רוזנבלום ואח' נ' אמירים - מושב עובדים של צמחונים וטבעונים להתיישבות

1. בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת ר' גלפז מוקדי) ברע"א 9544-02-17, בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על החלטתו של בית משפט השלום בצפת (הרשם הבכיר מ' חליאלה) בת"א 61090-10-15.
2. המבקשים, חוכרי מגרש בהרחבה הקהילתית במושב אמירים וחברי האגודה המשיבה (להלן: אמירים או האגודה), הודיעו ביום 2.8.2012 על פרישתם מהאגודה. האגודה סירבה לקבל את ההודעה על פרישתם של המבקשים, שכן על פי הוראות תקנון האגודה פרישתו של חבר מהאגודה מותנית בוויתורו על זכותו במקרקעין המצויים בשטחה. בהמשך, הגישה האגודה לבית משפט השלום תביעה כספית נגד המבקשים, לחיובם בתשלום חובותיהם לאגודה בסך של 16,606 ש"ח בגין השירותים הניתנים לחברי האגודה וכן עבור תשתיות מים שסופקו למגרש המבקשים.
3. במסגרת הדיון בתביעת האגודה ביקשו הצדדים כי בית המשפט יכריע תחילה בטענה מקדמית - האם פרישת המבקשים מהאגודה היא בת תוקף. האגודה סמכה את ידה על תקנונה, הקובע כאמור כי חבר לא יכול לפרוש מהאגודה מבלי לחדול מבעלותו בקרקע ועזיבה בפועל את המושב. המבקשים טענו כי סעיפי התקנון אשר מתנים את הפרישה מהאגודה בהעברת זכויות קנייניות בטלים בשל היותם בלתי חוקתיים, ופוגעים בזכות לחופש מהתאגדות ובזכות הקניין. המבקשים תמכו טענותיהם בפסק הדין בה"פ 22222-07-10 עפגין נ' מתיישבי אמנון ישוב קהילתי כפרי אגודה שיתופית בע"מ (24.10.2011) (להלן: ענין עפגין) בו אימץ בית המשפט המחוזי את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, שהתייצב בהליך, לפיה הסעיפים בתקנון האגודה של ישוב אמנון אשר קושרים בין זכויות המתיישבים במקרקעין שבמושב לבין חברות באגודה הינם בטלים.

בתגובה טענה האגודה כי אמירים הינו מושב ייחודי של צמחונים וטבעונים עם זיקה אקולוגית. תקנון האגודה כולל הוראות שונות שמטרתן היא לשמר את אופיו המיוחד של היישוב, וזכותה של קהילת אמירים לשמור על ייחודה. נטען על ידי האגודה כי אופי ייחודי זה של האגודה, שהוכר בבג"ץ 2311/11 סבח נ' הכנסת (17.9.2014) (להלן: ענין סבח), הינו אינטרס ראוי להגנה אשר גובר על החופש מהתאגדות. על כן, לטענתה, אין להחיל את הפסיקה בענין עפגין על מושב אמירים.

4. בהחלטתו מיום 8.1.2017 קבע בית משפט השלום, בעקבות פסק הדין בענין עפגין, כי אכן, ככלל, תניה בתקנון אגודה אשר מתנה את פרישתו של חבר מהאגודה בהפסקת בעלותו במגרשו ועזיבתו את היישוב הינה תניה בטלה, בשל הפגיעה בזכות לחופש מהתאגדות ובזכות הקניין. ואולם, נקבע כי אופיו המיוחד של מושב אמירים - אשר גם הוכר על ידי בית המשפט העליון בענין סבח (שם לענין ועדות קבלה) כבעל צביון ייחודי העשוי להצדיק התייחסות שונה (פסקאות 30 ו- 80 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן ופסקה 3 לפסק דינו של השופט י' דמנציגר) - מצדיק את החרגתו מן הכלל שנקבע בענין עפגין. ללא ההגבלות הקבועות בתקנון האגודה, הגבלות אשר המבקשים קיבלו על עצמם מרצונם החופשי, לא ניתן יהיה לשמור על צביון זה. לפיכך, נקבע כי המבקשים אינם רשאים לפרוש מהאגודה שלא בהתאם לתקנון, וכי כל עוד הם מתגוררים ביישוב ומחזיקים בקרקע, הם ממשיכים להיות חברים באגודה וחייבים בחובות ובתשלומים החלים על כלל החברים.
5. על החלטה זו הגישו המבקשים בקשה לרשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט החליט, בהסכמת המשיבה, ליתן רשות ערעור, אך דחה את הערעור לגופו. בית המשפט קבע כי אכן יש בהוראות תקנון האגודה כדי לפגוע בחופש מהתאגדות ובזכות הקניין, וחזר על הקביעה בענין עפגין לפיה סעיף מתקנון אגודה שיתופית הקושר בין זכויות קנייניות של מתיישב וזכויותיו במקרקעין במושב הינו בטל. יחד עם זאת, אישר בית המשפט המחוזי את קביעת בית משפט השלום, כי אופיו המיוחד של מושב אמירים, העולה בבירור מתקנונו והנזכר בענין סבח, מבדיל אותו מאגודות שיתופיות אחרות, וגובר על זכויות המבקשים לשמור על קניינם מבלי להתאגד במסגרת האגודה, וזאת לשם הגנה על המשך קיומו. עוד נקבע כי אין די בסמכויות האגודה הקבועות בצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958 על מנת לשמור על צביון זה, אלא נדרשת המעטפת המיוחדת שנקבעה בתקנון האגודה. בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו, כי פסקי דין נוספים בבתי המשפט המחוזיים חזרו על הקביעה בעניןעפגין, וערעורים על שניים מהם תלויים ועומדים בבית המשפט העליון (אחד מהם הוא ע"א 2853/16 עו"ד גולן משעלי נ' קיבוץ שריד - אגודה שיתופית חלקאית בע"מ, להלן: ענין שריד).
6. על פסק דין זה הגישו המבקשים את הבקשה לרשות ערעור שלפני, בה הם חוזרים על טענותיהם בהליכים דלמטה. בבקשה נטען, בין היתר, כי הערות בית המשפט העליון בענין סבח בנוגע למושב אמירים נכתבו כאמרת אגב ואינן מחייבות, ובכל מקרה אינן מצדיקות פגיעה בזכות לחופש מהתאגדות. בנוסף, נטען כי שגה בית משפט קמא כאשר הסיק כי תקנון האגודה הכרחי לשם שמירה על צביונו של המושב, וכי היה מקום שבית המשפט ידרוש ראיות לכך שהוראות התקנון אכן מבוצעות. לבסוף נטען כי ישנן דרכים חלופיות, מלבד התניית ההישארות על הקרקע בחברות באגודה, לשמור על צביונו של המושב. 
7. בהחלטתי מיום 6.11.2017 הורתי לאגודה להגיש תשובה לבקשה, תוך התייחסות לפסק הדין שניתן בינתיים על ידי בית משפט זה בענין שריד. האגודה בתשובתה חזרה על טיעוניה הנזכרים לעיל ותמכה בקביעות הערכאות דלמטה ובמסקנותיהם. לטענתה, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתיישב עם פסק הדין בענין שריד - אשר אישר את הקביעה העקרונית בענין עפגין. לדבריה גם בתי המשפט השלום והמחוזי יצאו מנקודת המוצא שנקבעה בענין עפגין אך הגיעו למסקנה כי צביונו הייחודי של מושב אמירים מצדיק החרגתו. בהמשך לכך נטען כי ענייננו אינו מעלה כל שאלה בעלת חשיבות כללית, שכן הוא מתייחס באופן קונקרטי למאפיינים הייחודיים של מושב אמירים, ועל כן אינו עומד באמות המידה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

המבקשים בתגובתם טענו כי פסק הדין בענין שריד קבע כי לא ניתן להתנות זכויות במקרקעין בחברות באגודה. בכך, לטענתם, קבע פסק הדין כי לא ניתן להגביל את הזכות לחופש מהתאגדות. 

8. לאחר עיון הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
9. כידוע, על בקשות למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" חלה אמת מידה מצמצמת, לפיה רשות ערעור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או במקרים בהם נדרשת התערבות בית משפט זה לשם מניעת עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). איני סבור כי הבקשה בענייננו, בהתחשב בין היתר בפסק הדין שניתן בענין שריד, עומדת באמות מידה אלו.
10. אכן, שאלת אופיו הייחודי של ישוב כבסיס להחלת נורמות שונות לגביו, היא סוגיה לא פשוטה אשר עשויה בנסיבות מתאימות להצדיק מתן רשות ערעור. ברם, איני סבור שהמקרה דנן הוא כזה. המדובר בענייננו כאמור בתביעה כספית של המשיבה נגד המבקשים לתשלום חובותיהם לאגודה בגין השירותים הקהילתיים שניתנו להם כחברי האגודה וכן עבור תשתיות מים שסופקו למגרשם, כאשר שאלת הפסקת החברות באגודה נדונה אך כענין שבגררא.

בענין שריד - בו נדון חיוב מתיישבים בשכונת הרחבה בקיבוץ שריד בתשלום לאגודה השיתופית בגין שירותים קהילתיים מכוח תקנון האגודה - אישר בית משפט זה את שנקבע בענין עפגין, כי התניית העברה של זכויות קנייניות בהצטרפות הנעבר לאגודה היא פסולה ובטלה, אך בד בבד נקבע כי גם לאחר הפסקת חברותם באגודה המערערים מחויבים בתשלום החיובים הכספיים לאגודה, המהווים תמורה עבור השירותים הקהילתיים הניתנים לכלל התושבים, ובהיות החיובים מעוגנים בחיוב חוזי העומד בפני עצמו ואינו מותנה בחברות באגודה.

גם התביעה בענייננו, כמו בענין שריד, היא כאמור תביעה כספית בגין חובות עבר, ונוכח פסק הדין בענין שריד, שאלת חיובם של המבקשים לשלם את חיוביהם וחובותיהם לאגודה אינה מותנת בשאלת המשך חברותם באגודה אלא במערכת ההסכמית ביניהם ובשירותים שהם קיבלו וממשיכים לקבל.

11. בנסיבות אלה איני רואה מקום למתן רשות ערעור על החלטת ביניים בגדרה של תביעה כספית גרידא.
12. אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. בנסיבות הענין כל צד יישא בהוצאותיו.