ר.ש. נ' טלקר ואח'

1.בפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בשל תאונת דרכים שאירעה ביום 27.11.2013.

אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת האחריות או בשאלת גובה הנכות הרפואית.

העובדות

2.התובעת, ילידת 21.1.1966, נפגעה ביום 27.11.2013, עת נסעה באוטובוס. עקב בלימה פתאומית של האוטובוס בו נסעה למקום עבודתה, נפלה התובעת ואיבדה את הכרתה. הנתבע 1 הנו נהג האוטובוס בו נסעה התובעת והנתבעת 2 הנה מבטחת האוטובוס.

3.ממקום התאונה (רחוב שאול המלך בבאר שבע) הובהלה התובעת לבית החולים "סורוקה". כעולה מטופס השחרור הרפואי, התלוננה התובעת על כאבים עזים בברך ימין ובכף רגל שמאל. בחדר המיון אובחן שבר בפלטו הטיביאלי בברך ימין ושבר במסרק 5 בכף רגל שמאל (צוואר MTT5). ביום 3.12.2013 עברה התובעת ORIF TIBIAL PLATEAU RT. תחת הרדמה כללית. אשר לשבר במסרק 5 בכף רגל שמאל החליט הצוות הרפואי כי אין לנתחו ויש להמשיך בטיפול שמרני. הגבס הוסר והתובעת הונחתה להשתמש במגף של חברת AIR CAST. כן הודרכה התובעת על-ידי הצוות הרפואי לקנות T-SCOPE (מגן ברך). במהלך אשפוזה החלה התובעת בפיזיותרפיה, תוך שהיא מתניידת ללא דריכה על הרגל המנותחת בעזרת הליכון. ביום 9.12.2013 שוחררה התובעת מבית החולים עם המלצות להמשך מעקב, הליכה עם קביים ללא דריכה למשך שישה שבועות, פיזיותרפיה, דריכה לפי יכולת עם מגף מיועד לכך ועוד. סך הכל שהתה התובעת באשפוז בבית חולים במשך 12 יום (סיכום שחרור רפואי מיום 9.12.2013).

4.לאחר שחרורה המשיכה התובעת במעקב רפואי, טיפולי פיזיותרפיה, הידרותרפיה וטיפולים שיקומיים.

קביעות המוסד לביטוח לאומי

5.התובעת הגישה תביעה לביטוח לאומי. מאחר והתובעת הייתה בדרך לעבודתה בעת אירוע התאונה, הכיר המוסד לביטוח לאומי בתאונה כתאונת עבודה.

6.ביום 27.3.2014 הופיעה התובעת בפני ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי. כעולה מפרוטוקול הועדה, הגיעה התובעת לוועדה על כיסא גלגלים, ודיווחה כי אך לאחרונה החלה להתהלך. הוועדה קבעה לתובעת נכות רפואית זמנית בשיעור 30% מיום 27.2.2014 עד יום 30.9.2014.

7.ביום 22.10.2014 שבה הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי לדון בתביעתה של התובעת. הועדה התרשמה כי מצבה הרפואי של התובעת התייצב. לפיכך קבעה הוועדה לתובעת 15% נכות בגין הגבלה קלה בכושר הפעולה במפרק הברך הימנית לפי סעיף 35(1) ב'-ג' מותאם לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות קביעת דרגת נכות") (השפעה קלה עד בינונית של ארטריטיס על כושר הפעולה הכללי או התנועות). כן קבעה הועדה הרפואית כי התובעת תתקשה לחזור לעבודתה, ולפיכך הפעילה את תקנה 15 לתקנות קביעת דרגת נכות במלואה. סך הכל נקבעו לתובעת 19% נכות.

8.התובעת ערערה כנגד החלטת הועדה הרפואית מיום 22.10.2014.

בהחלטתה מיום 19.7.2015 דחתה ועדת העררים את ערר התובעת, תוך שקבעה כי "הוועדה צפתה בצילום מ-6.4.2015 – השבר מחובר היטב".

9.התובעת הגישה בקשה להחמרת מצב רפואי לפי תקנה 36 לתקנות קביעת דרגת נכות, שעניינה דיון מחדש בדרגת הנכות שנקבעה לפי בקשת הנפגע ולאחר שרופא שאושר לכך על-ידי השירות הרפואי אישר בכתב כי הפגיעה אשר בקשר אליה נקבעה דרגת הנכות הוחמרה או כי נתגלתה פגימה חדשה. בחוות הדעת רופא מיום 4.7.2016 צוין כי התובעת סובלת מצלקת ניתוחית מכערת, כי הוועדה הרפואית לעררים אמנם בדקה את התובעת בעניין הצלקת אולם לא קבעה לה את הנכות המתאימה לפגם. לפיכך הומלץ על קביעת נכות של 5% בגין צלקת לפי סעיף 75 (1) בין א' ל-ב' (צלקת בגוף, בדרגה ביניים בין שאינה מפריעה או מכרעת לבין מכאיבה או מכערת) מיום 23.5.2016 לצמיתות. ההחלטה מבוססת על אישור החמרה מיום 4.5.2016.

10.ועדה רפואית שדנה בתביעתה של התובעת להחמרת הנכות הרפואית ביום 16.1.2017 קבעה לתובעת 30% נכות זמנית, מיום 23.5.2016 עד יום 19.7.2017.

11.התובעת ערערה כנגד אחוזי הנכות הזמנית שנקבעו לה. בעררה טענה התובעת כי אין לנכות מהנכות הנפשית שנקבעה לה על חשבון מצב קיים, שכן הגם שהיו תלונות קודמות על רקע גירושין, מצבה הוטב לפני התאונה ולא הייתה במעקב.

12.בהחלטתה מיום 16.1.2017 דחתה ועדת העררים את ערר התובעת, תוך שקבעה:

"על פי המסמכים הרפואיים הפסיכיאטריים הנ"ל התחילה טיפול פסיכיאטרי בשנת 2010 והייתה במעקב פסיכיאטרי. ב-2014, לאחר התאונה, פנתה לטיפול פסיכיאטרי ואז אובחנה לראשונה הפרעה חבלתית הסתגלותית והתחילה ליטול תרופות נוגדי דיכאון בדצמבר 2014 פנתה למרפאת פוסט טראומה למרכז בריאות הנפש ואובחנה כלוקה ב-PTSD עם סימפטומים דיכאוניים משניים. במהלך הטיפול ... ב-2015 חל שיפור! ללא תסמינים דיכאוניים ... המשיכה את הטיפול. פגישה אחרונה הייתה ב-9/15. לאחר הפגישה האחרונה התובעת הפסיקה את המעקב הפסיכיאטרי וחזרה -16.3.16 כאשר התלוננה על בעיות קיומיות, בעיות כלכליות. הומלץ לה טיפול נוגד דיכאון על-ידי ויפאקס. מסמך אחרון מינואר 2017, לפי מכתב זה הנ"ל ממשיכה ליטול תרופות נוגדי דיכאון ומתוארים תסמינים דיכאוניים. במהלך הפגישות האלה לא מתוארים תסמינים של דחק בתר חבלתיים. בבדיקתה הגיעה בליווי עורכת דינה לבושה צורה תואמת, מסודרת, נקייה, מודעת צלולה. אפקט דיסטמי לבילי בוכה בתלונות מתארת מצב רוח ירוד. טוענת שחל שינוי בטיפול אך עדיין אין תגובה או שיפור כלשהו, יחד עם זאת מציינת שב-7 חודשים אחרונים חזרה לעבודה רצופה כמטפלת בקשישים.

אבחנה: הועדה מתרשמת מהפרעה תגובתית הסתגלותית עם אפיונים בתר חבלתיים מאחר ולא נצפו במהלך הטיפולים וגם בבדיקה הנוכחית תסמינים דחק בתר חבלתי ממשי.