רגבים נ' שר הביטחון

השופטת ד' ברק-ארז:

1. העתירה שבפנינו נסבה על מבנים ועבודות בניה הממוקמים ב"שטח C" ואשר על-פי הנטען נדרשת נקיטתם של צעדי אכיפה בעניינם. התבקשנו אפוא להכריע בשאלה אם יש מקום ליתן סעד שיורה למשיבים לנקוט צעדי אכיפה בעניין.

תמצית העובדות הצריכות לעניין

2. ביום 17.11.2016 הוגשה העתירה שבכותרת בד בבד עם בקשה לצו ביניים, ובמסגרתה נטען כי תושבים בדואים פלסטיניים מהאזור מבצעים עבודות בניה שונות בסמוך למקום המכונה חרבת סוזכים שבמדבר יהודה, שלא כדין. לטענת העותרת, במקום מצויים מבנים, בורות מים וגדרות שהוקמו כולם ללא היתר באזור "שטח C" כהגדרתו בהסכם הביניים הישראלי-פלסטיני בדבר שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה מיום 28 ספטמבר 1995, הידוע גם כהסכם אוסלו ב'. עוד טוענת העותרת כי היא פנתה למשיבים – שר הביטחון, מפקד פיקוד המרכז, ראש המינהל האזרחי ושר החוץ – מספר פעמים, החל ביום 10.8.2016, בדרישה כי ינקטו בהליכי פיקוח ואכיפה וימסרו לידיה את פרטיהם של עברייני הבניה, ואולם לא זכתה למענה. לדידה של העותרת, עבודות הבניה הן "מפגע אסטרטגי ביטחוני" מאחר שהן נועדו ליצור רצף טריטוריאלי פלסטיני בין גוש עציון לים המלח, ועל כן התנערותם של המשיבים מחובתם לאכוף את הדין היא בגדר מחדל בלתי סביר הפוגע בשלטון החוק.

3. ביום 19.5.2017 הוגשה תגובת המשיבים, ובה נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף ולגופה. בתמצית, עמדת המשיבים היא כי הפיקוח והאכיפה ביחס לבניה בלתי חוקית באזור נעשים בהתאם לסדרי העדיפויות של הרשות, וכי אין עילה להתערבות בהם. לא הוכח, כך נטען, כי המשיבים מתנערים לחלוטין או באופן בלתי סביר מאכיפת החוק, או כי נפל פגם חמור בהתוויית סדרי העדיפויות שלהם.

4. בעיקרו של דבר, המשיבים מצביעים על כך שבעניינם של כלל המבנים שצוינו בעתירה החלו כבר הליכי פיקוח – ביחס לחלקם עוד קודם להגשת העתירה וביחס לחלקם לאחר מכן. המשיבים טוענים עוד כי ביחס למבנים מסוימים אף בוצעו פעולות הריסה, בעוד שביחס לחלק מהמיקומים האחרים שצוינו בעתירה לא נמצאה בניה. באופן יותר ספציפי, המשיבים פירטו וביארו באלו מהמקרים המוזכרים בעתירה מומשו זה מכבר צווי הפסקת עבודה והריסה, באלו הוצאו צווי הפסקת עבודה והריסה סופיים שצפויים להימסר למחזיקים בתקופה הקרובה, באלו מהם הוצאו צווי הפסקת עבודה ומחזיקי המבנים זומנו לדיון בפני ועדת המשנה לפיקוח במינהל האזרחי (להלן: ועדת המשנה), באלו אתרים מצאה היחידה לפיקוח של המינהל האזרחי (להלן: יחידת הפיקוח) כי אין כלל בניה במקום, בניגוד לנטען, ובאלו נדרשת בדיקה נוספת. עוד ציינו המשיבים כי ביחס לאחד האתרים שהוזכרו בעתירה (בב"ח 20/16, שיכונה להלן: בב"ח 20) הוגשה ביום 24.5.2016 בקשה להיתר בניה שעודנה תלויה ועומדת בפני מוסדות התכנון, וכי עד שזו תוכרע מטבע הדברים צווי ההריסה לא ימומשו. בנוסף, ציינו המשיבים כי מבדיקה שביצעה יחידת הפיקוח עולה – אף זאת בניגוד לאמור בעתירה – כי שורה של מיקומים שצוינו בעתירה כלל אינם מצויים על אדמות מדינה מוכרזות.

5. על סמך כל האמור, טענו המשיבים כי הסעד שביקשה העותרת – להורות על נקיטת פעולות פיקוח ואכיפה באמצעות הוצאת צווים – אינו רלוונטי. בנוגע למועד המימוש של הצווים שהוצאו, המשיבים הבהירו כי אמנם אין בכוונת יחידת הפיקוח לבצע פעולות אכיפה כלפי המבנים האמורים בעת הזו, אך כל זאת בהתאם לסדרי העדיפויות הכלליים באכיפה באזור.

6. ביום 4.6.2018 הגישה העותרת בקשה למתן הוראות שבגדרה התבקש בית המשפט "להורות למשיבים למסור לעותרת ללא דיחוי את פרטי עברייני הבניה על מנת שניתן יהיה לצרפם כמשיבים לעתירה". בבקשתה טענה העותרת כי פרטי המחזיקים בקרקע מצויים בידי המשיבים, הבוחרים שלא להעבירם לידיה. בתגובתם מיום 6.6.2018 טענו המשיבים כי עוד בתגובה המקדמית שהגישו שנה קודם לכן ובצרופותיה, פורטו ההחלטות בעניין המבנים ונוסח הצווים שניתנו להריסה ולהפסקת עבודה, כמו גם פרטי המחזיקים בבב"ח 20, התיק שהוגשה בו בקשה למתן היתר בניה, ובאי-כוחם. חרף הזמן שחלף, נטען, נמנעה העותרת מלפעול לצירוף המשיבים. עוד ציינו המשיבים שאין יסוד לטענה כי הם מסתירים מהעותרת את שמות המחזיקים הנוספים, שכן הם אינם יודעים את זהותם, ואף עיון בהחלטותיה של ועדת המשנה מלמד שהמחזיקים לא הופיעו בפניה.

7. ביום 10.6.2018 התקיים בפנינו דיון בעתירה, שנסב בעיקר סביב סוגיית צירוף המשיבים. העותרים שבו וביקשו כי המשיבים יעבירו להם את שמות המחזיקים – ואילו המשיבים עמדו על כך שאין ברשותם מידע נוסף מעבר למה שניתן, וגרסו כי העותרת היא זו שלא עמדה בחובתה לצרפם לעתירה, בהתחשב בשנה שחלפה מאז תגובתה המקדמית שכללה כאמור את הפרטים בעניין בב"ח 20. העותרת עצמה ביקשה לקבל עדכון מהמשיבים באשר לסטטוס הצווים שהוצאו אך טרם נמסרו. בתום הדיון נתנו החלטה שבו הורינו על הגשת הודעת עדכון בעניין.