ר' נ' נורד מתקני תברואה בע"מ

כללי

1. מר א.ר. ז"ל (להלן – המנוח) יליד שנת 1939, היה מהנדס בהכשרתו וקבלן רשום בפנקס הקבלנים מיום 17.4.1994 בענפים: מתקני תברואה ובורות שופכין, וביוב ניקוז ומים.

   המנוח היה ממקימי חברת נורד מתקני תברואה בע"מ (להלן – החברה או הנתבעת) העוסקת בהתקנת תשתית אינסטלציה ביוב וניקוז מים.

   החברה הוקמה בשנת 1995, והמנוח היה אחד מבעלי מניותיה עד לשנת 2007.

    

2. בחודש ינואר 2019 הגיש המנוח תביעה זו נגד הנתבעים.

   לטענת התובע בתביעתו, הוא עבד כעובד שכיר בחברה מיום 1.4.1995. לטענתו, מחודש 3.18 הופסק תשלום שכרו ועל כן הוא התפטר בדין מפוטר וזכאי לתשלום שכר עבודה עבור החודשים 3.18 עד התפטרותו בחודש 12.18 בסכום של 55,820 ₪, לפיצויי הלנה שהועמדו על סך של 15,000 ₪, לפיצויי פיטורין בסך 132,182 ₪, לפדיון חופשה שנתית עבור יתרת 70 ימי חופשה בסך 15,400 ₪, ולדמי הבראה בסך 11,400 ₪ (התחשיב ברכיב זה לא פורט). סכום התביעה הכולל הועמד על 229,802 ₪ (סע' 20 לתביעה).

    

   לתביעה צורפו תלושי שכר לחודשים 1-10.18 שהונפקו כולם ביום 27.11.18 ע"י משרד רו"ח אסתי וינגרטן, שם עובדת התובעת.

    

3. לטענת הנתבעים, בין הנתבעת לבין המנוח לא התקיימו יחסי עובד מעסיק, המנוח לא נדרש ולא ביצע עבודה עבור הנתבעים ודין התביעה לדחייה.

    

   לטענת הנתבעים, למנוח שולמה במשך שנים תמורה עבור העברת מניותיו לנתבע (בשנת 2003 ובשנת 2007) וכן עבור שימוש ברישומו של המנוח בפנקס הקבלנים. הנתבעים הודו כי התשלום פסק עקב היקלעות הנתבעת לקשיים תזרימיים.

    

   לחילופין טענו הנתבעים כי ככל שיימצא כי התקיימו יחסי עובד מעביד, הרי שאין עילה להרמת מסך ולחיוב הנתבע באופן אישי בחיובי החברה הנתבעת.

   הנתבעים הכחישו דרך חישוב הסכומים הנתבעים וכן זכאות המנוח לזכויות קודם ליום 30.4.2007, התקופה בה שימש כדירקטור והיה בעל המניות בחברה.

    

   בישיבת הדיון המוקדם ביום 9.9.2019 טען ב"כ הנתבעים כי התשלום למנוח כלל גם תשלום של כ-500 ₪ בחודש עבור שירותי הנהלת חשבונות שסיפקה התובעת, אשתו של המנוח, לנתבעת.

    

4. תוך כדי ניהול ההליך, ובטרם הגיש המנוח תצהיר עדות ראשית מטעמו, הוא היה נתון בעיצומו של מאבק במחלה סופנית.

   אשתו של המנוח, גב' ר.מ. (להלן – התובעת), הצהירה כי היא שימשה במשך שנים רבות כמנהלת החשבונות של הנתבעת וכי מערכת היחסים בין הצדדים ידועה ומוכרת לה היטב ולכן הגישה היא תצהיר עדות ראשית במקום המנוח.

   ביום 02/11/2020 הודיעה התובעת על פטירתו של המנוח, ובהחלטה מיום 08/11/2020 באה היא בנעלי המנוח בתביעה - כיורשתו.

    

5. בישיבת 2.12.20 העידו לפנינו התובעת והנתבע, וביום 10.3.21 נשמעה חקירתו של עד הנתבעים מר אלכסנדר גימלברג.

    

   עיקר המחלוקת

    

6. השאלה המרכזית בה חלוקים הצדדים היא האם התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין התובע לבין הנתבעת אם לאו.

    

7. לטענת התובעת, המנוח הועסק בנתבעת מאז הקמתה בחודש אפריל 1995, ושימש בה כמהנדס אחראי על ניתוח המכרזים, ניתוח כתבי הכמויות והוצאת החשבוניות ללקוחות.

   לטענתה, בשנת 2007 עת העביר המנוח את מניותיו לנתבע, הוסכם כי המנוח ימשיך לעבוד בחברה כשכיר לכל דבר ועניין וימשיך ליתן לחברה שירותי הנדסה בהם התמחה.

    

8. התובעת טענה כי במהלך עבודתו בחברה ביצע המנוח באופן שוטף משימות ותפקידים שונים: ניתוח וחישובי מחירים של ספקי החברה, בדיקת פערים ואי-התאמה בחשבונות ודאגה לקבלת זיכויים, עריכת תחשיבים מול קבלני משנה, ביצוע מעקב שוטף ועדכון מנהל החברה, כתיבת חשבוניות מס ומשלוח חשבוניות ללקוחות החברה לשם גביית תשלומים.

    

   בתמיכה לטענותיה בדבר עבודת המנוח בפועל, צירפה התובעת לתצהירה מסמכים שנערכו על פי הנטען על ידי המנוח ובכתב ידו. המסמכים כללו בין היתר מפרטים שונים, הצעות מחיר, חשבוניות מס של ספקים עם התייחסות בכתב ידו של התובע לזיכויים המגיעים לחברה, שיקים לספקים שנרשמו על ידי התובע, ומסמכים שונים שנטען שהמנוח ערך לשם קידום החברה וענייניה.

    

9. התובעת טענה כי התקשורת בין המנוח לבין הנתבע הייתה באמצעות מכשיר פקס שהיה בדירתם של התובעת והמנוח.

   כן טענה התובעת כי שכרו של המנוח נכלל בדו"חות השנתיים של החברה כפי שהוגשו לרשויות המס. ביחס לכך הגישה התובעת תצהיר משלים אליו צירפה את טפסי הדיווח של הנתבעת ביחס לעובדיה כפי שדווחו לרשויות המס (טפסי 126) משנת 2009 ועד לשנת 2017. כן צירפה טפסי 106 של המנוח לשנת 2007 ואילך, מהם עולה כי דווח כעובד שכיר בנתבעת. עוד צורפו לתצהיר המשלים דברי דואר שהתקבלו בכתובת התובעת עבור הנתבעת.

    

10. התובעת טענה כי בשנת 2018 נקלעה הנתבעת לקשיים, ולמעשה לא שילמה למנוח שכר עבודה מחודש מרץ 2018.

    נוכח אי-תשלום שכרו, הודיע המנוח לנתבעים ביום 30.11.18 כי החל מיום 31.12.18 הוא מתפטר מעבודתו.

     

    כאמור, המנוח תבע בתביעתו שכר 10 חודשי עבודה (מרץ-דצמבר), פיצויי הלנה, פיצויי פיטורים שחושבו לפי בסיס שכר של 5,582 ₪ בחודש מתחילת עבודתו בנתבעת (בסך הכל עבור כ-24 שנות עבודה), ופדיון ימי חופשה והבראה.

     

11. לטענת הנתבעים, בינם לבין המנוח אין ולא התקיימו יחסי עובד מעסיק ועל כן דין התביעה לדחייה.

     

    לטענתם, כאמור, למנוח שולמה תמורה בגין העברת המניות לנתבע ובגין השימוש ברישום בפנקס הקבלנים. כן טענו הנתבעים כי התשלום היה אף עבור שירותי הנהלת חשבונות שסיפקה התובעת לנתבעת.

    הנתבעים טענו כי המנוח לא יכול היה לבצע ולא ביצע כל עבודה עבור הנתבעת עקב גילו המופלג.

     

    לחילופין טענו הנתבעים כי יש לחשב את זכויותיו של המנוח החל מיום 30.4.2007 ואילך כיוון שעד ליום זה היה דירקטור בנתבעת, והיה בעל יכולת מלאה לכוון את פעילותה.

     

12. בתצהיר שהגיש הנתבע הוא טען כי הנתבעת רשומה כקבלן רשום באופן ישיר בפנקס הקבלנים. הנתבע הצטרף כשותף בחברה בשנת 2003, ובשנת 2007 רכש את מלוא המניות של החברה.

    לטענת הנתבעים, בשנת 2004 בהגיעו לגיל 65 החליט המנוח לפרוש לפנסיה, הפסיק מלהגיע פיזית לאתרי העבודה ואף משך את כספי הפנסיה שהופרשו ע"י החברה והצטברו בפוליסת ביטוח מנהלים על שמו. מנגד, המנוח המשיך להחזיק במניות ולשמש כדירקטור החברה עד לשנת 2007. בשל גילו של המנוח ובשים לב לעבודה הפיזית שכרוכה בעבודת הנתבעת לא הייתה למנוח כלל אפשרות להמשיך ולעבוד בנתבעת. לטענתם, הגשת התביעה כעת מהווה הפרת התחייבות של המנוח שלא לתבוע את הנתבעים בעתיד, כפי שניתנה במעמד העברת המניות מהמנוח לנתבע.

     

13. לטענת הנתבעים, המנוח הוא שהציע שהנתבעת תנפיק עבורו תלושי שכר בתמורה לשימוש ברישום בפנקס הקבלנים. הנתבע הסכים להצעת התובע מכיוון שעל מנת להמשיך ולקבל פרויקטים היה עליו להיות רשום בפנקס. אופן התשלום – באמצעות תלוש שכר ולא באמצעות חשבונית – היה בקשתו והעדפתו של המנוח.

     

    בהמשך השנים, וגם כאשר הייתה לנתבע אפשרות להעביר את השימוש ברישום בפנקס הקבלנים על שמו, הוא בחר שלא לעשות כן וזאת כביטוי להכרת הטוב לתובע שהקים והפעיל את החברה. הנתבע טען כי הרגיש צורך לסייע לתובע שהיה אדם מבוגר שטען בפניו כי הפנסיה שלו היא נמוכה.

     

14. הנתבע טען כי למנוח לא הייתה כל נגיעה לתהליך העבודה, והמסמכים אותם צירפה התובעת לתצהירה הם מסמכים שערוכים על יסוד כתבי כמויות והצעות מחיר שהוא, הנתבע, ערך באופן אישי. טענות המנוח כי הוא היה אחראי על ניתוח מכרזים וניתוח כתבי כמויות אינן נכונות.

     

    לטענת הנתבע המנוח ביקש להמשיך ולקבל נתונים וכתבי כמויות וזאת על מנת למלא את שעות הפנאי שלו ולאמן את הזיכרון. לא היה בכך כל תועלת לנתבעת והיא לא ביקשה מהמנוח לערוך את החישובים שערך.

    הנתבע טען כי במהלך כל התקופה לא היה ספק שאין יחסי עובד מעסיק בין הנתבעת לבין המנוח. ההתנהלות בין המנוח ואשתו לבין הנתבעים הושתתה על יחסי אמון וקרבה לאור היכרות ארוכת שנים. תלושי השכר הונפקו על ידי התובעת, המנוח היה אדון לעצמו לא היה עליו כל פיקוח והוא לא נדרש לבקש רשות לטוס לחופשה בחו"ל או לצאת לחופש.

    בשנת 2018 הנתבעת נקלעה לקשיים ולמרות שלתובעת היה ידוע שהוקפאו תשלומים לעובדי הנתבעת, היא המשיכה להנפיק על דעת עצמה תלושי שכר למנוח.

     

    המסגרת הנורמטיבית

     

15. בחינת מעמדו של אדם כ"עובד" נקבעת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה.

     

16. בע"ע (ארצי) 26932-12-14 בעניין סלקום ישראל בע"מ נ' ואצ'סלב איליאגוייב [פורסם בנבו] (מיום 1.5.18) קבע בית הדין הארצי בעניין זה:

     

    "הלכה פסוקה היא כי מעמדו של אדם כ"עובד" אינו נקבע על פי התיאור שניתן לו על ידי הצדדים, אלא על סמך נסיבות המקרה כהווייתן. לשם הכרעה בשאלה אם פלוני הוא "עובד" יש לבחון את מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה, והכל תלוי במכלול הסממנים ועובדות המקרה הספציפי (ע"ע (ארצי) 300274/96 שאול צדקא - מדינת ישראל – גלי צה"ל [פורסם בנבו] פד"ע לו 625 (2001); ע"ע (ארצי) 1076/04 מדינת ישראל - אדם שוב [פורסם בנבו] (11.7.2005); ע"ע 548/09 (ארצי) ישראל לוי - מוסך עלית 93 בע"מ, [פורסם בנבו] (22.11.09)).

    המבחן הנוהג לקביעת קיומם של יחסי עבודה הוא "המבחן המעורב", שבבסיסו נמצא מבחן ההשתלבות על שני פניו: הפן החיובי והפן השלילי. בצידו של מבחן ההשתלבות נמצא מבחני משנה, ובהם, הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה, אופן הפיקוח על ביצוע העבודה, צורת תשלום השכר ואופן ניכוי תשלומי החובה, ביצוע העבודה באופן אישי ועוד. עם זאת, המבחן המרכזי הוא מבחן ההשתלבות, והוא הדומיננטי במסגרת המבחן המעורב. במסגרת הפן החיובי של מבחן ההשתלבות נערכת בחינה האם בכלל קיים "מפעל" יצרני שניתן להשתלב בו, האם הפעולה המבוצעת דרושה לפעילות הרגילה של המפעל, והאם מבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל. במסגרת הפן השלילי נבחנת השאלה האם מבצע העבודה ביצע את העבודה במסגרת עסק עצמאי משלו (ע"ע (ארצי) 300021/98 זאב טריינין עו"ד – מיכה חריש ומפלגת העבודה, [פורסם בנבו] פד"ע לז 433 (2002), בג"ץ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(4) 628, 642, סטיב אדלר, "היקף תחולת משפט העבודה – מכפיפות לתכלית", ספר גולדברג 17, 22 (תשס"א)). לא פעם יצביעו המבחנים השונים על נתונים המטים את הכף לקבוע כי התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, כשבד בבד, בנתונים אחרים המתייחסים לאותו מקרה, יהיה כדי לבסס קביעה בדבר היות המתקשרים מזמין וקבלן עצמאי. לא פעם יהיה המקרה "מקרה גבולי" באופן שכפות המאזניים בו מאוינות. בכל מקרה, החלטת בית הדין אם ביחסי עבודה מדובר תתבסס על נסיבות המקרה בכללותן".

17. ככל שבמשך תקופת הקשר התנהלו הצדדים כמי שאין ביניהם יחסי עבודה, הנטל להוכיח כי התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים מוטל על הטוען כך (ע"ע (ארצי) 300064/96 פלאי קרני – האיגוד הארצי למסחר בישראל, [פורסם בנבו] פד"ע לו 241, 245 (2001)). מכאן שבמקום בו התנהלו הצדדים כמי שיש ביניהם יחסי עבודה, הנטל להוכיח כי לא התקיימו יחסים כאמור מוטל על הטוען לכך.

     

18. בשים לב לעובדה שלמנוח הונפקו תלושי שכר ושולם לו שכר באופן שוטף ורציף (עד לחודש מרץ 2018), חזקה כי המנוח היה עובד של הנתבעת, והנטל להפריך חזקה זו ולשכנענו כי לא התקיימו יחסי עבודה – מוטל על הנתבעים.

     

19. נקדים ונאמר כי בנסיבות המקרה שלפנינו התרשמנו כי בין הצדדים, ובכלל זה גם התובעת אשר ניהלה את חשבונות החברה במשך שנים לכאורה ללא תשלום (ר' עמ' 6-7 לפרוטוקול), שררה מערכת יחסים ארוכת שנים ומורכבת שרק חלקה נחשף לפנינו ע"י הצדדים.

     

    לצערנו, המנוח לא העיד לפנינו ועדות התובעת, ככלל, לא עשתה עלינו רושם מהימן ודומה כי הסתירה חלק מהנתונים שהיו תחת ידה כמי ששימשה כמנהלת החשבונות בפועל של החברה.

    כך, לא הוצגו לנו מסמכים קודם לשנת 2007, מועד העברת המניות, לרבות מסמכים המעידים על שכר או ותק המנוח כמו גם מסמכים התומכים או מפריכים טענות הנתבעים בנוגע לביצוע הפרשות לפיצויים/פנסיה ופדיונה ע"י המנוח עוד בשנת 2004.

    בתצהירה המשלים של התובעת שהוגש כתגובה לתצהיר הנתבעים הוצגו מסמכים משנת 2007 לכל המוקדם בלבד, ותלושי שכר הוצגו רק ביחס לשנת 2018.

     

    אף המוצג נ/2 שהוגש מטעם התובעת באמצעות הנתבע ובו נחזה תיקון התאריך משנת 2013 לשנת 2018, דבר שלא קיבל הסבר מטעם התובעת, לא הוסיף למהימנות עדותה לפנינו.

     

20. יחד עם זאת, הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה כאמור, להפריך את החזקה שקמה בעקבות הנפקת תלושי השכר למנוח ומשלא עמדה בנטל ההוכחה – דין טענתה שלא התקיימו יחסי עובד מעסיק, להידחות. להלן נפרט את טעמינו.

     

    חוסר אחידות בגרסת הנתבעים

     

21. גרסת הנתבעים בשאלה עבור מה שילמה החברה למנוח את הסכום החודשי ששולם לו לא הייתה אחידה ומשכך נפגעת מהימנותה.

     

    בסעיף 20 לכתב ההגנה טענו הנתבעים כי "התובע במשך תקופה ממושכת נהנה מתשלום התמורה בגין מניות החברה, ובגין השימוש בפנקס הקבלנים".

     

    בסעיף 33 לתצהיר נטען עם זאת כי "התובע קיבל תשלום אך ורק בגין רישום בפנקס הקבלנים". הנתבע טען גם בחקירתו כי הרישום בכתב ההגנה ולפיו התשלום היה עבור המניות הינו טעות של בא כוחו (עמ' 18 לפרוטוקול).

     

    בדיון המוקדם וכן בדיון ההוכחות הורחבה גרסת הנתבעת עת נטען כי התשלום היה גם עבור שירותי הנהלת חשבונות שעשתה התובעת עבור הנתבעת, וכך העיד הנתבע (עמ' 18 לפרוטוקול):

     

    "ש.אחרי שנתיים, אתה כבר לא צריך אותו. למה אתה ממשיך לשלם לו?

    ת.כי קודם כל מ. הייתה מנהלת חשבונות שלנו והיו לנו יחסים מאוד טובים.

    ש.אז התנדבת לשלם 5000 ש"ח?

    ת.כן, אני שילמתי לו אבל בכסף הזה היה גם תשלום למ..

    ש.למה לא רשמת את זה בתצהירך?

    ת.כי לא רציתי לעשות לה בעיות.

    ש.התשלום הזה של 5500 ₪ שולם לו בגלל מ. ?

    ת.זה לא רק לו. בכסף הזה נכנס תשלום למ. ותשלום עבור אישור של רשם הקבלנים".

     

    הגרסה המשתנה כאמור לעיל מקשה עלינו לקבל את טענות הנתבעים ופוגעת

    במהימנותם בעינינו.

     

    טענות הנתבעים מנוגדות למסמך בכתב מזמן אמת

     

22. ביום 22.3.2007 נערכה אסיפה מיוחדת של הנתבעת במשרדה הרשום.

    באסיפה נכחו הדירקטורים ובעלי המניות שהם המנוח ומר גימלברג אלכסנדר. כן נכח באסיפה הנתבע.

     

    באותה אסיפה הוחלט פה אחד על העברת מלוא המניות לנתבע. כן הוסכם על סיום העסקתו של מר גימלברג בחברה "ללא תביעות בעתיד" ועל המשך העסקתו של המנוח כשכיר בחברה "ללא תביעות בעתיד". בפרוטוקול נרשם כי:

     

    "א.מר ר. א. מעביר את 66 מניותיו בחברה למר פרנקל לב ללא תמורה.

    ב.מר גימלברג אלכסנדר מעביר את 67 מניותיו בחברה למר פרנקל לב ללא תמורה.

    ג.מר פרנקל לב יהיה אחראי על חובות והתחייבויות החברה מיום העברת המניות כבעל מניות יחיד.

    ד.מר ר. א. ימשיך לעבוד בחברה כשכיר לכל דבר ללא תביעות בעתיד.

    ה.מר גימלברג אלכסנדר יוצא מהחברה ללא תביעות בעתיד".

     

    הפרוטוקול, עליו חתמו שלושת הנוכחים באסיפה, צורף לתצהיר הנתבעים

    כנספח 2.

     

    23.ביום 22.3.07 חתמו הצדדים על הודעה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון ולפיה המנוח ומר גימלברג חדלו לשמש כדירקטורים והנתבע מונה כדירקטור יחיד מיום 30.4.07. ההודעה נתקבלה ברשם החברות ביום 17.4.07 (נספח 1 לתצהיר הנתבעים).

     

    24. בפרוטוקול העברת המניות מיום 21.03.2007 נכתב במפורש כי המנוח ימשיך לעבוד בחברה כ"שכיר לכל דבר", וכי המניות מועברות ללא כל תמורה.

         

        הנתבעים לא טענו וממילא גם לא הוכיחו כי הפרוטוקול אינו משקף את ההסכמות שהיו בין הצדדים בזמן אמת.

         

    25. כאמור, לטענת הנתבעים בכתב ההגנה בין הצדדים לא שררו יחסי עובד מעסיק והתשלום החודשי למנוח היה עבור העברת המניות וכן עבור השימוש ברישום בפנקס הקבלנים.

        כיצד מתיישבות טענות אלה עם הפרוטוקול ששיקף את כוונת הצדדים בזמן אמת ואשר לפיו המנוח ימשיך לעבוד בחברה כשכיר לכל דבר והעברת המניות מתבצעת ללא תמורה?

         

        בחקירתו הסביר הנתבע כי "כוונתי היא שהיה לי חסר שנתיים עד לקבלת רישיון כקבלן רשום ולכן שילמתי לו בגלל שהוא היה קבלן רשום...לא היו לו חשבוניות ולא היה לו עסק משלו ולכן עשינו זאת באמצעות משכורת".

        הנתבע אישר בחקירתו כי כשהחברה רשומה ברשם הקבלנים היא צריכה להצהיר שיש לה מהנדס או מנהל עבודה עם ניסיון. תשובותיו לשאלה אם נדרש שיהיה עובד החברה היו מתפתלות ומתחמקות אולם הודה לבסוף כי כשהפסיקו לשלם לו על האישור הודיעה החברה לרשם הקבלנים כי הוא לא עובד (ר' עמ' 19 לפרוטוקול).

         

        הנה כי כן הנתבעת בחרה במודע להעסיק את המנוח ולדווח עליו כעובד ולו בשל היתרון שהפיקה מרישומו בפנקס הקבלנים לצורך עיסוקה, כגרסתה.

        הנתבעת המשיכה לשלם למנוח משכורת והמשיכה לדווח עליו כעובד שלה גם בחלוף שנתיים.

         

        מעדיפים אנו את הנרשם בפרוטוקול, שהוא ראיה בכתב מזמן אמת, הנתמכת גם בתלושים ובדיווחים למס הכנסה ולרשם הקבלנים, כי המנוח היה עובד החברה, על פני טענת הנתבעת המכחישה זאת במסגרת התביעה שלפנינו.

         

        התובעת הציגה אסמכתאות המעידות על עבודת המנוח

         

    26. התובעת צירפה לתצהירה מסמכים רבים בכתב יד בשפה הרוסית, שנכתבו על ידי המנוח ובהם כתבי כמויות, הצעות מחיר, וחשבוניות עם הערות בנוגע לזיכויים.

         

        הנתבעים טענו כי מסמכים שנגעו לכתבי כמויות ותוכניות עבודה נערכו על ידי המנוח אינם בגדר עבודה אלא עיסוק שבו עסק המנוח מרצונו ומיוזמתו ואך ורק כדי לאמן את מוחו או כדי למלא את שעות הפנאי שלו.

         

        טענה זו אינה סבירה בעינינו והנתבעים כלל לא הציגו ראיות לטענותיהם כי מסמכי המנוח לא הועילו לחברה.

        כך, לדוגמא, טען הנתבע כי הנתונים שרשומים בכתבי הכמויות ובהצעות המחיר של המנוח אינם מדויקים, אינם נכונים והמחירים שמופיעים בהם הם מחירים ישנים לא עדכניים ולא רלוונטיים אלא שלטענה זו לא צורפה כל אסמכתא. הנתבע לא הראה מה המחיר הישן ומה המחיר החדש בהתאם למחירונים או בהתאם למסמך אחר כגון הצעות מחיר או כתבי כמויות שהוגשו מטעם החברה ושיתמכו בנכונות טענתו.

         

    27. בנוסף לאמור, הנתבע הודה שהיה נפגש פעם בחודש עם המנוח והיו מחליפים ביניהם מסמכים, אף שטען כי רק העביר באמצעותו מסמכים הנדרשים להנהלת החשבונות שבוצעה ע"י התובעת. וכך העיד בעמ' 16 לפרוטוקול:

         

        "ש.וכל כמה זמן היית פוגש את א.?

        ת.פעם בחודש. נפגשנו בתחנת רכבת.

        ש.כל חודש הוא היה בא אליך, ואתה היית בא והייתם נפגשים איפה?

        ת.בנתניה בתחנת רכבת, לפעמים בחדרה.

        ש.ומה הוא היה נותן לך ומה נתת לו?

        ת.הוא היה נותן לי מסמכים הנהלת חשבונות לחתימה ואני נתתי לו חשבוניות של חנויות להנהלת חשבונות.

        ש.זאת אומרת הוא היה עושה את השליחות הזאת?

        ת.כן.".

         

        מעדותו זו עולה כי המנוח שימש, לכל הפחות, וגם לגרסת החברה, כשליח בחברה, בנוסף להודאתה כי בחרה לשלם למנוח תשלום חודשי על מנת שתוכל להשתמש ברישום שבפנקס הקבלנים.

        העובדה שהחברה בחרה לשלם למנוח את התשלום כשכר בלוויית תלוש שכר – מעידה היא על כוונתה ובחירתה באופן מודע להעסיקו במתכונת זו.

         

        צורת ההתחשבנות והדיווח לרשויות המס

         

    28. כאמור, הנתבעת הפיקה תלושי שכר למנוח מדי חודש .

        הנתבעת היא ששילמה למנוח את שכרו מדי חודש בהתאם לתלושי השכר. אף בדיווחים לרשויות המס המנוח מוצג ומדווח כעובד הנתבעת לכל דבר וזאת בניגוד לטענותיה כעת כי המנוח לא היה "עובד".

        במשך שנים (ולמעלה מ-10 שנים!) שילמה הנתבעת למנוח שכר כעובד שכיר, דיווחה עליו כעובד לרשויות המס, ולא טענה כלל כי המנוח אינו עובד הנתבעת. טענה זו הועלתה על ידה רק לאחר הגשת כתב התביעה ואין לקבלה.

         

    29. לנוכח כל האמור לעיל, אנו מקבלים את טענת התובעת כי המנוח היה בגדר עובד של הנתבעת.

        משקבענו כי המנוח היה עובד של הנתבעת, נדון להלן בכל אחד מרכיבי התביעה.

         

         

        התביעה לשכר עבודה

         

        30.התובעת תבעה שכר עבודה עבור 10 חודשים – מחודש 3.2018 עד 12.2018. אין מחלוקת כי בתקופה זו לא שולם למנוח השכר בפועל. הנתבע הודה בדיון כי חברת דניה סיבוס חייבת לחברה כספים בגין פרויקט שביצעה החברה עבורה וכי החברה הגישה נגדה לביהמ"ש תביעה על סך 1,700,000 ₪. הנתבע הודה כי מתי שיהיה לחברה כסף בכוונתו לשלם למנוח את התשלומים (עמ' 20 לפרוטוקול).

         

    30. בהעדר מחלוקת בדבר הסך שהגיע למנוח, דין רכיב תביעה זה להתקבל, ועל הנתבעת לשלם לתובעת שכר עבודה בסך של 55,820 ₪.

         

        אשר לפיצויי הלנה, בנסיבות העניין הן בשל המחלוקת בין הצדדים בנוגע למהות היחסים ביניהם, והן לנוכח עדות הנתבע באשר למצבה הכספי של הנתבעת, הננו מוצאים להעמיד את הפיצוי בגובה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך ממוצע 1.8.18 ועד התשלום בפועל.

         

        התביעה לתשלום פיצויי פיטורים

         

         

    31. המנוח הודיע לנתבע במכתב מיום 30/11/18 על התפטרותו בדין מפוטר בשל כך שלא שולמה לו משכורת מחודש מרץ 2018.

        אין ולא יכול להיות חולק שאי-תשלום שכר במשך תקופה של עשרה חודשים הוא מן המקרים שבהם יש לראות בהתפטרות המנוח כפיטורין לפי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963.

         

    32. התובעת חישבה את הזכאות לפיצויי פיטורים משנת 1994.

        הנתבעים טענו מנגד, כי לכל היותר יש לחשב את הזכאות מחודש אפריל 2007.

         

    33. בנוגע לוותק שלפיו יש לחשב את זכויותיו של המנוח מקבלים אנו את טענת הנתבעים כי ותק זה יחל להיספר מחודש אפריל 2007 ואילך ולא משנת 1994 כתביעת התובעת, ונרחיב.

         

    34. בהסכם העברת המניות נכתב כי מר ר. א. ימשיך לעבוד בחברה כשכיר לכל דבר ללא תביעות בעתיד.

         

    35. הנתבע העיד בעמ' 21 לפרוטוקול כי כשהמנוח פרש לפנסיה בגיל 65 הוא לקח את הביטוח שלו ואח"כ עבד שנתיים (הכוונה עד 2007) בתור בעל החברה. לשאלה אם אח"כ המשיך כשכיר ענה הנתבע:

         

        "הוא לא המשיך כשכיר אלא אני שילמתי לו עבור האישור כפי שהסכמנו בעת העברת המניות. א. הציע לי לשלם לו עבור האישור. סיכמנו שלא יהיו שום ביטוחים, שום פיצויים ולא יהיו שום טענות כלפיי וגם סיכמנו שכל העבודות עם השיקים והכל הנהלת חשבונות תעשה ובכל החשבון הזה נכנס גם שירות של הנהלת חשבונות"

         

    36. מר אלכסנדר גימלברג, שהיה צד להסכם העברת המניות, העיד בתשובה לשאלת בית הדין:

         

        "כשאמרתי שהעברתי מניות ללא תמורה, התכוונתי לכך שזה התייחס להכל ולא יהיו לי בכלל טענות בעניין זה. לא רק שהיו לי מניות, אני עבדתי כשכיר וכשהפסקתי לעבוד כשכיר, הייתי אמור לקבל פיצויים ואולי עוד תשלומים, אבל ויתרתי על הכל וגם על המניות, וזאת כי לחברה היו חובות".

         

    37. עוד העיד מר גימלברג בפנינו כי הן הוא והן המנוח ויתרו על זכויותיהם כעובדים לתקופה שעד למועד חתימת הסכם העברת המניות (עמ' 34 לפרוטוקול):

         

        "ש.איפה בהסכם הזה רשום שוויתרת על הזכויות שלך, על גמר חשבון?

        ת.כשאנחנו חתמנו על זה הסבירו לנו שאנחנו מוותרים על הכול. לא רק מוסרים מניות, גם מוותרים על כל הדרישות. אני זוכר שאחרי 5 שנים דיברתי בעניין זה עם א. שאמר שלא מגיע לנו כלום.

        ש.למה לא רשמת זאת בתצהירך?

        ת.אני לא יודע. זה היה דיבור בינינו.

        ש.חתמת על ההסכם ולאחר מכן סיימת לעבוד?

        ת.כן.

        ש.אבל א. המשיך לעבוד והמשיך לקבל שכר. האם לשיטתך ההסכם הזה הוא גם מוותר לעתיד לבוא?

        ת.לא. רק על אותם כספים שהיו מגיעים לנו עד למועד החתימה".

         

        עדותו של העד שאינו בעל עניין בתוצאות ההליך עשתה עלינו רושם מהימן.

         

        כעולה מהעדות ומנוסח ההסכם, בתמורה לנטילת חובות והתחייבויות החברה על ידי הנתבע, הסכימו בעליה הקודמים של החברה, המנוח ומר גימלברג, להעביר אליו את המניות ללא תמורה ואף לוותר ביודעין על זכויות העבודה שצברו עד לאותו מועד.

        סביר להניח כאמור, שהוויתור על הזכויות שחרר את המנוח מהתחייבויות, וייתכן שאף התחייבויות משמעותיות, כלפי צדדי ג'.

         

    38. לאמור נוסיף שהנתבעים טענו שהמנוח כבר פדה את הכספים שהיו צבורים עבורו בביטוח מנהלים שהיה על שמו בהגיעו לגיל פרישה.

        לא הוצגו לנו מסמכים בעניין לא מטעם הנתבעים ואף לא מטעם התובעת שצרפה, כאמור, מסמכים משנת 2007 בלבד.

        כשהתובעת נשאלה אודות ההפרשות ושחרור הכספים היא ענתה שלמנוח לא הייתה קופת פיצויים כלל אלא רק קופת תגמולים (עמ' 9 לפרוטוקול) אך למרות שלתובעת גישה לכל מסמכי הנהלת החשבונות, לא צורפה כל ראייה לכך.

         

        לאור כלל האמור, מקבלים אנו את טענת הנתבעים כי את הוותק של המנוח בנתבעת לעניין חישוב זכויותיו יש למנות מחודש אפריל 2007 ואילך.

         

    39. בהתאם לתלושים שהוצגו, שכרו הקובע של המנוח הינו 5,582 ₪, ועל כן זכאי היה המנוח לפיצויי פיטורים בסך 65,589 ₪ בגין התקופה שמחודש אפריל 2007 ועד לחודש דצמבר 2018 (סה"כ 141 חודשים).

         

        הנתבעת תשלם לתובעת סך זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.19 ועד התשלום בפועל.

         

         

        התביעה לדמי הבראה

         

    40. התובעת תבעה עבור שנתיים אחרונות 2017-2018, לפי זכאות של 30.16 ימי הבראה (סעיף 108 לסיכומי התובעת).

        לנוכח קביעתנו כי יש לחשב את זכויות המנוח כעובד הנתבעת מחודש אפריל 2007, הרי שהוא זכאי לדמי הבראה עבור השנים 2017-2018 לפי ותק של 11-12 שנים, סה"כ ל-16 ימים בתעריף של 378 ₪ ליום.

         

        על הנתבעת לשלם לתובעת בגין דמי הבראה סך של 6,048 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 1.1.19 ועד התשלום בפועל.

         

         

        התביעה לפדיון חופשה

         

        41.לטענת התובעת המנוח זכאי לפדיון ימי החופשה הרשומים בתלוש שכרו – 70 ימים.

        הנתבעת טענה כי זכאותו המרבית של המנוח לדמי חופשה היא עבור 3 שנים אחרונות והשנה השוטפת שקדמה להן.

         

        42. אכן כטענת הנתבעת, בהתאם לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, המנוח היה זכאי לפדיון חופשה עבור השנים 2015-2018.

            על הנתבעת לשלם לתובעת פדיון חופשה כנתבע בסך של 15,400 ₪, שיישאו ריבית והצמדה כחוק מיום 1.1.2019 ועד התשלום בפועל.

             

             

            התביעה להרמת מסך

             

             

        43. לא מצאנו בטיעוני התובעת עילה בגינה יש לחייב את הנתבע באופן אישי בחיובי החברה הנתבעת.

            לא נטען ואין מחלוקת שמר לב פרנקל לא העסיק את המנוח באופן ישיר, והנתבעת היא שהעסיקה את המנוח.

            משכך, התביעה כנגד הנתבע 2 באופן אישי על כל ראשיה - נדחית.

             

            סיכום

             

        44. על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים שלהלן:

             

            • שכר עבודה עבור חודשים מרץ 2018-דצמבר 2018 בסך 55,820 ₪

              בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.18 ועד התשלום בפועל.

            • דמי הבראה בסך 6,048 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום

              1.1.19 ועד התשלום בפועל.

            • פדיון חופשה בסך 15,400 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום

              19. ועד התשלום בפועל.

                  ד.פיצויי פיטורים בסך 65,589 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.19 ועד התשלום בפועל.

                   

                  כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסך 1500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום ממתן פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

                   

        45. התביעה נגד נתבע 2 נדחית.

             

        46. לצדדים הזכות לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים מקבלתו.

             

            ניתן היום, ו' תשרי תשפ"ב, (12 ספטמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

             

            גב' חוה טרטקובסקי שמשי נציגת עובדים		מיכל פריימן שופטת		גב' רות אגמון נציגת מעסיקים