לצורך הוראות החוק האמורות.
עם זאת, מועדי התשלום שנקבעו בפסק הבוררות במקרה דנן, בו נקבעה פריסת החוב הפסוק לתשלומים, מאוחרים יותר ממועד האמור. אי לכך, מועדי התשלומים המופיעים בפסיקתא, שהם מועדי התשלומים כפי שנקבעו בפסק הבוררות, הם אכן המועדים הקובעים לצורך חישוב ריבית והצמדה.
דא עקא, כפי שטוען ב"כ המשיב, בית המשפט אף מוסמך להפחית את חיוב הריבית ואף לא להטילו כלל, מנימוקים מיוחדים ככל שקיימים. לאור העובדה שהצדדים התדיינו בפני הבוררים לפי דין תורה, ולפי ההלכה קיים איסור מוחלט לחייב את הנתבע בריבית, ינמק ב"כ המבקשת תוך 15 יום מדוע הינו סבור שעל אף אומד הדעת הלכאורי של הצדדים כי עניינם ידון לפי דין תורה, יש לחייב את המשיב בריבית במקרה הספציפי שלפנינו.
ניתנה היום, ב' חשון תשע"ד, 06 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.