ר' ואח' נ' מלונות דן בע"מ ואח'

ביום 15.1.2012 אירח מלון דן בקיסריה כנס מנהלים של חברת XXXXXXXX. התובעת, שכיהנה אז כסמנכ"לית בחברה, השתתפה בכנס ובמסגרת זו התארחה במלון. במהלך שהותה במלון, התובעת מעדה בגרם מדרגות בתוך המלון, נפלה, נחבלה ונגרם לה נזק גוף משמעותי לצמיתות. בתביעה זו היא עותרת לפצותה בגין נזקיה הנובעים מהתאונה. המוסד לביטוח לאומי, שהכיר באירוע כתאונת עבודה ושילם לתובעת סכומים מסכומים שונים בגינה, הצטרף לתובענה כתובע נוסף.

א.   ההליך והצדדים לו

1. נתבעת 1 היא חברה פרטית; בבעלותה רשת מלונות אותם היא מנהלת ומפעילה, ובכלל זה מלון דן בקיסריה (להלן המלון). בתקופה הרלוונטית לתובענה ביטחה נתבעת 2 את חבותה של נתבעת 1 מפני נזק לצד שלישי מן הסוג שהטבתו נתבעה בהליך זה.

2. תובעת 1 (להלן התובעת), ילידת 1959, כיהנה בתקופה הרלוונטית לאירוע נושא התובענה כסמנכ"ל לוגיסטיקה בחברת XXXXXXXX (להלן XXXX או החברה). ביום 15.1.2012 נערך במלון כנס מנהלים של XXXX, בו השתתפה גם התובעת (להלן הכנס).

3. במהלך יום הכנס, תוך כדי הפסקה שנועדה לארוחת צהריים של משתתפיו, ירדה התובעת בגרם מדרגות שנמצא במבנה המלון ומוליך מן הקומה שבה נמצא חדר האוכל למפלס מתחתיו שבו נערך הכנס. במהלך ירידתה במדרגות מעדה התובעת, נפלה ונחבלה בגופה (להלן אירוע הנפילה או התאונה). פגיעתה העיקרית התבטאה בשבר במרפק יד ימין, ידה הדומיננטית, אשר הותיר נכות רפואית בשיעור 30%. כפי שיובהר בהמשך, שיעור הנכות הרפואית ושיוכה לאירוע הנפילה אינם שנויים במחלוקת.

4. תובע 2 (להלן המל"ל) הכיר באירוע הנפילה כתאונת עבודה, שילם לתובעת תגמולים בגינו ויוסיף לשלם לה תגמולים בעטיו גם בעתיד.

5. התובעת יחסה את אירוע הנפילה למכשול שנמצא בגרם המדרגות, באופן שמכונן חבות של הנתבעות לפצותה בגין נזקיה הנובעים מן התאונה; תביעתה הוגשה ביום 28.5.2013. הנתבעות התגוננו מפני התובענה וביקשו לדחותה תוך כפירה בעצם קרות אירוע הנפילה, באחריותן לו ובנזקים שהתובעת תלתה בו. בתוך כך נטען כי המדרגות שבהן התרחש אירוע הנפילה תקינות לחלוטין ופגיעתה של התובעת ארעה בשל רשלנותה המכרעת המגיעה כדי 100%, שביטויה בכך שהיא נעלה נעלים עם עקב דק וגבוה ולא נקטה זהירות מינימלית ברדתה במדרגות.

6. במישור החבות ובכל הנוגע לקיומו של פגם במדרגות שגרם לאירוע הנפילה, הגיש כל אחד מהצדדים חוות-דעת של מומחה בטיחות: התובעת הסתמכה על חוות-דעת של ד"ר אלעזר איל ביקלס [ת/2, להלן מומחה התובעת]; הנתבעות הציגו חוות-דעת של מהנדס בנין, מר דוד אופיר [נ/2, להלן מומחה הנתבעות]. כמומחה מטעם בית-המשפט שאינו מכריע מונה המהנדס אליעזר מוניץ (להלן מומחה בית-המשפט). חוות-דעתו של מומחה בית-המשפט ניתנה ביום 31.3.2016 [מ/1; להלן חוו"ד מומחה בית-המשפט].

7. לאחר שראיות התובעת והנתבעות הוגשו, ולאחר שהונחה לפָנַי חוו"ד מומחה בית-המשפט ונקבע מועד לשמיעת עדים, ביקש המל"ל להצטרף להליך כתובע נוסף; הדבר הוּתַר לו בהחלטה מיום 22.6.2016. בהתאמה, הוגשו כתב-תביעה על-ידי המל"ל וכתב-הגנה מטעמן של הנתבעות במענה לתביעתו.

8. ראיות הצדדים נשמעו בימים 1.12.2016 ו-22.10.2017. לתמיכת התביעה העידו התובעת, חוקר התובעת מר יניב מור ומומחה התובעת. המל"ל הסתפק בהגשת תעודות עובד ציבור ללא חקירה נגדית של נותניהן. מן העבר השני של המתרס נשמעו קב"ט המלון יצחק בן דוד ומומחה הנתבעות. חוות-דעת אקטוארית הוגשה מטעם הנתבעות בלי שנדרשה חקירה נגדית של נותנה. לבסוף, נשמעה עדותו של מומחה בית-המשפט.

9. כפי שיובהר מיד, יש לקבל את התביעה בציר היחסים שבין התובעת לבין הנתבעות ולקבוע כי הנתבעות נושאות באחריות לאירוע הנפילה. כפועל יוצא יש לקבל גם את תביעת השיבוב של המל"ל. ההפניות הן לפרוטוקול הדיון, אלא אם צוין אחרת.

ב.   התאונה: נסיבות ומנגנון הנפילה

1. אף-על-פי שאירוע הנפילה הוכחש על-ידי הנתבעות בכתב-הגנתן, עצם התרחשותו – וכך גם זיהוי גרם המדרגות שבו הוא אירע, אינם שנויים במחלוקת. קב"ט המלון מר יצחק (איציק) בן דוד (להלן בן דוד או הקב"ט) נמנה על עדי הנתבעות; הקב"ט מסר שאירוע הנפילה של התובעת זכור לו, הוא נכח במלון ביום התרחשותו, הגיע למקום מיד לאחר שהתובעת נפלה וראה אותה ואת פגיעתה [סע' 2 בתצהירו נ/1 ועדותו בעמ' 43 ש' 3-2, עמ' 47 ש' 21-18, עמ' 52 ש' 23].

2. אין מחלוקת על כך שביום האירוע נעלה התובעת מגף בעל עקב דק וגבוה המכונה 'סטילטו'. תצלומי המגף צורפו לחוות-דעתו של מומחה התובעת והוגשו גם במהלך עדותו של מומחה בית-המשפט [ת/10; עמ' 70 ש' 28-23].

ביום 25.1.2012 – עשרה ימים לאחר אירוע הנפילה, ביקרה התובעת במלון יחד עם חוקר פרטי מטעמה, יניב מור (להלן מור); במהלך הביקור תיעד מור את גרם המדרגות שבו נפלה התובעת. בתצלומים שצורפו לדו"ח החקירה שערך (להלן דו"ח החקירה) נחזית גם נעל שמאל של המגף שאותו נעלה התובעת ביום האירוע [ר' נספחי דו"ח החקירה שצורף לתצהיר מור, ת/1, ובמיוחד התצלומים שסומנו בדיון 4 עד 6, וכן עדות התובעת בעמ' 32 ש' 13-7 ועמ' 33 ש' 8-7]. נעל העקב שהתובעת נעלה ביום האירוע זוהתה כדבעי באמצעות תיעוד חזותי שנכלל בראיות שהובאו.

3. התובעת התייחסה לאירוע בו נפגעה כתאונת נפילה [סע' 4 בכתב-התביעה]. כך תואר אירוע הנפילה בכתב-התביעה: "התאונה ארעה עת ירדה התובעת במדרגות המובילות, בין היתר לחדר האוכל בבית המלון, כאשר לפתע נתקל עקב נעלה בפס המתכת של אחת מן המדרגות, אשר היה בולט ומשובש. כתוצאה מכך התובעת הועפה קדימה לכל אורך המדרגות, מבלי שהיה לה במה לאחוז בכדי לנסות לבלום את הנפילה. כתוצאה מהנפילה נחבלה התובעת בכל חלקי גופה ובעיקר במרפק ימין ובפנים (להלן: 'התאונה')" [שם, בסע' 5].

אותו תיאור, שייחס את התאונה להתקלות עקב נעלה של התובעת בפס מתכת שהותקן על-גבי המדרגות והיה רופף ובולט, הובא בתצהיר התובעת: "תוך כדי ירידה נתפס עקב נעלי בפס מתכת שהותקן בקצה המדרגה הרביעית (מלמטה) ולרוחבה, והיה משוחרר ובולט מעל שטיח המדרגה הרך. [...]. לא הצלחתי לאחוז במאחז ולבלום את הנפילה, והועפתי קדימה לכל אורך המדרגות, כאשר ידי מושטות קדימה. כתוצאה מהנפילה נחבלתי בכל חלקי גופי ובעיקר במרפק ימין ובפה" [סע' 10-8 ב-ת/4]. הדברים תועדו גם בתיאור התאונה על-ידי התובעת בחוות-דעתו של המומחה הרפואי מטעמה: "בתאריך 15.1.12 במהלך העבודה נתפס עקב נעלה בפס מתכת במדרגות, עקב כך נפלה לפנים במורד 4 מדרגות ונחבלה בפנים ובמרפק ימין" [שם, בעמ' 3].

עשרה ימים לאחר התאונה ביקרה התובעת במלון עם מור, שערך דו"ח חקירה בעקבות הביקור. בדו"ח החקירה תואר אירוע הנפילה, מפי התובעת: "בזמן שירדה בגרם המדרגות על מנת לקחת את תיקה מחדר ההרצאות, נתקע עקב מגפה בסף המדרגה הרביעית שהיה מוגבה. כתוצאה מכך מעדה קדימה והושיטה את ידיה בניסיון לבלום את הנפילה. בעקבות הנפילה הנ"ל, זו ריסקה את מרפק ימין, נחבטה בשפתה התחתונה ונפגעה דנטלית" [שם, בסע' 5(א)(5) עד (7)].  

4. התובעת יחסה אפוא את אירוע הנפילה לכך שעקב המגף שנעלה נתפס בפס מתכת שהותקן על-גבי המדרגה הרביעית, בספירה מתחתית גרם המדרגות בו מעדה (להלן המדרגה הרביעית). היתפסות עקב המגף בדרך זו התאפשרה בשל כך שפס המתכת שהותקן על-גבי השטיח שחיפה את גרם המדרגות לא היה מהודק לשטיח כהלכה אלא משוחרר ובולט. אין בכתב-התביעה או בתצהיר התובעת יחוס של התאונה להחלקה של התובעת על-גבי המדרגות או על השטיח אשר חיפה אותן. אין בכתב-התביעה ובתצהיר התובעת טענה כי התובעת ביקשה לבלום את נפילתה על-ידי אחיזה במאחז היד שמותקן במקום, אלא שצורת המאחז ונתוניו מנעו ממנה לעשות כן.

כך עלה גם ממסכת הראיות שנפרשה במהלך הדיון. כך תיארה התובעת את התאונה בחקירה נגדית: "אני אומרת שלא נפלתי במדרגה אחרונה. המגף שאני נעלתי העקב שלו נתפס במדרגה, באחת המדרגות בירידה, כשאני הבנתי תוך כדי הירידה שאני הולכת להתרסק כמו תפוח אדמה, אני פשוט ניסיתי להציל את עצמי באיזה שהיא דרך, משכתי את הגוף שלי באיזה שהיא דרך כדי לנסות להגביה את עצמי, כשנפלתי כשכבר הגעתי לרצפה עם הפנים על מנת להציל את הפנים שלי, אני הכנסתי את היד הימנית כדי לנסות להרים בצורת הברגה לנסות להרים את הפנים" [עמ' 25 ש' 23-18]. גם כאן, אין כל ביטוי לניסיון של התובעת לבלום את הנפילה, לאחר שהעקב נתפס במדרגה, באמצעות שליחת יד למאחז המותקן בגרם המדרגות.  

5. לכל אורך עדותה שבה התובעת וזקפה את אירוע הנפילה – ואת אובדן שיווי המשקל שגרם לו, לכך שעקב נעלה נתקל בפס המתכת שהותקן על-גבי השטיח שחיפה את גרם המדרגות. היא ציינה שאינה יודעת בכמה מ"מ היה פס המתכת מוגבה ביחס לפני השטיח, ולא ניתן לצפות כי תדע נתון זה; לדבריה, "כנראה זה היה מוגבה מספיק כדי שתחתית העקב הפלסטיק שמחובר לעקב נתפס בפנים ואני יכולה להראות לביהמ"ש אם תרצו, נתפס בפנים ולא השתחרר" [עמ' 28 ש' 15-12]. עקב רגל ימין הוא שנתקל בפס המתכת הרופף: "רגל שמאל היתה על המדרגה היותר גבוהה ורגל ימין היתה בהנפה תוך כדי תנועה" [עמ' 28 ש' 26-25].

התובעת אישרה כי ירדה בעודה נמצאת באמצע גרם המדרגות, לא בצד הימני או בצד השמאלי שלהן; במיקום זה, גם אם הייתה מבקשת לבלום את הנפילה על-ידי תפיסת מאחז היד שנמצא מימינה, לא היה ביכולתה לעשות כן בשל מידות גופה הקטנות שמנעו ממנה להגיע למאחז [עמ' 29 ש' 13-10, 18-16]. התובעת הדגישה: "כשאתה יורד באמצע אתה לא יכול להחזיק במעקה ברוחב המדרגות האלה" [עמ' 29 ש' 21-20]. הדברים מתיישבים עם נתוני הרוחב של המדרגות, 180 ס"מ, שתועדו בחוות-דעתו של מומחה בית-המשפט, ועם עדותו כי רוחבו של גרם המדרגות מאפשר לשלושה אנשים להשתמש בו יחדיו: אחד מימין, אחד משמאל ואחד באמצע [מ/1 בעמ' 3 בסעיף 'תאור מקום התאונה' ועמ' 78 ש' 28-26].

6. התובעת שללה מכל וכל את מבוקשן של הנתבעות לייחס לה ירידה לא זהירה במדרגות, טרם נפילתה בהן. לדבריה, לא מיהרה ולא חששה לגורל התיק שלה שנשאר בחדר ההרצאות [עמ' 25 ש' 18-17; עמ' 26 ש' 8-5]. הטענה כי התובעת מיהרה במורד המדרגות, באופן שהשיא תרומה לקרות התאונה, לא הוכחה ולו גם לכאורה.  

התובעת עמדה על כך שירידתה במדרגות עובר לנפילתה הייתה ירידה רגילה ושגורה שבמהלכה תשומת לבה הייתה נתונה לפעולת הירידה ולא הוסחה על-ידי דבר-מה אחר [עמ' 27 ש' 23, 28-27]. לדבריה, "אני לא יכולה להגיד לאן הסתכלתי. אני יורדת במדרגות כמו כל אדם בגיל 52 בריא בגופו ובשכלו ואחראי למעשיו, יורד במדרגות. לא חשבתי שאני צריכה לרדת ככה שלא אפול ככה. בן אדם נורמלי לא חושב כל הזמן על משהו רע שהולך לקרות אלא הוא מתנהג נורמלי, ולכן לא היתה לי שום סיבה להניח שהמדרגות שאני יורדת בהן הן מסוכנות" [עמ' 27 ש' 20-16]. היא ציינה כי במהלך הירידה במדרגות מבטה היה מופנה קדימה ולא מרוכז באופן ממוקד בכל מדרגה ומדרגה, כפי שנעשה בירידה רגילה, שגרתית, בגרם מדרגות [עמ' 28 ש' 11-10; עמ' 29 ש' 3-2]. עדות התובעת על כך הייתה ישירה וכנה. היא לא ניסתה לייחס לעצמה זהירות מיוחדת ושבה והטעימה כי ירידתה במדרגות לא חרגה משימוש רגיל שעושה אדם סביר בגרם מדרגות שהוא יורד בו. אני מקבלת את עדותה זו כנכונה וכמשקפת את מהלך הדברים כהווייתו ביום האירוע. התובעת השתמשה במדרגות באורח סביר, שגרתי ורגיל, בלי שמיהרה ובלי שדעתה הוסחה על-ידי גורם חיצוני, זר לפעולת הירידה.  

7. לאירוע הנפילה לא היו עדים. חבריה לעבודה של התובעת שהשתתפו בכנס יחד עמה עמדו בפתח חדר האוכל במלון והמתינו לפתיחת דלתותיו, במהלך הפסקת הצהריים; התובעת גילתה כי היא שכחה את התיק שלה בחדר ההרצאות ששימש את הכנס, ירדה לבדה כדי לקחתו, ואזי נפגעה. למקום הגיעו אנשים, ובהם גם הקב"ט בן דוד, רק לאחר שהתובעת נפלה ונפגעה [עמ' 24 ש' 22-10; עמ' 25 ש' 8-5, 18-17].    

בדבריה שצוטטו לעיל בחלק ב(4) תיארה התובעת את המנח שבו תמה הנפילה, בתחתית גרם המדרגות שבו ירדה ושעליו מעדה. היא מסרה את הדברים לחיזוק עדותה כי מעדה בשל מכשול שנמצא על-גבי המדרגה הרביעית, וציינה כי הסתייעה בידיה שהושטו קדימה – ובמיוחד בידה הימנית, כדי להגן על פניה מפני פגיעה [עמ' 25 ש' 23-18, עמ' 31 ש' 25 עד עמ' 32 ש' 2]. עדות הקב"ט, שהגיע למקום מיד ועוד בטרם הזיז מאן דהוא את התובעת, סיפקה תימוכין לגרסת התובעת ואישרה אותה: בן דוד ציין שהתובעת שכבה עם פניה לרצפת השיש כשהיד 'בִּפְנִים', מתחת לגוף; היא הועברה לאלונקה בפיקוחו, רק לאחר שהוא בא למקום [עמ' 53 ש' 25-7].

8. הוכח אפוא במידה הדרושה לצליחת רף מאזן ההסתברויות כי מעידתה של התובעת ארעה על-גבי המדרגה הרביעית כפי שהעידה, באופן שגרם לה לסיים את הנפילה על-גבי רצפת השיש בתחתית גרם המדרגות. עוד הוכח כי משהחלה מעידתה של התובעת, גופה נע קדימה אל עבר תחתית גרם המדרגות והיא השתמשה בידה הימנית כדי להגן על פניה מפני פגיעה. הדבר תואם את הפציעה שנגרמה לתובעת: חתך בשפה, חבלה בשתי שיניה ושבר במרפק יד ימין. תיאור זה של התאונה מלמד על כך שניסיון לבלום את הנפילה במאחז היד שנמצא מימין לגרם המדרגות, ביחס לאדם שיורד בו, לא היה חלק ממרכיבי האירוע כפי שהתרחש.

9. אני קובעת אפוא שהתובעת זקפה את אירוע הנפילה באורח עקבי למפגש שאירע תוך כדי ירידתה במדרגות בין עקב המגף שנעלה על רגלה הימנית לבין פס מתכת משוחרר שנמצא על-גבי המדרגה הרביעית והתרומם מעל פני השטיח שחיפה את המדרגות, באופן שגרם להכשלתה. התובעת לא יחסה את אירוע הנפילה להחלקה על-גבי השטיח או לפגם במאחז היד אשר נמצא מימין לה בכיוון ירידתה במדרגות. אלו הם נתוניו של אירוע הנפילה שאליהם על בית-המשפט להתייחס בבואו להכריע בטענות הצדדים, ואין בלתם. לנתונים אחרים, חיצוניים לאירוע שתואר על-ידי התובעת, אין רלוונטיות למחלוקת; הם תפאורה לאירוע הנפילה עצמו, לא יותר מכך.  

אכן, יהיה מקום להתייחס לטענת הנתבעות כי בכך שהתובעת לא החזיקה במאחז היד בעודה יורדת במדרגות היא השיאה תרומה רשלנית לקרות האירוע, אך מדובר בטענה שהיא חיצונית לתיאור האירוע גופו; אירוע הנפילה התרחש ללא קשר למאחז היד ובמנותק ממנו.

10. מומחה התובעת זקף את אירוע הנפילה לליקוי בטיחות בגרם המדרגות משלושה סוגים: מידות שלח ורום לא תקניות של המדרגות ביחס למתחייב על-פי דין [סע' 1 בעמ' 6-5 ב-ת/2], פסי מתכת (זוויתנים) שהותקנו על-גבי המדרגות כשהם בולטים מעל פני השטיח שנמצא מתחת להם [סע' 2 בעמ' 8-7 ב-ת/2], ומאחזי יד בצדי גרם המדרגות שאינם מאפשרים אחיזה וגריפה, בניגוד לתקן החל [סע' 3 בעמ' 10-8 ב-ת/2].

יש להצטער על כך שמומחה התובעת ערך את חוות-דעתו במתווה של 'תפסת מרובה', במנותק מתיאור האירוע והגורם לו כפי שנמסרו בידי התובעת עצמה. מומחה התובעת לא הוזמן לערוך סקר בטיחות עבור המלון; הוא נדרש לחוות-דעתו באשר להיתכנות התרחשותו של האירוע כפי שאירע, כתיאורו מפי התובעת. התובעת קשרה את האירוע לקיומו של פס מתכת רופף על-גבי המדרגה הרביעית, הא ותו לא; פגם במאחז היד שמנע ממנה לבלום את נפילתה באמצעותו או החלקה על-גבי המדרגות לא היו חלק מהתיאור העובדתי שמסרה על-אודות התאונה. לפיכך לא אדרש לשאלת קיומם של ליקויים נטענים במידותיהן של המדרגות או במאחז היד שהותקן בהן; אלו הם ליקויים שאין להם נגיעה לאירוע הנפילה שנדון כאן. אזכורם בחוות-דעתו של מומחה התובעת לא גרמה אלא להארכת הדיון וסרבולו ללא צורך, וראוי היה להתמקד בבחינת קיומו של הפגם היחיד שהיה בעל נגיעה לגרסת התובעת על-אודות קרות התאונה – הוא הפגם בפס המתכת.

אם לא די בכך, מומחה התובעת עצמו יחס לשלושת הליקויים שמנה בחוות-דעתו מעמד שונה, בכל הנוגע לזיקתם הסיבתית לאירוע הנפילה. הוא ציין כי אלמלא הפגם שביטויו בפסי מתכת רופפים על-גבי השטיח בגרם המדרגות שבו ירדה התובעת, אזי 'אין ספק' שאירוע הנפילה היה נמנע; להשפעתם של שני הליקויים האחרים על קרות התאונה התייחס בשפה רפה יותר ותוך שימוש במונחי סיבתיות נחרצים פחות: 'סביר להניח' לגבי מידות המדרגות ו'יתכן' לגבי מאחז היד [ר' ת/2 בעמ' 8 בסוף סע' 2 והשוו לעמ' 6 בסוף סע' 1 ולעמ' 10 בסוף סע' 3].

11. על-מנת לסבר את האוזן: מומחה בית-המשפט ציין כי לא ניתן לקבוע שמידות השלח של המדרגה הן הגורם לתאונה, ואילו נתוני התקנתו של מאחז היד אינם רלוונטיים שכן התובעת כלל לא אחזה במאחז היד ברדתה במדרגות, עובר לאירוע הנפילה [מ/1 סע' 1 בעמ' 6]. קביעתו תואמת את תיאור אירוע הנפילה מפי התובעת, ולכן יש לאמצה ללא עוררין. הדיון להלן יתמקד בשאלה האחת הרלוונטית לקרות התאונה, קרי, אם הוכח קיומו של פגם או ליקוי בפס המתכת שהותקן במדרגה הרביעית – באופן שגרם למעידתה של התובעת, הכשיל אותה והוביל לנפילתה תוך כדי ירידתה במדרגות.

ג.    החבות לאירוע הנפילה

קיומו של פגם בספי המתכת שהותקנו על-גבי השטיח בגרם המדרגות שבו ארעה התאונה, זאת במועד אירוע הנפילה, הוכח בראיות התובעת. מדובר בפגם שמתיישב עם מנגנון הנפילה שאותו תיארה התובעת ומצביע על הסיבה למעידתה ונפילתה. במה הדברים אמורים?

1. התאונה ארעה ביום 15.1.2012. עשרה ימים לאחר מכן ביקרה התובעת במלון יחד עם מור, חוקר פרטי מטעמה. מור, שנמנה על עדי התובעת, הגיש תצהיר שאליו צורף דו"ח החקירה [סע' 3 ב-ת/1]. כך צוין בדו"ח החקירה בהתייחס לגרם המדרגות בו ארעה התאונה: "בסקירת הגרם ובשחזור שטח שערכנו בלווית הנפגעת, נימצא כי הנ"ל מעדה בעת ירידה מהמדרגה הרביעית מלמטה. כמצוין מדובר בגרם בן 9 מדרגות, אלו מכוסות בשטיח מקיר לקיר ובקצה כל מדרגה סף אלומיניום. הבחנו כי סף האלומיניום במדרגה הרלוונטית משוחרר ומוגבה מהמדרגה, כמו כן זה התעקם במספר נקודות" [שם, בסע' 4(א)(5) עד (7)]. דו"ח החקירה, שנערך בנוכחות התובעת זמן קצר מאוד לאחר התאונה, מצדד אפוא בקיומו של מפגע במדרגה הרביעית; מדובר במפגע בסף המתכת אשר מתיישב עם טענת התובעת כי במהלך ירידתה במדרגות, עקב המגף שנעלה נכשל ונתקע בסף המשוחרר והמוגבה, באופן שגרם למעידתה.

2. עדותו של מור בחקירה נגדית סיפקה תימוכין לתוכנו של דו"ח החקירה ולתצלומים אשר צורפו אליו, בהם תועדו פס המתכת שלו יוחס המפגע ומנח מגף שמאל של התובעת ביחס אליו. מור הטעים כי התובעת ידעה לתאר את אירוע הנפילה ולהצביע על המדרגה שבה מעדה [עמ' 13 ש' 13, 16, 19-18]. מור הצביע בתצלומים על הפגמים שתועדו בסף הרלוונטי שהכשיל את התובעת [עמ' 12 ש' 23-19]; הוא ביאר כי היותו של הסף מוגבה התבטא בכך שהוא גבוה מקו האפס בו הוא אמור להיות מותקן [עמ' 12 ש' 26-25]. לדבריו, "[...] סף האלומיניום היה משוחרר ומוגבה ועקום במספר נקודות. מדובר בגרם מדרגות שכוסה בשטיח ובכל קצה מדרגה לאורך הסף שלה הותקן סף אלומיניום שמחובר באמצעות סוג של בורג או ניט לגוף המדרגה. בסף הרלוונטי מצאנו שהחיבור רופף וקיימות נקודות שבהם האלומיניום התעקם כלפי מטה" [עמ' 12 ש' 12-9]. לגבי היקף הפגם ציין מור כי הוא מצוי במספר נקודות; "אני לא יודע להגיד כמה, אם זה 4 או 5 או 8. הבחנו לאורך הסף הרלוונטי בכמה נקודות שהן עקומות [...]" [עמ' 12 ש' 15-14].

3. התצלומים שצורפו לדו"ח החקירה וסומנו על-ידי בית-המשפט בספרות 4 עד 6 מתעדים בבירור סף מתכת שפניו בצד שלח המדרגה – עליו דורכים במהלך ירידה במדרגות, אינם חלקים וצמודים לשטיח לכל אורכם; קיימים מקטעים שבהם פני הסף מוגבהים מעל פני השטיח באופן נראה לעין, מתוך עיון בתצלומי דו"ח החקירה.    

4. אין כל חֶסֶר בכך שלא הוגש תצהיר של החוקרת הנוספת שנלוותה למור ולתובעת במהלך הביקור במלון שהניב את דו"ח החקירה. מעדותו של מור עלה שהוא ביצע את החקירה מהחל עד כלה והיה ביכולתו להתייחס באורח פרטני לכל שאלה שהוצגה לו לגביה [עמ' 11 ש' 25-24].

אף אין חֶסֶר בכך שבן דוד לא נכח במלון בעת ביקורם של מור והתובעת. לפי דו"ח החקירה, במהלך הביקור פגשו מור והתובעת עובד בשם אלירן שהזדהה לפניהם כמי שמועסק כקב"ט יחד עם בן דוד [שם, בסע' 5(ב)(1) עד (3)]. הנתבעות טענו כי אין בנמצא קב"ט בשם אלירן, אך באופן תמוה נמנעו מלכלול אמירה על כך בתצהירו של בן דוד ולא הציגו תיעוד שמי של עובדי המלון בכלל ועובדי מחלקת ביטחון ובטיחות בפרט לתמיכת גרסתם. במהלך עדותו לפני לקה בן דוד בשכחה תמוהה כשנדרש לנקוב בשמות הכפופים לו במלון – בין ביום התאונה ובין בזמן מתן עדותו; הוא הודה שבזמן התאונה היו שני עובדים כפופים לו ואילו בזמן עדותו כפופים לו שלושה, ולא עלה בידו לדלות מנבכי זכרונו אלא שם של אחד מהם [עמ' 44 ש' 18 עד עמ' 45 ש' 5]. עדותו של בן דוד על כך לא עוררה אמון בלשון המעטה. לבסוף, על-פי דו"ח החקירה בן דוד לא נכח במלון במועד עריכתו. בן דוד מסר כי יתכן שהוא עודכן על עריכתו של ביקור במקום על-ידי חוקר מטעם התובעת וציין כי יתכן שאף פגש בחוקר [עמ' 55 ש' 11-6].

אשר על כן עריכתו של ביקור במלון על-ידי מור והתובעת ביום 25.1.2012, ותוצאיו של הביקור כפי שתועדו בדו"ח החקירה, הוכחו כדבעי.

5. עדותו של בן דוד לפרטיה וכמכלול הייתה עמומה, לוותה בשתיקות במענה לשאלות שהופנו אליו [עמ' 46 ש' 21, עמ' 47 ש' 11, עמ' 49 ש' 1 ו-28], ולא הותירה רושם אמין כלל ועיקר. ודוק: זהו העד העובדתי היחיד שהנתבעות בחרו להסתמך עליו לצרכי התמודדות עם התביעה; מעבר לו נשמע רק המומחה מטעמן. הקבלן הקבוע שהמלון מעסיק לשם התקנת שטיחים וספי מתכת על-גבי המדרגות, מר אברהם גולדה, היה בין הנוכחים אשר ליוו את בדיקתו של מומחה בית-המשפט במקום התאונה, אך הוא לא נמנה על עדי הנתבעות בלי שניתן לכך טעם והסבר [ר' מ/1 בעמ' 4 למעלה ועדות בן דוד בעמ' 50 ש' 12-1 ובעמ' 56 ש' 17-15]. נוכחותו של קבלן השטיחים במלון כאחד מנציגיו בביקורו של מומחה בית-המשפט אל-מול אי-העדתו של הקבלן במסגרת ראיותיהן של הנתבעות הצריכו נימוק וביאור, אך אלה לא ניתנו; אי-העדתו של קבלן השטיחים מקימה חזקה ראייתית כי אילו נשמעה עדותו, היה בה לעמוד לנתבעות לרועץ ולצדד בטענות התובעת [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)].

6. הוכח אפוא, באמצעות דו"ח החקירה ועדותו של מור עליו, כי עשרה ימים לאחר התאונה נמצא בסף המתכת שהותקן על-גבי המדרגה הרביעית פגם שהתיישב עם טענות התובעת לגבי סיבת נפילתה; מדובר בפגם שהיה עשוי להכשיל את עקב נעלה של התובעת בעודה יורדת בגרם המדרגות ולהביא למעידתה. לקביעה זו, שעולה בקנה אחד עם תיאור התאונה על-ידי התובעת, יש תימוכין נוספים.

7. מומחה התובעת ביקר במלון ביום 31.3.2015, כשלוש שנים לאחר התאונה [עמ' 1 ב-ת/2]. מומחה התובעת נחשף לדו"ח החקירה שערך מור ונתן לכך ביטוי בחוות-דעתו: "יצויין שהחוקר מצא ביום ביקורו, כי הסף שבמדרגה הרלוונטית משוחרר ומוגבה מפני המדרגה והן שהתעקם במספר נקודות. כאמור, בביקורי לא מצאתי את הסף מוגבה אלא נתון שצמוד לשטיח ואף מכופף באמצעות רקיעות פטיש אל תוך השטיח" [שם, עמ' 4]. בהתייחס לפסי המתכת שהותקנו על-גבי המדרגות, ציין מומחה התובעת שתכלית התקנתם אינה ברורה [שם, עמ' 7]. עוד ציין: "לפחות היה על הנתבעים לזהות את התרוממות הפרופילים מעל פני השטיח וכן את הגדלת המרווח שבין תחתית הפרופיל לפני השטיח בעת שמשקלו של אדם נח על השטיח וגורם לשקיעתו ביחס לפרופיל הקשיח. להתקין פרופיל מתאים הלחוץ על השטיח באופן שלא ייווצר מרווח או כפי שעשתה לאחר ובעקבות התאונה הנדונה, שעה שכיפפה את כל הזוויתנים באמצעות פטיש אל תוך השטיח. אין ספק שבכך ניתן היה למנוע את התאונה הנדונה" [ת/2 בעמ' 8].

8. מומחה הנתבעות ביקר במלון ביום 16.9.2015 [נ/2 בסע' 1.3]. הוא זיהה את גרם המדרגות שבו אירעה התאונה וציין כי הן מכוסות בשטיח מחוספס; בקצה כל מדרגה מותקנת זווית פח מבריק שמיועדת להידוק פינת השטיח למדרגה שמתחת לה. מומחה הנתבעות בחן את המדרגה הרביעית ואת גרם המדרגות בכללותו ומצא שכל פסי המתכת מהודקים היטב לשטיח ומייצבים היטב את קצהו [שם, בסע' 2.2 עד 2.7]. מומחה הנתבעות נמנע מהתייחסות מקצועית מתבקשת לטענה שתועדה בחוות-דעתו של מומחה התובעת, לפיה ניכר שבין מועד ביקורו שלו במלון לבין ביקורו הקודם בזמן של החוקר מור נעשתה עבודת ריקוע וחיזוק של פסי מתכת בגרם המדרגות שבו מדובר, באמצעות מכות פטיש עליהם. זהו חֶסֶר ממשי בחוות-דעתו של מומחה הנתבעות, בשים לב לכך שהוא טרח להתייחס באורח מפורט לנושאים אחרים שנמנו בחוות-דעתו של ביקלס [נ/2 פרק 3 בעמ' 7-4]. התייחסותו היחידה של מומחה הנתבעות לנושא מתן טיפול לפסי המתכת לאחר התאונה הייתה עקיפה ודלה; היא לא נסמכה על מראה עיניו ועל בדיקתו שלו את סימני הרקיעה על-גבי פסי המתכת לשם הידוקם אל תוך השטיח שמתחת להם, אלא נשענה על עדות מפי השמועה: מומחה הנתבעות ציטט את טענתו של בן דוד כי הוא לא מצא כל פגם במדרגות ביום התאונה וכי לא בוצע בפסי המתכת שינוי [נ/2 בסע' 3.1.3]. עדות מפי השמועה של עובד המלון אינה עשויה להוות תחליף לבדיקת מומחה וזו, בכל הנוגע לריקוע פסי המתכת, חסרה בחוות-דעתו של מומחה הנתבעות.  

זאת ועוד. אין בידי לקבל את קביעתו של מומחה הנתבעות כי "עיון בתמונות הצבעוניות שצורפו לדוח החוקר מעלה שלא ניתן לראות בהן שסף המתכת שהיה (ועודנו) בקצה המדרגה הרביעית במהלך, גבוה או משוחרר" [נ/2 בסע' 3.1.2]. עיון בתצלומי דו"ח החקירה שאיכותם טובה מדגים היטב את הפגמים שנמנו בסעיף 3 בחלק זה; אלו פגמים שעולים בקנה אחד עם מנגנון התאונה שתיארה התובעת ותומכים בטענתה כי היא מעדה בשל מכשול בסף המתכת שעקב נעלה נתקל בו תוך כדי תנועתה במורד המדרגות.

9. מומחה בית-המשפט ביקר במלון בתאריך 1.3.2016; במהלך הביקור בחן את גרם המדרגות שבו מעדה התובעת, ולגביו קבע בחוות-דעתו כך: "במקום קיים מהלך מדרגות בן 9 מדרגות. [...] מהלך המדרגות מכוסה בשטיח בצבע חום. בקצה השלח של כל מדרגה מותקן פס מתכת להחזקת השטיח במקומו. כל פסי המתכת במהלך המדרגות מהודקים לשטיח בצורה טובה. על פסי המתכת במהלך המדרגות נראים סימני מכות שהוכו בסף המתכת להידוק סף המתכת לשטיח" [סע' 5-1 בעמ' 4 ב-מ/1]. בפרק דיון ומסקנות קבע מומחה בית-המשפט כי הגורם הישיר לקרות אירוע הנפילה הוא היתקלות עקב נעלה של התובעת בסף אלומיניום שלא היה מהודק לאריג השטיח [שם, סע' 1 בעמ' 5 וסיכום בעמ' 7]. מומחה בית-המשפט הוסיף והתייחס להשפעה של החזקת מאחז היד על-ידי התובעת תוך כדי ירידה במדרגות על עצם קרות התאונה ותוצאתה. נושא זה ידון בחלק ד'; אזכורו איננו גורע מקביעת המומחה כי פסי המתכת בגרם המדרגות שבו ארעה התאונה טופלו על-ידי מכות פטיש לשם הידוקם לשטיח. קביעה זהה הובאה גם בחוות-דעתו של מומחה התובעת, בעוד שבחוות-דעתו של מומחה הנתבעות חסרה התייחסות מקצועית ישירה אליה.

מדובר בקביעה שלא נסתרה. בעדותו לפני מסר מומחה בית-המשפט שתפקידו של סף המתכת להחזיק את קצה השטיח כדי שלא יתרומם, על-מנת למנוע היתקלות; המומחה עמד על דעתו כי הגורם לתאונה היה היתקלות עקב הנעל של התובעת בסף המתכת של המדרגה [עמ' 76 ש' 25-24; עמ' 77 ש' 29].

10. בעת ביקורו של חוקר התובעת במלון ביום 25.1.2012 אותר מפגע בגרם המדרגות המדובר, שביטויו בפסי מתכת משוחררים שאינם מהודקים דיים לפני השטיח. המפגע אותר גם במדרגה הרביעית בה מעדה התובעת. ביום 31.3.2015 העלה ביקורו של מומחה התובעת במקום כי פסי המתכת בגרם המדרגות טופלו והודקו לפני השטיח באמצעות מכות פטיש. בתצהירו טען בן דוד כי לא היה מפגע בגרם המדרגות או בפסי המתכת שבו בזמן התאונה והם לא טופלו אחריה [סע' 6-4 ב-נ/1]; גם בעדותו לפני, שכאמור הותירה רושם רפה, דל ולא אמין, טען כך, מסר כי מבחינתו לא היה מפגע במקום, כי אין היגיון להכות בפטיש על פסי המתכת – והדבר לא נעשה [עמ' 49 ש' 3-1, 30-12]. הקשיים הכלליים בעדות הקב"ט נכרו גם בהקשר זה והוא לא השכיל להתמודד עם קביעתו של מומחה בית-המשפט, לפיה נמצאו על-גבי פסי המתכת עדויות לכך שהם טופלו לשם הצמדתם לשטיח מתחת להם.

11. בין עדותו המקצועית הישירה והברורה של מומחה בית-המשפט – שנתמכה בקביעתו של מומחה התובעת בכל הנוגע לטיפול בפסי המתכת אחרי התאונה, לבין עדותו המגומגמת והלא מרשימה של קב"ט המלון בן דוד בסוגיה זו, עדיפה ללא עוררין עדותו של מומחה בית-המשפט. אני מקבלת את קביעתו של מומחה בית-המשפט כי פסי המתכת בגרם המדרגות המדובר כאן, בו נפלה התובעת, זכו לטיפול חיצוני-מכאני שגרם להצמדתם לפני השטיח שעליו הם הותקנו, באופן שאיין את המפגע שנמצא ותועד בהם קודם לכן, במועד ביקורו של חוקר התובעת במלון זמן קצר לאחר התאונה. יש זיקה וקשר בין הפרכת עדותו של בן דוד בסוגיה זו לבין אי-העדתו של קבלן השטיחים גולדה, לגביו מסר הקב"ט כי הוא שמטפל בשטיחים ובספי המתכת עבור המלון [עמ' 50 ש' 12-11].

לא-זו-אף-זו. בעדותו לפני נאלץ מומחה הנתבעות לאשר כי בביקורו במלון ראה את שתיעדו מומחה התובעת ומומחה בית-המשפט, קרי, כי פסי המתכת בגרם המדרגות שבו ארעה התאונה הוצמדו למקום במכות פטיש: "אני הייתי שם, ראיתי פס מוצמד לשטיח, מצמידים אותו גם בעזרת מכות פטיש לפעמים, יש על זה סימנים על הפס. זה מה שראיתי" [עמ' 59 ש' 16-15]. טיפול בספי מתכת בגרם המדרגות בו נפלה התובעת במועד מאוחר לתאונה, כשמהות הטיפול הידוקם של ספי המתכת לתוך השטיח שנמצא מתחת להם באופן שמונע את בליטתם, מקים חזקה כי היו סיבה וטעם לטיפול זה והוא לא נעשה לשווא. הדברים מתיישבים עם הפגם באותם ספי מתכת עצמם אשר תועד בדו"ח החקירה עשרה ימים לאחר התאונה. גם מבחינה זו, מצדדות הראיות בטענת התובעת כי התאונה נגרמה בשל מכשול בגרם המדרגות שבו ירדה.  

12. אינני מקבלת את טענת התובעת כי בנקיטת פעולה להצמדת ספי המתכת למקומם אחרי התאונה חטא המלון בשיבוש ראיות. זו האשמה חמורה ואין לה יסוד. מתן טיפול לפסי המתכת לאחר התאונה, על-ידי הצמדתם במכות פטיש לשטיח שמתחת להם, נועד ליתן מענה למכשול שיצרו פסי המתכת במועד התאונה – הוא המכשול שבעטיו התובעת נפלה במקום. אלמלא נהג כך המלון, היה מותיר את המכשול בעינו ומסתכן בנפילה של אנשים נוספים בגרם המדרגות.

אכן, מתן טיפול כזה לספי מתכת בגרם המדרגות, לאחר ביקורו של חוקר התובעת במקום אך בטרם הוא נבדק על-ידי מומחי הצדדים ומומחה בית-המשפט, עולה בקנה אחד עם קיומו של מפגע מן הסוג שלו טענה התובעת. פעולת הטיפול והתיקון שנקט המלון מעידה כי אף לשיטתו, התגלה במקום מפגע ראוי להסרה, באופן שמכונן הודאה בקיומו של מפגע [ת"א (של' ת"א) 17546-08 שמלי נ' עיריית חולון, עמ' 4 (2010) והפניות שם]. לכל הפחות, היה בתיקון זה שהוכח כדבעי כדי להעביר למגרשן של הנתבעות את הנטל להראות כי הוא נעשה ללא כל קשר לתאונה ולא מחמת מפגע שאותר במקום. הנטל לא הורם, ודאי לא בעדותו הלא אמינה של הקב"ט אשר התכחש לעצם הטיפול שנעשה בספי המתכת.  

13. עניין נוסף שיש לו משמעות ראייתית ואשר פועל לחובת הנתבעות הוא אופי הדיווח שהמלון ערך והעביר על-אודות אירוע הנפילה. הקב"ט בן דוד נמנע מלצרף לתצהירו את הדיווח שנערך לגבי התאונה, למרות שיש לו נגיעה לעדותו; הדיווח הוגש בידי התובעת. בעדותו בחקירה נגדית הוצג לבן דוד תצלום מסמך שכותרתו 'הודעה על נזק/תאונה' ושמוען לסוכן הביטוח של המלון, אוני-ביט סוכנות ביטוח (1983) בע"מ [להלן ההודעה למבטחת ואוני-ביט בהתאמה; ר' ת/7 ו-ת/8]. אוני-ביט נזכרה בדו"ח החקירה שערך מור כסוכנות ביטוח של המלון [סע' 5(ב)(5)]. והנה, בהודעה למבטחת לא נזכר אלא שמה של התובעת לבדו; שאר השדות המיועדים למילוי נותרו ריקים, ובכלל זה תאריך האירוע ותיאורו. מאחר שהמלון גילה דעתו שעליו לערוך דו"ח לגבי התאונה לשם העברתו למבטחת שלו באמצעות אוני-ביט, מוטל לפתחו הנטל לבאר מדוע מולא הדו"ח באופן לקוי וחסר כשהוא כולל רק את שם התובעת ולא נתונים רלוונטיים אחרים לגבי אירוע הנפילה, מן הסוג שציונם נדרש בטופס ההודעה למבטחת.

הנטל לא הורם. בן דוד, העד העובדתי היחיד שנשמע מטעמן של הנתבעות, הצהיר כי ההודעה למבטחת מולאה ביום האירוע אך לא ידע לומר מי מילא אותה, לא ידע לזהות אם כתב ידו הוא זה שמופיע בה, שתק כשהוטח בו שהלכה למעשה ההודעה למבטחת לא מולאה כנדרש ולא ידע להסביר מדוע ההודעה למבטחת לא צורפה לתצהירו [עמ' 45 ש' 17-7; עמ' 46 ש' 21-11; עמ' 47 ש' 12-1]. הצהרתו של בן דוד כי מולא דו"ח אירוע ביום התאונה והיעדר יכולתו לספק טעם לכך שבפועל לא מילא המלון בהודעה למבטחת המהווה את דו"ח האירוע אלא את שם התובעת בלבד מקים נגד הנתבעות חזקה כי אילו מולאה ההודעה למבטחת באורח שלם, היה המסמך עומד לנתבעות לרועץ ומצדד בגרסת התובעת על-אודות נסיבות התאונה וסיבתה.  

14. למעשה, די באמור לעיל כדי לקבוע כי התאונה ארעה בשל היתקלות עקב נעלה של התובעת בפס מתכת משוחרר ובולט שנמצא על-גבי המדרגה הרביעית, באופן שיצר מכשול שהאחריות לו מונחת לפתחו של המלון.

15. למעלה מן הצורך אדרש לקביעתו של מומחה בית-המשפט כי מצא בגרם המדרגות שנמצא מעל לזה בו אירעה התאונה את אותו ליקוי עצמו של פסי מתכת שאינם מהודקים בצורה טובה דיה לשטיח, זאת במועד ביקורו במלון ביום 1.3.2016. כך תיאר המומחה את הממצא: "במהלך מדרגות שבין מפלס קיסר לקומה 1 שבו מותקנת מערכת שטיחים זהה למערכת השטיחים שמותקנת במקום התאונה, נמצאו פסי מתכת שאינם מהודקים בצורה טובה לשטיח, בעת לחיצה נקודתית על השטיח בסמוך לסף המתכת נוצרה שקיעה של 5-7 מ"מ מתחת לסף המתכת" [מ/1 סע' 10 בעמ' 4]. כדי להמחיש את המרווח שנוצר בין פס המתכת לבין השטיח שמתחתיו החדיר המומחה קצה של מכשיר זיכרון נייד (USB) במרווח ותיעד זאת בתצלום שנכלל בחוות-הדעת [תצלום בעמ' 4 ב-מ/1 ועדות המומחה בעמ' 69 ש' 11-7]. המומחה הדגיש כי ספי מתכת שאינם מהודקים בגרם המדרגות מעל זה שבו ארעה התאונה אותרו על-ידו לא כפגם נקודתי אלא כממצא שיטתי [עמ' 68 ש' 28 עד עמ' 69 ש' 2].

קיומם של ספי מתכת משוחררים שלא הודקו כהלכה לשטיח שעליו הותקנו, זאת בגרם מדרגות שנמצא מעל זה שבו נפגעה התובעת, מתיישב עם כל שנקבע לעיל: אותו מפגע עצמו היה קיים בגרם המדרגות שבו נפלה התובעת ביום התאונה, הוא תועד על-ידי חוקר התובעת מור עשרה ימים לאחר התאונה, ולאחר מכן טופל – לא באופן שיטתי אלא רק בגרם המדרגות שנדון כאן, על-ידי הידוק ספי המתכת אל תוך השטיח באמצעות מכות פטיש. כל אלה יחד מכוננים תמונת ליקוי בטיחותי במדרגות שהמלון אחראי לו ואשר גרם להתרחשות התאונה.

16. לא נעלם מעיני כי בדיקתו של מומחה בית-המשפט את גרם המדרגות שבו מעדה התובעת נעשתה בנוכחות הגורמים שתיעד בחוות-דעתו ובהם נציגי התובעת ונציגי הנתבעות; את גרם המדרגות העליון – בו איתר המומחה ספי מתכת משוחררים, בדק באותו יום אך בגפו, בלי שמי מנציגי הצדדים נלווה אליו [עמ' 69 ש' 29 עד עמ' 70 ש' 2]. מומחה בית-המשפט הסביר את הדבר בעדותו לפני: "התקיימה הפגישה והתקיים הסיור באיזור שבו ארעה התאונה. שם נאסף מידע והסתיים שלב מסוים אחד של איסוף מידע. לאחר שהתהליך הזה הסתיים ובעצם המפגש הסתיים אני כמעט יצאתי החוצה ואמרתי לעצמי לעלות זו החלטה שלי לאחר שהמפגש הסתיים לעלות לבדוק בגרם המדרגות העליון" [עמ' 70 ש' 10-7]. עוד אמר: "[...] הבדיקה בגרם המדרגות העליון בוצעה בהשוואה לגרם המדרגות התחתון בו הספים היו מהודקים בצורה מאוד חזקה ולא היה ניתן להכניס בהם שום דבר. כלומר יש הבדל במרווח בין הסף" [עמ' 69 ש' 28-27]. מומחה בית-המשפט ביאר אפוא באופן ענייני ומניח את הדעת את הבדיקה הנוספת שהחליט לערוך בגרם המדרגות שמעל לזה המדובר כאן.

חוות-דעתו של מומחה בית-המשפט, נושאת תאריך 1.4.2016, הוגשה ביום 18.4.2016. בתאריך 22.6.2016 נערך קדם-משפט מסכם לאחר שחוות-הדעת נמסרה לתובעת מזה ולנתבעות מזה. בדיון הודיעו הנתבעות כי הן מבקשות לחקור את מומחה בית-המשפט על חוות-דעתו וניתנה החלטה מתאימה; הנתבעות לא העלו טענה נגד המומחה או נגד חוות-הדעת בשל כך שהלה ערך בדיקה משלימה בגרם המדרגות העליון שלא בנוכחות נציגיהם של בעלי-הדין. כבישת הטענה, משמעה כי הנתבעות הסכינו עם חוות-הדעת כפי שניתנה ולא סברו כי נפל בה פגם או דופי בשל בדיקה זו או אופן עריכתה. הבדיקה הנוספת בגרם המדרגות העליון ותוצאתה היא אפוא נתון שבית-המשפט רשאי להתחשב בו במכלול הראיות; ממצאיו של מומחה בית-המשפט בעניין זה לא נסתרו בחקירתו הנגדית והם עומדים על מכונם.    

17. ירידה במדרגות היא פעולה ספונטנית ושגורה. כאשר היא מבוצעת על-ידי אדם בריא, היא נעשית כפעולה רצופה שמורכבת מרצף תנועות קטנות, טבעיות ולא מודעות. אדם סביר, בריא בגופו ונפשו, שיורד במדרגות אינו נותן דעתו לשאלה היכן מונחת כף רגלו האחת ביחס לאחרת תוך כדי ביצוע פעולת הירידה; הוא מבצע את הפעולה ברצף ובשטף. במובן זה, הניסיון לחלק את פעולת הירידה שביצעה התובעת למרכיביה ולחשב לאחור את האופן שבו נמצאה כל אחת מרגליה בעת שעקב נעלה נתקל בסף המתכת המוגבה שעל המדרגה הרביעית הוא ניסיון שלוקה במלאכותיות.

ביטוי לכך ניתן בעדות התובעת, והיא ציינה: "[...] המצב הוא מצב פיזיקה פשוטה. כאשר בן אדם יורד במדרגות התנועה תנועת הירידה של אדם סביר שהוא יורד במדרגות היא תנועת הנפה. בתנועת ההנפה החלק התחתון של העקב בדרך כלל עובר את שפת המדרגה. אם אין מכשול, אז זה לא נתפס והרגל המונפת עוברת למדרגה הבאה. אילולא היתה ההגבהה של המתכת לא הייתי מדברים כאן היום, כי ההנפה של הרגל למדרגה הבאה היתה עוברת חלק" [עמ' 28 ש' 24-20].

הדברים יפים במיוחד בשים לב לכך שאף לא אחד מהמומחים שהעידו בתיק זה, אף לא קב"ט המלון, התנסה בירידה במדרגות בנעלי עקב כאלה שנעלה התובעת על-גבי מדרגה שיש בה סף מתכת משוחרר ומוגבה. בסופו של יום יש לקבוע, על-סמך כל האמור לעיל, כי עקב המגף שאותו נעלה התובעת לרגלה הימנית פגע כטענתה בסף המוגבה שהיה מותקן על גבי המדרגה הרביעית, הכשיל את תנועתה הרגילה במורד המדרגות וגרם לה למעוד וליפול בהן.

18. גרם המדרגות המוליך ממפלס לובי המלון למפלס שמצוי מתחתיו, בו התרחשה התאונה, פתוח ונגיש לאורחי המלון. קיומו של סף מתכת מוגבה על-גבי המדרגות יצר מכשול למשתמשי המדרגות וכונן התרשלות של המלון כלפי הבאים בשעריו והתובעת בכלל זה כמשמעה בסעיפים 35 ו-36 בפקודת הנזיקין. ודוק: המחלוקת בין בעלי-הדין ניטשה על-אודות זיהוי הגורם שהביא למעידתה של התובעת ולנפילתה בגרם המדרגות; משנקבע כי הדבר אירע בשל היתקלות עקב נעלה של התובעת בסף מתכת מוגבה שהותקן על-גבי השטיח במקום, מסקנת התרשלותו של המלון בשל קיומו של מפגע זה מתבקשת ואינה מעוררת כל קושי. לא בכדי, לא הובא על כך כל טיעון בסיכומיהם של בעלי-הדין והם התמקדו בפן העובדתי של נסיבות התאונה והגורם לה.

19. בקצירת האומר אדרש לסוגיית הרשלנות הנובעת מהמפגע שהוכח בסף המדרגה הרביעית. על בעל מקרקעין, ובעליו של מלון בכלל זה, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי אורחיו והבאים בשעריו [ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 766 (1983); ע"א 326/88 צימרמן נ' גבריאלוב, פ"ד מו(1) 353, 356 (1991)]. אכן, יש להבדיל ולהבחין בין מקרה שבו מי שיורד במהלך מדרגות עשוי למעוד ולהחליק – זאת כסיכון סביר של חיי היומיום, לבין מצב שונה בו הנפילה ארעה בשל התממשות סיכון לא סביר שנוצר על-ידי בעל מקרקעין או מחזיק בהם, תוך מחדלו לדאוג לשהייה בטוחה במקרקעיו [ע"א (מח' ת"א) 20362-10-11 עמיר קונדיטוריה נ' מאירי, פס' 6 בפסק-דינו של השופט ש' שוחט (2013) – להלן עניין מאירי, ור' גם ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 126 (1982)]. במקרה דנן הוכח כי נפילתה של התובעת לא נבעה מהסיכון הרגיל והשגור של ירידה במדרגות, אלא ממכשול שנוצר בשל כך שסף המתכת שהותקן על-גבי המדרגה הרביעית לא הודק למקומו וכתוצאה מכך היה משוחרר ומוגבה מעל פני השטיח שנמצא מתחת לו.

פס המתכת שיצר את המכשול אינו חלק חיוני של מהלך המדרגות; כל תפקידו להדק למקומו את השטיח שהונח על-גבי המדרגות ולהחזיקו במקומו. כך נקבע בחוות-דעתו של מומחה בית-המשפט [ר' לעיל בחלק ג(9)]. אל-מול תפקידו הצנוע של פס המתכת, הסיכון שיוצר פס מתכת שאינו מהודק כהלכה למקומו הוא ברור ועוצמתי. פס כזה הוא מכשול שעלול לגרום למעידה ולנפילה של המשתמשים בגרם המדרגות, כפי שאירע לתובעת. עלות המניעה של הנזק זעומה: כל שנדרש המלון לעשות כדי למנוע את הסיכון היה להקפיד על רקיעת פסי המתכת למקומם בתוך השטיח באמצעות מכות פטיש כפי שנעשה בגרם המדרגות שנדון כאן אחרי התאונה, בזמן לא ידוע שהיה לאחר ביקורם של התובעת והחוקר מור במקום ביום 25.1.2012 ולפני שמומחה התובעת בדק את גרם המדרגות ביום 31.3.2015. לעומת זאת, בגרם המדרגות העליון לא פעל המלון להסרת מכשול קיים מאותו סוג, באופן שאפשר למומחה בית-המשפט לחזות בו ולתעדו בתאריך 1.3.2016. אחת הדרכים לקבוע כי חובת הזהירות הופרה היא להשוות בין תוחלת הנזק שעלול להיגרם בשל קיומו של מפגע לבין עלות המניעה שלו [ר' ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3) 343 (1989) וע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385 (2004) אשר נזכרו בפסק-דינה של השופטת ר' רונן בעניין מאירי בפס' 9]. גם לפי אמת-מידה זו התרשל המלון כלפי התובעת בכך שאפשר את קיום המפגע ולא עשה את המעט הדרוש כדי להבטיח שהוא יטופל ויאוין בכל גרמי המדרגות במלון לפני התאונה, בגדרו של טיפול תחזוקה שוטף ומונע שהוא זמין, פשוט וזול.

לבסוף, את תמונת רשלנותו של המלון משלימה העובדה כי היותו של פס המתכת רופף ובולט מעל פני השטיח הוא נתון שאינו בולט לעינו של מי שמבצע פעולה שגורה וסבירה של ירידה בגרם המדרגות שבו מדובר. רק עיון מדוקדק מקרוב כזה שנעשה על-ידי חוקר התובעת מור, ואשר תועד בתצלומי דו"ח החקירה, גילה ותיעד את קיומו של המפגע ואת אופיו. מדובר אפוא במפגע שאינו גלוי לעיניהם של המשתמשים במדרגות, באופן שאינו מאפשר להם לנקוט זהירות מפניו; היה על המפגע להיות גלוי למי שאמון על התחזוקה במלון, תוך הקפדה על רקיעת פסי המתכת אל תוך השטיח כפי שנעשה בגרם המדרגות בו מעדה התובעת רק לאחר התאונה. היותו של המכשול סמוי לעיניהם של אורחי המלון מעצים את רשלנות המלון באי-מתן טיפול מתאים לו ומצדד במסקנה כי לא היה אשם תורם של התובעת בכך שלא התאימה את אופי שימושה במדרגות למכשול בהן [ר' והשוו ת"א (מח' י-ם) 1006-99 אבו גוש נ' עיריית ירושלים, פס' 16 (2003)].

20. התאונה ארעה בשל רשלנות של המלון, באופן שמקים חבות של הנתבעות כלפי התובעת. עם קביעת רשלנותו של המלון כגורם לתאונה מתייתר הצורך להידרש לעילות החלופיות שנמנו בכתב-התביעה: הפרת חובה חקוקה ומטרד לציבור; די בעוולת הרשלנות כדי לספק מסגרת טובה ושלמה להכרעה בכל טענות הצדדים.

ד.   אשם תורם

נוכח קביעת רשלנותו של המלון כָּגורם לאירוע הנפילה, יש לבחון אם התובעת השיאה תרומה רשלנית לקרות התאונה. בהקשר זה הופנה הזרקור לשני גורמים: נעילת נעל בעלת עקב גבוה ודק ואי-אחיזה במאחז יד תוך כדי ירידה במדרגות. אקדים את המאוחר: בנסיבות הספציפיות שהוכחו כאן, אין להשית על התובעת אשם תורם ולו בשיעור נמוך. הדברים ינומקו להלן.

1. סעיף 68(א) רישא בפקודת הנזיקין שעוסק באשם תורם מורה: "סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק". האשם התורם הוא תרומתו הרשלנית של הניזוק להתרחשות הנזק. כלל הוא כי "[...] כמו בכל רשלנות כן גם ברשלנות תורמת, תנאי ראשון הוא שמעשהו או מחדלו של המתרשל יהא בלתי-סביר, או, בלשון סעיף 35 לפקודה, יהא מעשה או מחדל אשר אדם סביר לא היה עושה או לא היה חדל באותן נסיבות. [...] לי נראה שמילות החוק הקובעות לענין זה הן 'באותן נסיבות': הכל תלוי בסבירות ההתנהגות באותן הנסיבות המיוחדות השוררות אותה שעה" [ע"א 897/75 ווסטצ'סטר פייר אינשורנס קומפני נ' קורן, פ"ד לא(1) 660, 666 (1976)]. על-רקע הדברים הללו, יש לבחון אם בנסיבות שאפפו את אירוע הנפילה, נעילת מגף בעל עקב דק וגבוה וירידה במדרגות ללא הסתייעות במאחז היד היו התנהגות לא סבירה מצד התובעת.

2. התובעת שהתה במלון במסגרת עבודתה, לרגל כנס של XXXX מעסיקתה שנערך בו. לתובעת היה באותה עת מעמד בכיר בחברה והיא כיהנה בה כסמנכ"ל לוגיסטיקה [סע' 3 ב-ת/4; עמ' 21 ש' 4]. הכנס מנה כמאה איש מעובדי החברה [עמ' 24 ש' 1]. התובעת תיארה את היקפו ומטרתו: "[...] זה היה כנס הנהלה שהצגנו את התכניות קדימה, תכניות עסקיות, [...] זומנו לכנס הזה לא רק מנכלים וסמנכ"לים בדרג שלי, מנכלים ביחידות עסקיות אלא זומנו גם הדרגים שמתחת למנכלים של היחידות העסקיות שזה מנהלי שיווק מנהלי מכירות, מנהלי כספים, כל הדרג שמדווח למנכלים של היחידות העסקיות כי אני ברמת המטה" [עמ' 24 ש' 5-1]. התובעת הייתה בין הדוברים בכנס והתעתדה להרצות בו; היא נפגעה בתאונה בטרם הספיקה לעשות כן [עמ' 24 ש' 9-8].

3. לבוש עסקי לכנס מקצועי כולל, כשמדובר באישה – ודאי אישה בתפקיד מנהלת בכירה כְּזה שמילאה התובעת, נעליים גבוהות עקב מן הסוג שהתובעת נעלה לרגליה. זהו קוד לבוש עסקי שגור ומקובל, ודאי בעולם המערבי שישראל נמנית עליו. ודוק: קוד הלבוש העסקי הגברי באותן נסיבות כולל חליפה ועניבה. עניבה, יש לשים אל לב, היא רצועת בד שאדם כורך סביב צווארו תוך שחלקה התחתון משוחרר ומוּעד לפורענות בשל היתפסות בכל מיני סוגי פתחים: דלת רכב, דלתות מעלית נסגרות וכיוצא בהן. כלום יעלה על הדעת שעניבת עניבה, בנסיבות של כנס עסקי-מקצועי בבית-מלון, תיחשב התנהגות לא סבירה בשל הסיכונים הללו שטבועים בה? התשובה השלילית על כך ברורה לחלוטין. הדברים אמורים באותה מידה בנעלי עקב של אישה בנסיבות של השתתפות בכנס עסקי של דרג מנהלים בכיר בחברה.  

4. בתצהירו הדגיש קב"ט המלון בן דוד כי "דן קיסריה הוא מלון יוקרתי המדורג ברמת 5 כוכבים ובהתאם המלון מקפיד על רמה גבוהה של תחזוקה [...]" [סע' 6 ב-נ/1]. מומחה הנתבעות הקפיד לציין כי האזורים הסמוכים לגרם המדרגות שבו נפלה התובעת, לרבות אזור הלובי, מטופלים ומתוחזקים בצורה מרשימה; בעדותו על כך לפני ביאר כי המלון הרשים אותו באופן מיוחד [סע' 2.10 ב-נ/2 ועמ' 64 ש' 15-11]. התובעת לא הגיעה כשלרגליה נעליים גבוהות עקב לפעילות אתגרית בשטח, אף לא לאירוע על שפת הבריכה; הופעתה החיצונית, ובכלל זה נעליה, הותאמו לאירוע שבו השתתפה: כנס מקצועי לדרג הניהול הבכיר בחברה שבה עבדה. הכנס לא התארח במאהל בערבה או בשטח פתוח אחר אלא במלון שמציג וממתג את עצמו כמלון יוקרה מוקפד ומטופח. זוהי צורת הצגה שיש לה משקל ומשמעות; היא אינה רק מזכה ומהנה את המלון אלא גם מחייבת אותו. היא מעבירה לאורחי המלון מסר כי המלון מעמיד לרשותם סביבה מסודרת ומטופחת, מוקפדת ובטוחה ברמה גבוהה, באופן שמשליך על התנהלותם בו ועל רמת הבטיחות שהם רשאים לצפות לה בתוך שטח המלון ובמתקניו.  

5. נוכח הדברים הללו –בשוקלי את אופי האירוע שבו השתתפה התובעת ביום התאונה ואת זיקתה אליו כסמנכ"לית בחברה שבה הועסקה מזה ואת אופי הסביבה שאירחה את הכנס מזה, ברור ונעלה מספק כי הגעתה של התובעת למלון ולכנס כשהוא נועלת מגפיים בעלות עקב גבוה ודק הייתה סבירה לחלוטין. בשום פנים ואופן לא ניתן לסבור כי נעילת מגפי סטילטו בנסיבות הללו עולה כדי מעשה לא סביר שמכונן אשם תורם. הדברים אמורים גם בהצגת הימנעותה של התובעת מלאחוז במאחז היד ברדתה במדרגות כהתנהגות לא סבירה שהשיאה תרומה רשלנית שלה לקרות התאונה.

6. מומחה בית-המשפט קבע: "הגורם הישיר לתאונת הנפילה שבה נפגעה התובעת היא היתקלות עקב נעלה של התובעת בסף אלומיניום שלא היה מהודק אל אריג השטיח [...]" [מ/1 סע' 1 עמ' 5]. מומחה בית-המשפט הוסיף וחיווה דעתו כך: "על אף שעל התובעת לא חלה חובה לאחוז במאחז היד בעת שימוש במדרגות, אילו היתה התובעת אוחזת במאחז היד שלצידי המדרגות בעת התאונה, חומרת פגיעתה היתה קטנה יותר והעפתה לפנים היתה נמנעת. זאת לאור העובדה שהתובעת נעלה מגף בעל עקב גבוה בחתך צר שיציבותו פחותה מהיציבות של נעל שטוחה, מן הראוי היה שתאחוז במאחז היד על מנת להשתמש במדרגות בצורה בטוחה" [מ/1 סע' 3 בעמ' 5]. על אותם דברים חזר בפרק המסקנות בסוף חוות-הדעת [מ/1 בעמ' 7]. מומחה הנתבעות גרס אף הוא כי כל שהיה על התובעת לעשות כדי למנוע את התאונה היה לאחוז במעקה בירידתה במדרגות [נ/2 בסע' 4.6].

הקביעות הללו, כבודן במקומו מונח; הן נקודת מוצא לדיון, לא סוף פסוק. חוות-דעת מומחים, וחוות-דעתו של מומחה בית-המשפט בכלל זה, הן כלי-עזר לבית-המשפט להכריע בסוגיות אשר אינן עובדתיות גרידא ויש להן היבטים של מומחיות מקצועית. בה בעת, קביעותיו של מומחה בית-המשפט אינן מחליפות את ההכרעה השיפוטית ואינן מייתרות הפעלת שיקול-דעת שיפוטי בגיבוש ההכרעה הסופית; היפוכו של דבר הוא הנכון [ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133, 139 (1987)].

7. מן הפן העובדתי, חל כרסום בעמדתם הנחושה של מומחה בית-המשפט ומומחה הנתבעות כי אם הייתה התובעת מסתייעת במאחז היד, אזי הייתה התאונה נמנעת. מומחה בית-המשפט ביאר בעדותו לפני: "[...] אילו התובעת היתה אוחזת במאחז היד [...] חומרת הפגיעה על אף שאין חובה חוקית שהיא תאחז במאחז ביד, חומרת הפגיעה הייתה קטנה" [עמ' 72 ש' 29-27]. עוד הוסיף: "אמרתי שחומרת הפגיעה היתה פחותה אילו התובעת היתה אוחזת במאחז היד. [...] לשאלת ביהמ"ש אני מאשר כי כוונתי לכך שאז התאונה היתה קורית אחרת" [עמ' 73 ש' 18-14]. משמע, הסתייעות במאחז יד לא הייתה מונעת את אירוע הנפילה אלא לכל היותר גורמת לכך שפגיעתה של התובעת תהא שונה מזו שארעה בפועל. מדובר באמירה שאינה מוליכה לדבר: לא הובאה עדות של מומחה, לרבות מומחה רפואי, שתראה במה הייתה פגיעתה של התובעת שונה מאופי פגיעתה בפועל, אילו מעדה על-גבי המדרגה בעודה מחזיקה במאחז היד; גם לשיטתו של מומחה בית-המשפט, לא היה בכך למנוע את התאונה אלא רק לשנות את מנגנון התממשותה.

הנתבעות לא הציגו חוות-דעת מומחה, רפואית או אחרת, שתראה כי במנגנון מעידה על-גבי סף מתכת משוחרר ומוגבה שמלווה בהחזקת מאחז היד הייתה נגרמת לתובעת פגיעה שהשפעתה פחותה מזו של מעידתה כפי שארעה. בעניין זה נדרשת ראיה, לא השערה בעלמא, וזו לא הובאה. מתוך עדותו של מומחה בית-המשפט ניכר היטב כי מדובר בהשערה: "אילו היתה אוחזת התובעת לדעתי במאחז היד, יתכן והיתה מחליקה ויתכן והיתה נופלת אבל כנראה שטווח התנועה שלה, טווח ההעפה שלה, היה קטן יותר וחומרת הפגיעה שלה היתה קטנה יותר" [עמ' 73 ש' 25-23; ההדגשה הוספה]. באמירות מסוג של 'יתכן' ו'כנראה' אין די כדי לבסס ממצא ומסקנה.

התובעת מסרה כי תוך כדי נפילה היא מתחה את גופה קדימה כדי להגן על פניה [עמ' 25 ש' 23-19]. העפתה קדימה גרמה לכך שהיא סיימה את הנפילה על הרצפה למרגלות המדרגות ולא על-גבי המדרגות עצמן. אין לפני ראיה לגבי מהות הפגיעה, עוצמת הפגיעה ותוצאת הפגיעה שהיו נגרמות אילו נפילתה של התובעת הייתה נבלמת בשל הסתייעות במאחז היד ומסתיימת על-גבי גרם המדרגות עצמו, ואין בסיס לקבוע כי חבלה כזו הייתה בהכרח פחותה מזו שנגרמה בפועל.  

8. זאת ועוד. קביעות עובדתיות של מומחים על בית-המשפט להעביר בכור ההיתוך של הדין. ודאי כך כאשר מדובר בקביעות לגבי אשם וסבירות, שהן קביעות נורמטיביות מובהקות [ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וצפורה בע"מ נ' עיריית תל-אביב, פ"ד נג(5) 817 (1999)]. אפילו התקבלה אמירתו של מומחה בית-המשפט כפשוטה – דהיינו, כי במישור העובדתי היו תוצאות הנפילה משתנות אילו התובעת ירדה במדרגות בעודה אוחזת במעקה, עדיין יש להידרש לשאלה אם בכך שהתובעת לא הסתייעה במאחז היד היא נהגה בחוסר סבירות, באופן שיש בו לכונן אשם תורם. ככל שהתנהגות התובעת הייתה סבירה, אין בסיס משפטי להטיל עליה אשם תורם.

אין מחלוקת על כך שהדין אינו מחייב אדם שיורד במדרגות להחזיק במאחז היד. מומחה בית-המשפט ציין זאת [מ/1 סע' 3 בעמ' 5]. מאחר שאין חובה להסתייע במאחז יד אגב ירידתו של אדם במדרגות, סבר מומחה בית-המשפט שלא חלה על המלון חובה להמליץ על החזקת המאחז באמצעות שילוט מתאים [עמ' 77 ש' 16-14]. השאלה אם אדם נדרש להסתייע במאחז היד אגב ירידה במדרגות היא שאלה של סבירות שהיא עצמה תלוית נסיבות. מכלול הנסיבות שהוכחו בענייננו אינן מוליכות למסקנה כי היה על התובעת לרדת במדרגות כשהיא אוחזת במעקה, זאת גם בהינתן העובדה כי היא נעלה לרגליה מגפיים בעלי עקב צר וגבוה.

9. רוחבו של גרם המדרגות שבו מדובר 180 ס"מ. מומחה בית-המשפט אישר כי יכולים לעבור בו בעת ובעונה אחת שלושה אנשים זה לצד זה [עמ' 78 ש' 28-26]. הארכיטקטורה במקום אינה מזמינה אפוא את משתמשי המדרגות להחזיק בהכרח במאחז היד; היא משדרת כי ביכולתם לרדת בבטחה במרכז הגרם – כפי שעשתה התובעת, הרחק מן המעקות שנמצאים בשני צדדיו. מדובר בגרם בן תשע מדרגות בלבו של המלון; הוא מוליך מקומת הלובי לקומת חדרי הרצאות, לא לאזורי שירות או תחזוקה. כל מה שנאמר לעיל לגבי נֵרָאוּת המלון והמסר שהיא מעבירה לאורחיו יפה גם כאן. התובעת לא ירדה נעולה בנעלי עקב בגרם מדרגות לולייני תלול; היא ירדה בגרם רחב ידיים במקום מואר ומסודר. בנתונים הללו, אדם בגילה של התובעת שאינו סובל מליקוי גופני או נפשי אינו נדרש – במונחי סבירות, לרדת במדרגות כשהוא מחזיק במאחז יד, ובעניין זה אני מאמצת את עדות התובעת [עמ' 29 ש' 24-20].    

10. נקל לשער שהמלון, אשר מתגאה בהיותו מלון יוקרתי בדירוג חמישה כוכבים, לא היה נכון לפרסם את עצמו לציבור כמקום שממליץ לנשים לבוא בשעריו כשהן משאירות את נעלי העקב שלהן בבית, ואם בחרו בעקב גבוה, אזי הן מתבקשות להשתמש בגרמי המדרגות בשטח המלון כשהן מחזיקות במעקות שנבנו בהם. מלון שאינו נכון לפרסם עצמו בדרך זו מראש, כשהוא מציע את שירותיו לקהל, אינו עשוי להישמע למפרע בטענה כי שימוש במדרגות שבשטחו אגב נעילת עקב גבוה וללא הסתייעות במאחז יד מכוננים אשם תורם של מי שמעד בשל מפגע שנמצא באותן מדרגות. מלוא האחריות לקרות התאונה מוטלת אפוא על הנתבעות לבדן.    

ה.   הנכות הרפואית

אין מחלוקת על כך שנכותה הרפואית של התובעת הנובעת מהתאונה עומדת על 30% לצמיתות.

1. התובעת אושפזה מיום התאונה עד יום 23.1.2012, תחילה במרכז הרפואי הלל יפה בחדרה שאליו הובהלה לשם אבחון וטיפול ראשוני, ולאחר מכן בבית-החולים מאיר בקרבת ביתה. היא נותחה במרפק במרכז הרפואי שיבא ביום 9.2.2012, ולשם כך אושפזה מיום 8.2.2012 עד יום 13.2.2012. לאחר מכן עברה אשפוז נוסף בבית-החולים שיבא, אף זאת בשל מצבו של המרפק, מיום 29.2.2012 עד יום 19.3.2012. בדיקת EMG שנערכה לתובעת ביום 22.3.2012 גילתה נזק עצבי קשה למרפק [סע' 36-26 ונספחים ג' עד ח' ב-ת/4].

2. המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה וקבע לתובעת תקופות אי-כושר בגינה: אי-כושר מלא עד יום 15.4.2012, נכות זמנית בשיעור 50% מיום 16.4.2012 עד יום 30.6.2012, ונכות צמיתה בשיעור 30% מיום 1.7.2012 לפי תקנה 41(6)(א) בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) בגין קשיון נוח של היד הדומיננטית (להלן התקנות) [ר' תעודת עובד ציבור מהמוסד לביטוח לאומי, ענף נפגעי עבודה, ת/5].

3. התובעת צרפה לכתב-התביעה ולראיותיה את חוות-דעתו של ד"ר משה לוינקופף, מומחה רפואי בתחום כירורגיה אורתופדית [נספח יא ב-ת/4; להלן חוו"ד לוינקופף]. גם ד"ר לוינקופף, כמל"ל, קבע כי לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור 30% בשל הפגיעה במרפק יד ימין על-פי תקנה 41(6)(א) בתקנות, על-סמך בדיקה מיום 30.1.2013.

4. בחוו"ד לוינקופף תועדו תלונות התובעת על-אודות מגבלותיה וצוין שהיא מוגבלת בתנועות מרפק ימין באופן שבא לידי ביטוי בעבודות משרד, הקלדה, היגיינה אישית ולבישת בגדים, וכן בנשיאת משקל ביד ימין ונשיאת תיקים בנסיעות עבודה לחו"ל [עמ' 2]. בבדיקת התובעת צוינה צלקת רדיאלית עדינה ותועד כי המרפק מקובע ב-85 מעלות כיפוף ללא יכולת תנועה ביישור או כיפוף, ללא עדות לקיפוח עצבי; פרו-סופיקציה טווח תקין [עמ' 2].

כך סוכמה חוו"ד לוינקופף [בעמ' 3]: עקב החבלה שנגרמה בתאונה במרפק ימין סבלה התובעת משבר תוך מפרקי של ראש הרדיוס מימין עם תזוזה. בתאריך 9.2.12 נותחה לצורך כריתת ראש הרדיוס מימין. לאחר הניתוח פיתחה הגבלה ניכרת בטווח תנועות המרפק שלא הוטבה לאחר טיפול פיזיותרפי. כחצי שנה לאחר התאונה אובחנה התובעת כסובלת מקשיון של המפרק. בדיקות הדמיה הדגימו שינויים ארטריטיים ניכרים והסתיידויות פארארטיקולריות. מצבה של התובעת הודגם בצילומי רנטגן מיום 5.1.13. לצד קביעת נכותה הרפואית של התובעת בשיעור 30% חיווה מומחה התובעת דעתו שיש להפעיל את תקנה 15 במלואה.

5. הוסכם בין בעלי-הדין כי נכותה הרפואית של התובעת היא בשיעור 30% כאמור בחוו"ד לוינקופף [החלטה מיום 27.8.2014 וסע' 43 בתצהיר התובעת ת/4]. נוכח הסכמה זו, לא הוגשה חוות-דעת נגדית מטעם הנתבעות ולא מונה מומחה רפואי מטעם בית-המשפט.

ו.    הנכות התפקודית ונזקיה של התובעת

בניגוד למישור החבות – שלגביו הביאה התובעת ראיות שיצרו מארג עשיר והוכיחו את גרסתה, בכל הנוגע למישור הנזק סבלו ראיותיה של התובעת מדלות בולטת ולא מוסברת; הלכה למעשה הן נסמכו על תצהיר התובעת ונספחיו, תוך שהתובעת נמנעת מהבאת עדים מתבקשים, זמינים, לשם הוכחת מגבלותיה הנובעות מן התאונה ועוד יותר מכך – לשם כימות הנזק שכרוך בהן.

1. שכרה החודשי של התובעת עובר לתאונה היה 51,433 ₪ [סע' 45 ב-ת/4]. ביטוי לכך ניתן בקביעת בסיס שכרה לצרכי חישוב קצבות ששולמו לה בגין התאונה על-ידי המל"ל [ר' ת/5, בו הועמד השכר הרבעוני עובר לתאונה על סך של 154,300 ₪]. אני דוחה את מבוקשה של התובעת לטעון בסיכומיה כי בסיס שכרה היה שונה, וכי שכר אחר צריך לעמוד ביסוד חישוב נזקיה. לא הובא לכך צל-צילה של ראיה, זאת בשונה ממשאלות לב שהופרחו לחלל האולם ולא עוגנו אלא בעדותה היחידה של התובעת, אף זאת רק בחקירה נגדית [עמ' 22 ש' 22-19]. אין מדובר בעדות יחידה שיש בנמצא טעם להסתפק בה לבדה לשם קביעת ממצא, במשמעות שנודעת לכך בסעיף 54 בפקודת הראיות.

2. התובעת הסתפקה בהצגת שישה תלושי שכר: שלושה תלושים לחודשים שקדמו לתאונה, קרי, אוקטובר עד דצמבר 2011 [נספח יב ב-ת/4], ושלושה תלושים נוספים לחודשים שלאחר התאונה, קרי, ינואר עד מרץ 2012 [ת/3; ר' החלטה בפרוטוקול בעמ' 20]. תלושי השכר הללו (להלן יחד התלושים) אינם מצביעים על ירידה בשכרה של התובעת בתקופה שלאחר התאונה, בהשוואה לתקופה שקדמה לה. על-פי התלושים שקדמו לתאונה היה ממוצע שכרה החודשי של התובעת (נטו) 138,229 ₪ ואילו ממוצע סך כל התשלומים החודשיים בתקופה זו – 430,158 ₪. בשלושת החודשים שלאחר התאונה עמד שכרה החודשי הממוצע של התובעת על 151,070 ₪ (נטו) ואילו ממוצע סך כל התשלומים החודשיים בתקופה זו היה 436,738 ₪. התלושים עצמם אינם תואמים את טענת התובעת כי הכנסתה נפגעה עקב התאונה; אם ביקשה התובעת להציע פרשנות לתלושים שיהא בה כדי לתמוך בטענה כזו היה עליה להתייחס לכך ברחל-בתך-הקטנה בתצהירה ולזמן למתן עדות בעל תפקיד מוסמך בXXXX, החברה שהנפיקה לה את התלושים. דא עקא, התובעת לא עשתה כן. לפיכך אין לפני בית-המשפט אלא מה שנחזה מהתלושים עצמם.

3. בתצהירה טענה התובעת, זאת באורח סתמי וללא כל פירוט, כי בעקבות התאונה נגרם לה הפסד השתכרות ניכר שביטויו בין השאר בפגיעה בבונוס שנתי שהוא תלוי ביצועים; לשיטתה, ביטוי לכך ניתן בסעיף ההלוואות הפתוחות בתלוש המשכורת [סע' 48-47 ב-ת/4]. בעניין זה, לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל. התובעת לא הציגה תלושי שכר לרצף השנים הקודמות אשר יעידו כי בכל השנים שלפני התאונה התווסף לשכרה בונוס. התובעת לא זימנה למתן עדות את חשב השכר אצל מעסיקתה XXXX – או כל בעל תפקיד מוסמך אחר בחברה, על-מנת להעיד על מדיניות הבונוסים בחברה ולבסס את טענתה כי בשל התאונה שארעה בינואר, בתחילתה של שנה קלנדרית, היא איבדה בונוסים שהוקצו לעובדים במהלך שנה זו [עמ' 21 ש' 10-8]. מדובר בטענה שיש להוכיחה בראיות מבוררות, אך אלה לא הובאו על-ידי התובעת ללא טעם והסבר.

זאת ועוד. התובעת נחקרה בידי המל"ל בחקירה נגדית שהיוותה למעשה השלמת עדות ראשית לכל דבר ועניין. במסגרת זו, ציינה התובעת כי המנכ"ל בXXXX התחלף ושינה את מנגנון הטיפול בבונוסים והצגתם בתלוש המשכורת [עמ' 21 ש' 26-21]. על-מנת לקשור בין מה שהוצג בתלושי השכר של התובעת כהלוואות לבין בונוסים, אין די בעדותה של התובעת שנמסרה על-פה בדרך זו. שוב ושוב ניכר חסרונה של עדות בעל תפקיד מוסמך בXXXX שתלמד על הפסד כספי שנגרם לתובעת ואשר נעוץ בתאונה לבדה – ולא, למשל, בשינוי המדיניות בחברה שהמנכ"ל החדש יזם. התובעת טענה כי תוצרי עבודתה וביצועיה בתקופה שבסמוך לאחר התאונה יבואו לידי ביטוי בחודשים מאי-יוני 2012, ומכך תיגזר זכותה לבונוסים בגין שנת 2012 [עמ' 21 ש' 15-8]. משמע, היה על התובעת להציג לכל הפחות תלושי שכר למחצית שנייה של שנת 2012 ולמחצית ראשונה של שנת 2013 כדי להראות שבגין התאונה ותקופת אי-הכושר שבאה בעקבותיה היא תוגמלה בבונוסים בהיקף פחות ביחס לשנים עברו – שגם עליהן היה על התובעת להציג תלושי שכר סדורים ורצופים. התובעת לא עשתה כן, ותלושי השכר לתקופות הרלוונטיות לא הוצגו.

ודוק: בתצהירה ביקשה התובעת ללמוד על בונוסים שהיא לא תקבל בזמן עתיד, אחרי התאונה, מתוך שלושה תלושי שכר שקדמו לתאונה, הא ותו לא. אלא שבזמן מתן תצהירה של התובעת אותו זמן עתיד שאליו היא כיוונה בתצהירה כבר היה לעבר; אף-על-פי-כן, התובעת לא הציגה רצף מתבקש של תלושי שכר, לפני התאונה ואחריה, לשם הוכחת טענתה. תצהירה נחתם ביום 12.5.2015. עדותה בחקירה נגדית נשמעה ביום 1.12.2016. במועדים הללו כבר נמצא תחת ידה מלוא התיעוד הנחוץ כדי להוכיח כדבעי טענה לאובדן בונוסים בשל התאונה, אך התובעת נמנעה מהצגתו והוא נותר בגדר נעלם. מדובר במחדל ראייתי שמונח לפתחה של התובעת. הוא מקים נגדה חזקה כי היה במלוא תלושי השכר ובעדות חשב השכר בXXXX לגביהם לפעול לחובתה [ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)].

עדותה של התובעת, כאשר נדרשה לבאר מדוע לא זימנה לעדות בעל תפקיד בXXXX כדי להוכיח טענתה לאובדן בונוסים, הייתה פולמוסית ומתווכחת; בניגוד לעדותה לגבי נסיבות התאונה, היא לא עוררה אמון [עמ' 33 ש' 26 עד עמ' 35 ש' 17]. יש דרך להוכיח הפסדי שכר והפסד בונוסים. בחירתה של התובעת להימנע מהבאת ראיות מתבקשות וזמינות להוכחת ההפסד הנטען אומרת דרשני, ויש לה משקל ומשמעות.

4. כך גם לא אוכל לקבל את מבוקשה של התובעת להישמע בטענה כי קידומה בXXXX נפגע בשל התאונה. בעדותה הראשית של התובעת הדברים צוינו על דרך הסתם, בהכללה וללא כל פירוט, בלי להביא להם תימוכין בחוות-דעת של מומחה תעסוקתי או בעדות בעל תפקיד מוסמך באגף כוח-אדם בXXXX [סע' 49 ב-ת/4]. התובעת, מטעמיה שלה, לא ביקשה להוסיף לראיותיה בהגשת תצהיר משלים על-אודות שינויים שאירעו, לטענתה, בין מתן תצהירה לבין מתן עדותה בחקירה נגדית. כך נהגה גם במהלך בירור ההליך: ניתנה לתובעת הזדמנות לדחות דיון הוכחות כדי להגיש תצהיר עדות ראשית משלים, כל זאת לאחר שעדותה נמסרה בדיון קודם, אך היא סירבה לכך [ר' החלטה בעמ' 41 והדיון שקדם לה]. בנסיבות הללו, טענתה של התובעת בסיכומים כי עבודתה בXXXX הסתיימה לא הוּכחה, ולא ניתנה לנתבעות הזדמנות לחקור את התובעת על כך. התנהלותה התמוהה והחסרה של התובעת בכל הנוגע להוכחת נזקיה הייתה, במובן זה, עקבית.

5. בעדותה בחקירה נגדית במענה לשאלות המל"ל מסרה התובעת – ללא ביטוי בתצהירה, כי XXXX נמכרה לקרן השקעות באופן שצפוי להוביל להעתקת מטה החברה לאירופה. לטענתה, עצם יכולתה להתמודד על תפקיד במטה החברה מחוץ לישראל נפגעה בשל התאונה, משום שהיא סובלת מכאבים בקור ולכן לא תוכל לתפקד במדינה קרה שאליה תועבר הפעילות [עמ' 22 ש' 17-2]. בעדות כזו – עדות יחידה שנמסרה על-פה בחקירה נגדית, אין די כדי להרים את הנטל.

התובעת מנתה בתצהירה את הקשיים שהם מנת חלקה בשל התאונה. רגישות לקור לא נמנתה עליהם [סע' 69-51 ב-ת/4]. בחוו"ד לוינקופף תועדו תלונות התובעת בעקבות התאונה; גם שם, ובמסקנות חוות-הדעת, אין זכר לרגישות לקור. התובעת לא הציגה כל עדות שתראה כי אלמלא התאונה היא הייתה בעלת סיכוי ריאלי לאייש משרה במטה של החברה שרכשה את XXXX מחוץ לישראל וכי מועמדותה הפכה לא רלוונטית בשל התאונה ולא מסיבות אחרות, חיצוניות לה, כגון מדיניות החברה הרוכשת וגילה של התובעת [ור' עדותה בעמ' 37 ש' 18-17]. הדברים אינם נאמרים חלילה מתוך זלזול בתובעת, שרכשה לעצמה מעמד בכיר בXXXX, וחזקה שעשתה זאת בזכות כשרונה ויכולותיה. הם נאמרים על-מנת להצביע על כך שבסופו של יום, לא נעשה על-ידי התובעת המעט הדרוש כדי להוכיח את טענותיה במישור הבאת הראיות ולא הונחה תשתית עובדתית שעל-בסיסה ניתן יהיה לייחס את אי-קידומה של התובעת לתאונה.

6. באותו הקשר של טענה לאובדן יכולת קידום בXXXX ומחוץ לה, נזכרו בראיותיה של התובעת קשיים מהם היא סובלת בנשיאת משאות במהלך נסיעות לחו"ל לצרכי עבודתה וקושי בעבודות משרד והקלדה [סע' 51 ב-ת/4 ור' תלונות התובעת שתועדו בחוו"ד לוינקופף]. עצם קיומם של קשיים אלה הוכח די הצורך. הם עולים בקנה אחד עם הקביעה בחוו"ד לוינקופף כי מרפק ידה הימנית של התובעת מקובע, בשל התאונה, בכיפוף של 85 מעלות. יחד עם זאת, התובעת נמנעה מלהראות כי לקשיים הללו יש השלכה כלשהי על סיכויי קידומה. בין מועד התאונה לבין מועד שמיעת עדותה של התובעת עברו כמעט חמש שנים. במהלך תקופה זו הוסיפה התובעת לעבוד בXXXX כמקודם באותו תפקיד. היא לא הראתה ולא טענה כי לקושי בנשיאת חפצים או בהקלדה הייתה השפעה על היקף נסיעות העבודה שלה לחו"ל או על שכרה. הטענות הללו נותרו אפוא טענות בעלמא, ולא הוכחה השפעתן על העסקתה של התובעת, השתכרותה או סיכויי קידומה.

7. התובעת ביקשה לקבוע כי נכותה התפקודית מגיעה כדי 45%. אין לכך בסיס ראייתי ולא הוכח שהתאונה השפיעה על חיי התובעת במידה כזו שתבסס קביעה כי נכותה התפקודית עולה על נכותה הרפואית. להמלצתו של ד"ר לוינקופף בדבר הפעלתה של תקנה 15 אין מעמד מחייב; קביעת ההשלכה התפקודית של הנכות נתונה לעולם לשיקול-דעתו של בית-המשפט. המל"ל לא אימץ המלצה זו והעמיד את נכותה של התובעת על 30%, כשיעור נכותה הרפואית.

הנכות התפקודית אינה מנותקת מהנכות הרפואית; עניינה בהשפעת הנכות הרפואית על אופן תפקודו של הניזוק בחיי המעשה: "הנכות התפקודית, משמעה מידת הפגיעה בתפקודו של הנפגע הספציפי אשר גלומה בנכותו הרפואית. אכן, הערכתה של הנכות התפקודית שנגרמה לנפגע בעקבות התאונה, ובתוך כך קביעת השלכותיה על אופן תפקודו, מסורה לשיקול-דעתו של בית-המשפט. יחד עם זאת על בית-המשפט להסתייע בנכות הרפואית שנקבעה על-ידי המומחה מטעמו בקביעת עצם קיומה ושיעורה של הגריעה התפקודית. במקרים רבים ניתן לנכות הרפואית משקל מכריע בקביעתה של הנכות התפקודית והפסדי השכר הכרוכים בה. כך הוא כאשר אין בנמצא נתונים נוספים זולת הנכות הרפואית באשר לגריעה מכושר ההשתכרות של הנפגע" [ע"א 516/86 'אררט' חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, 701-700 (1986); ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77, 88-87 (1991); ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 798-797 (1995); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 636-633 (מהדורה רביעית, 2011); דוד קציר פיצויים בשל נזקי גוף 209 (מהדורה רביעית, תשנ"ח)].

נוכח הדלות הרבה שמהן סבלו ראיות התובעת בכל הנוגע להוכחת הנזק הנובע מן התאונה, יש להעמיד את נכותה התפקודית הנובעת מן התאונה על 30%, כשיעור נכותה הרפואית.  

8. במקביל יש לדחות את טענת הנתבעות כי לנכותה הרפואית של התובעת אין השלכה במונחי תפקוד. לנכותה של התובעת – נכות בשיעור לא מבוטל של 30% אשר מתבטאת בקשיון מרפק יד ימין ובקיבוע המרפק בזווית של 85 מעלות, יש השפעה על המשך חיי העבודה של התובעת, זאת גם אם אביא בחשבון את אופי התפקידים שעליהם היא מתמודדת ושמתמקדים ביכולות ניתוח וניהול, לא במטלות הקלדה ונשיאת חפצים. עבודות הקלדה ועבודות משרדיות, וכך גם נשיאת כבודה במהלך נסיעות עבודה לחו"ל, אינן מצויות במוקד תפקידיה של התובעת. כך או כך, התובעת – שנטל הוכחת הנזקים הנטענים מונח לפתחה, לא הוכיחה אחרת. מדובר במטלות פריפריאליות לתפקידיו של סמנכ"ל לוגיסטיקה, ולא לשמן מילאה התובעת תפקיד בכיר זה. יחד עם זאת, יש להן משקל בחיי העבודה של התובעת. בהתמודדותה של התובעת עם מועמד או מועמדת בעלי נתונים זהים לשלה מבחינת השכלה, כישורים, ניסיון וכישרון – כשמתחריה חסרים את המגבלה הנובעת מן התאונה, נקל לקבוע כי ידה של התובעת תהא על התחתונה.

9. מן המקובץ עולה אפוא כי התובעת לא הראתה שנגרמו לה הפסדי שכר לעבר בגין התאונה. בגין הפסדי שכר לעתיד יש לפצות את התובעת, בשל אופי הנכות שנגרמה לה והשפעתה, על-פי תחשיב אקטוארי המבוסס על שיעור הנכות (30%), שכרה הקובע עובר לתאונה כשהוא משוערך ליום מתן פסק-הדין (79,383 ₪) וגילה (59 שנה). התובעת לא הביאה בדל ראיה לכך שבדעתה לעבוד מעבר לגיל הפרישה הקבוע בחוק, ואשר על כן יש להחיל גיל פרישה זה לגביה. התחשיב יעשה על-בסיס מקדם היוון בשיעור 3%, שהוא החל על-פי הפסיקה המחייבת העומדת בעינה כעת; בעניין זה אני מאמצת את טענות הנתבעות בסיכומים, ולא הונחה תשתית נורמטיבית או עובדתית שתצדיק עריכת תחשיב על-פי מקדם נמוך יותר [שם, בסע' 64-58; ר' ע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ('הפול') נ' פלוני (2017) וכן ת"א (מח' ת"א) 43473-07-11 י.פ.ו נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (2018)].

לפי תחשיב זה, אובדן שכרה של התובעת לעתיד מסתכם ב- 818,911 ₪ ליום פסק-הדין. לסכום יש להוסיף מרכיב אובדן פנסיה לעתיד בשיעור 12.5%, קרי, סך 102,364 ₪. פסיקת רכיב פנסיה בשיעור זה מעוגנת בדין ואין מקום למונעה מהתובעת [ע"א 8930-12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (2014); ע"א 7548-13 דיווי נ' תורג'מן (2014). סך כל ההפסד בסעיף זה הוא אפוא 921,275 ₪.

10. מדלות סבלו ראיות התובעת גם בכל הנוגע לטענה בדבר הוצאות עודפות אשר הושתו עליה עד כה – ואשר תהיינה מנת חלקה בעתיד, עקב התאונה. התובעת טענה כי בשל המגבלה במרפק יד ימין היא נאלצה להוציא הוצאות רבות לצרכי ריפוי ושיקום, אך לא צרפה על כך ולו קבלה אחת ולא פרטה מה הטיפולים להם נזקקה, באילו מסגרות ובאילו מועדים ניתנו, ואם הן אינן ניתנות במסגרת סל הבריאות וקופות-החולים [סע' 53-52 ב-ת/4]. עוד טענה התובעת כי לאחר התאונה נזקקה לשימוש מוגבר במוניות, אך גם על כך לא הציגה קבלות [סע' 55-54 ב-ת/4]. התובעת לא טענה כי היא איננה כשירה לנהוג ולא הביאה בדל ראיה לביסוס טענתה כי תיאלץ להסתייע בעתיד בתחבורה ציבורית ובהסעה באמצעות מיטיבים בהיקף ניכר. בן-זוגה ובתה הבגירה של התובעת שמתגוררים עמה תחת קורת גג אחת לא נתנו עדות לתמיכת הטענות הללו; בפי התובעת לא נמצא לכך הסבר [עמ' 38 ש' 20-12]. בכל הנוגע לראש נזק של הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה, בין לתקופת העבר ובין לעתיד, נשאו טענות התובעת אופי סתמי וכללי באופן מובהק ולא נעשה מאמץ לכמתן ולתומכן בתיעוד מתבקש. כך היה גם לגבי ראשי נזק אחרים.

11. החֶסֶר העקבי בעדויות ובתיעוד בכל הנוגע לנזקיה של התובעת וכימותם מהדהד במיוחד. את ביקורה במלון יחד עם חוקר מטעמה, זאת אך עשרה ימים לאחר התאונה, נימקה התובעת בכך שבכל הנוגע לתאונה היא התנהלה מתוך מחשבה תחילה ומתוך הכנה לבאות שמאפיינת את הליכותיה בעבודתה. כך אמרה: "אני אשת עסקים, וכל דבר שאני עושה אני עושה עם מחשבה תחילה. אני לא יכולתי לדעת איך יתפתח, מה יתפתח, לא ידעתי באיזה מצב אני אשאר, בודאות ידעתי שמה שקרה הוא לא בסדר והוא נובע מרשלנות ולכן הייתי חייבת לתעד את המצב כל עוד הוא טרי כדי לדעת איך להתנהל מאוחר יותר על פי התוצאות" [עמ' 30 ש' 7-4]. התובעת הדגישה: "אם להיות בן אדם אחראי ומקצועי זה אומר להכין את התביעה, זה הגדרה שניתנת לפרשנות לדעתי. אני בן אדם מסודר, אני לא עושה דברים כלאחר יד, וכשאני מבינה שיש בעיה אני נערכת לבעיה. אני לא מחכה לבעיה להתדפק על דלתי כדי לחשוב אז מה אני עושה, בשום תחום ומאחר ואני במסגרת תפקידי אני מתעסקת עם חוזים, ועם הסכמים, ועם דברים שקורים ומסכימים ואח"כ לא קורים, ואני נערכת מראש על סיטואציות כאלה, אז מטבע הדברים כשזה קורה לי ברמה האישית אני מתנהלת אותו הדבר" [שם, ש' 21-16].

הצהרתה של התובעת אינה מוגבלת למישור החבות; כוחה יפה גם בנוגע לאיסוף תיעוד רלוונטי לשם הוכחת נזקיה הנובעים מן התאונה. נוכח הבנתה של התובעת שעליה להיערך ולהתנהל כך שהיא תוכל להוכיח את טענותיה, זאת מיד לאחר התאונה, יש משקל מיוחד לחסרונו המוחלט של תיעוד לגבי ההוצאות שביקשה לייחס לתאונה.

12. במצב דברים זה, ובהיעדר תשתית ראייתית מינימלית, אין לפסוק לתובעת דבר בראש נזק של הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה. טעמים נוספים מצדדים בתוצאה זו.

ראשית, עצם הטענה כי התובעת נזקקה או תיזקק בעתיד לטיפולים רפואיים בשל התאונה היא טענה בעניין שברפואה ויש להוכיחה באמצעות תיעוד רפואי הולם. התובעת לא הציגה תיעוד רפואי שיעיד על צורך בטיפולים מיוחדים הנובע מן התאונה. "הוכחת שאלות שברפואה נעשית באמצעות הגשת חוות דעת מומחה ואין מקום לייחס לבית המשפט ידיעה שיפוטית לגביהן. אמנם, בית המשפט הוא הפוסק הסופי בשאלות שבמחלוקת, ואין שיקול דעתו של המומחה הרפואי בא תחת שיקול דעתו של בית המשפט. אולם - בעת הפעלת שיקול דעתו יכול בית המשפט לקבוע ממצאים רק על בסיס ראיות הנמצאות לפניו. בעניינים שעליהם לא הובאה כל ראייה, לא יכול בית המשפט להכריע לטובת תובע (כל עוד לא הועבר נטל השכנוע); כך הוא הדבר בכלל, וכך הוא הדבר גם מקום בו הראיות הרלוונטיות הן חוות דעת של מומחים רפואיים" [ע"א 8587/01 עיזבון המנוחה גולדברג ז"ל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פס' 12 (2011)]. בחוו"ד לוינקופף – חוות-דעת שניתנה על-ידי מומחה התובעת, אין זכר לטיפולים מיוחדים שהיו מנת חלקה של התובעת ואשר ניתנו לא במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. אין למצוא שם אמירה על כך שהתובעת תיזקק לטיפולים בגין נכותה בעתיד, קל וחומר טיפולים שאינם מכוסים בסל הבריאות. מן הפן העובדתי, התובעת לא הוכיחה נזק שנגרם לה בגין הוצאות רפואיות.

שנית, התובעת זכאית לכיסוי הוצאות הנובעות מהתאונה, בין שמדובר בהוצאות רפואיות ובין שמדובר בהוצאות נסיעה, במסגרת סל הבריאות, שירותים המוענקים בקופת-חולים והמל"ל שהכיר באירוע כתאונת עבודה [ר' חוק ביטוח בריאות ממלכתי וחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010); ע"א 6881/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724 (1997)]. אם לא מיצתה התובעת את זכויותיה אל-מול המל"ל, אין היא עשויה לגלגל את תוצאות מחדלה לפתחן של הנתבעות.

13. התובעת טענה עוד כי מחמת הנכות במרפק ידה נבצר ממנה לטוס במחלקת תיירים והיא אנוסה לממן טיסה במחלקת עסקים; נטען כי במסגרת עבודתה היא נוסעת לחו"ל כשבע פעמים בשנה. התובעת העריכה את ההוצאה הכרוכה בכך בכ-30,000 ₪, זאת בשל נסיעות עבודה בלבד ומעבר למימון נסיעות פרטיות [סע' 58-56 ב-ת/4].

אף זו טענה שלא הוכחה ולו גם לכאורה. מן הפן הרפואי, אין בחוו"ד לוינקופף כל אמירה על כך שלתובעת מגבלת ישיבה לאורך זמן, לצרכי טיסה או בכלל, וכי היא נזקקת למרחב ישיבה מיוחד. ניתן היה לצפות שאילו סבלה התובעת ממגבלה כזו, הייתה מציינת אותה בפני המומחה מטעמה – כשם שידעה לציין מגבלות פרטניות אחרות, כאלה הקשורות בהקלדה ונשיאת משא. בעדותה לפני אישרה התובעת כי אין אסמכתא רפואית לטענתה כי הנכות במרפקה כרוכה מניה וביה בהיעדר יכולת לטוס במחלקת תיירים בשל מידות הכיסא שם [עמ' 36 ש' 26-20].

מן הפן העובדתי של הטענה, לא נעשה כל ניסיון ממשי להוכיחה. התובעת לא הציגה דרכון על-מנת להצביע על תדירות נסיעותיה לחו"ל. התובעת לא זימנה למתן עדות בעל תפקיד מוסמך בXXXX כדי שימסור פרטים על תדירות נסיעותיה לחו"ל במסגרת עבודתה ועל מדיניות החברה בנוגע למימון טיסות במחלקת עסקים אל-מול מחלקת תיירים. התובעת לא הציגה תיעוד לגבי היסטוריית הנסיעות שלה לחו"ל והודתה שלא ניסתה להפיק ולשחזר אותו [עמ' 36 ש' 19-16]. דבר לא מנע מהתובעת להציג תצהיר של נשיא החברה או כל גורם מוסמך אחר בה כדי שיתמוך בטענותיה, אך היא נמנעה מכך ללא טעם והסבר ממשיים [עמ' 36 ש' 27 עד עמ' 37 ש' 3].

במענה לשאלת בית-המשפט אישרה התובעת כי לפחות לגבי חלק מתקופת עבודתה, היא זוכתה באופן אישי עבור צבירת נקודות בשל מרחקי טיסה ('מיילג'), כחלק מתנאי השכר שלה – באופן שניתן לניצול לשם שדרוג כרטיס טיסה במחלקת תיירים למחלקת עסקים. בתוך כך מסרה כי בעת מתן עדותה עדיין חל בחברה הֵֶסְדר שמזכה אותה בצבירת נקודות עבור טיסות עבודה [עמ' 35 ש' 27 עד עמ' 36 ש' 2]. התובעת לא חשפה את העובדות הללו ונקטה מדיניות טיעון חלקית וברירנית בתצהירה, באופן שמתווסף לרושם הלא אמין שהותירה עדותה בנושא נזקיה. לבסוף, התובעת לא הביאה עדות או תיעוד – כעדות של סוכן נסיעות וצילום דפים של חשבון בנק, כדי להראות כי מאז התאונה חל שינוי בהרגלי הטיסה שלה ובשל כך היא נדרשה לשלם סכומים שלא חלו עליה קודם לכן.

התביעה לפסיקת פיצוי בשל עלויות טיסה מוגברות הנובעות מן התאונה נדחית אפוא.  

14. התובעת טענה כי בשל התאונה נאלצה להחליף את המטבח בביתה על-מנת להתאים אותו למגבלותיה [סע' 61 ב-ת/4]. כתוצאה ממחדלה של התובעת להביא בדל ראיה לכך, דין תביעתה להידחות גם בסעיף זה. התובעת לא השמיעה את עדות האדריכל שתכנן עבורה מטבח שיתאים למגבלותיה. התובעת לא זימנה לעדות את הנגר שבנה והתקין את המטבח. התובעת לא הציגה את תכניות המטבח כדי להראות שהוא תוכנן ונבנה באופן שמותאם במיוחד למגבלה בידה. גם תיעוד לגבי עלות המטבח לא הוגש. כשנשאלה על מחיר המטבח בחקירה נגדית, התרעמה על מה שכינתה 'כניסה לכיס שלה', נמנעה מלנקוב בעלות המטבח באופן פרטני והסתפקה באמירה כי הוא עלה 'סדר גודל' של 100,000 ₪ [עמ' 23 ש' 21-12; עמ' 37 ש' 10-6]. לא זו העדות שעשויה לבסס פסיקת פיצוי בהליך משפטי, ואין צורך להרחיב על כך את הדיבור; כאשר מדובר בנזק מסוג זה – נזק מיוחד לתקופת העבר שניתן וצריך להוכיח בראיות טובות ומבוררות, אין די בעדותה היחידה של התובעת כדי להרים את הנטל ולבסס פסיקת פיצוי.

15. בתצהירה מסרה התובעת כי מאז התאונה היא אינה מסוגלת לבצע את רוב מטלות הניקיון בביתה, נאלצה לשכור עזרה נוספת, ובתוך כך היא שולחת בגדים לגיהוץ על-בסיס קבוע [סע' 68-67 ב-ת/4]. לא צורפו על כך קבלות ולא ננקבו סכומים. בעדותה לפני מסרה שמאז התאונה הוכפלה תדירות ביקוריה במספרה עד כדי פעמיים בשבוע, בשל היעדר יכולת לטפל בשערה לבד עקב הנכות ביד, בעלות של 200-150 ₪ לשבוע [עמ' 22 ש' 27 עד עמ' 23 ש' 1]. את עלויות הגיהוץ העריכה בסך של 300 ₪ לשבוע [עמ' 23 ש' 3-1]. לפני התאונה הסתייעה התובעת בעזרה בעבודות הבית בתשלום בתדירות של אחת לשבוע, אך לא מסרה מה תדירות העזרה בהווה ולא סיפקה נתונים כלשהם – אף לא תיעוד, לגבי העלות הכרוכה בכך [עמ' 23 ש' 9-4]. לא עלה בידי התובעת לבאר מדוע לא הציגה את דיווחיה לגבי העסקת עזרה במשק בית למוסד לביטוח לאומי, למרות שמהם ניתן היה ללמוד על היקף ההעסקה קודם לתאונה ואחריה ועל העלות אשר כרוכה בכך [עמ' 37 ש' 27 עד עמ' 38 ש' 11]. גם כאן, לא הובא הסבר מניח את הדעת למחדלה.

אלא שהאמור לעיל אינו ממצה את הדיון בזכותה של התובעת לפיצוי בראש נזק של עזרת צד שלישי. בניגוד לסעיפי נזק מיוחדים כהחלפת מטבח ושינוי הרגלי טיסות אשר טעונים הוכחה ברחל-בתך-הקטנה, ובניגוד לראשי נזק כהוצאות נסיעה והוצאות רפואיות שבגינם התובעת זכאית לכיסוי על-ידי המל"ל, נחה דעתי כי פגיעתה של התובעת שנגרמה בתאונה היא כזו שיש בה להצדיק פסיקת פיצוי בגין עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד –למרות כל אותם חסרים שנמנו לעיל במארג הראייתי שהתובעת הניחה לפני בית-המשפט.

16. התובעת נפגעה בידה הדומיננטית. הפגיעה מתבטאת בקשיון של המרפק בזווית כיפוף של 85 מעלות, כלומר, כמעט זווית ישרה. זוהי נכות שכרוכה במגבלה שיש לה השלכה ישירה על אופי והיקף התפקוד של התובעת בכל הנוגע לפעולות רחצה והלבשה [סע' 60 ו-66 ב-ת/4] ומגוון פעולות שנוגעות לתחזוקת משק הבית ובישול [סע' 64, 68-67 ב-ת/4]. אכן, בסיס הפיצוי איננו ההבדל בין היעדר עזרה לבין קיומה, שכן גם לפני התאונה נהגה התובעת להסתייע בעזרה בתשלום בתחומים הללו, והדבר עולה בקנה אחד עם אופי עבודתה ורמת שכרה; יחד עם זאת, בשל התאונה נזקקת התובעת לעזרה עודפת בשכר בתחומים הללו בהשוואה לתקופה שקדמה לתאונה. מדובר בעזרה שחורגת במובהק מזו המושטת בידי קרובים ובני-משפחה [ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3) 580, 588 (1984); ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1) 477, 493 (1985)]. לפיכך מן הדין לפצות את התובעת בראש נזק של עזרת צד שלישי. בהיעדר תיעוד פרטני לכימות הנזק, הוא יפסק על-פי אומדנה.

בסיכומיה ביקשה התובעת לפצותה בראש נזק זה בסך של 72,000 ₪ לתקופת העבר ובסך של 500,000 ₪ לעתיד. בשים לב לגילה של התובעת, שיעור נכותה ואופי פגיעתה, מדובר בסכומים סבירים שמקיימים מתאם עם הדברים שעליהם העידה בתצהירה ובעדותה לפני, ויש לאמצם. הפיצוי בראש נזק זה יהא אפוא 572,000 ₪ בערכי יום פסק-הדין.

17. התובעת זכאית לפיצוי של ממש בראש נזק של כאב וסבל, אשר יבטא את השפעת הנכות שנגרמה לה בתאונה על יכולתה למצות את הנאות החיים ולקיים אורח חיים כרצונה אשר אינו מופרע בשל הפגיעה שהיא מנת חלקה מאז התאונה. אני מאמצת את עדותה של התובעת על כך שהיא הפכה מוגבלת מאז התאונה, בהשוואה לרמת התפקוד שלה קודם לכן. התובעת ציינה כי מאז התאונה היא ויתרה על פעילויות בעלות אופי פיזי ותנועתה הפכה הססנית [סע' 62, 63, 68 ו-69 ב-ת/4]. התובעת לא נחקרה על כך ועדותה לא נסתרה. בפסיקת הפיצוי בראש נזק זה יש להתחשב גם בשלוש תקופות אשפוז שהתובעת חוותה בשל התאונה ולניתוח ביד שעברה בעטיה [ר' לעיל בחלק ה(1)]. פיצוי ראוי בגין כאב וסבל יהא סך של 450,000 ₪ בערכי יום פסק-הדין. הוא מבטא את הפער בין ציפייתה הסבירה של התובעת להפיק הנאה מחייה, בשים לב לרמת שכרה ואופי עבודתה, לבין יכולתה לממש ציפייה זו – שנפגעה באורח משמעותי מאז התאונה ובגינה, בשים לב לנכות שנגרמה לה.  

18. סך כל הסכומים להם זכאית התובעת כפיצוי בגין נזקיה המוכחים הם אפוא אלה:

בגין הפסדי שכר לעתיד לרבות פנסיה            -          921,275 ₪

בגין עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד -              572,000 ₪

בגין כאב וסבל -                                          450,000 ₪

סה"כ -                                                       1,943,275 ₪

19. הנתבעות הציגו חוות-דעת אקטוארית לגבי התגמולים שקיבלה התובעת מהמוסד לביטוח לאומי, ואלה שהיא עתידה לקבל, בגין התאונה [נ/3; להלן תגמולי המל"ל]. חוות-הדעת שערך לנתבעות מר גד שפירא (להלן חווה"ד האקטוארית) הוגשה בלי שהתובעים ביקשו להעמיד את נותנה לחקירה נגדית [עמ' 67 ש' 13-12 והחלטה שם]. אם ביקשה התובעת להראות כי יש לנָכּוֹת מתגמולי המל"ל שתועדו והוצגו בחווה"ד האקטוארית סכום כלשהו, בין בגין קצבת זקנה ובין מסיבה אחרת, היה עליה להתכבד ולעשות כן על-ידי העמדת מומחה הנתבעות שערך את חוות-הדעת לחקירה נגדית. התובעת נמנעה מכך, ואין ביכולתה להשלים בסיכומיה את אשר החסירה בעת הבאת הראיות; אף אין ביכולתה לעתור בסיכומים לסעד שיורה לנתבעות לתקן את חוות-הדעת, שכלל אינו מוכר במשפטנו. 'תיקון' חוות-דעת עליה מבקש הצד האחר להסתמך, מקומו בחקירה נגדית של נותן חוות-הדעת בידי מבקש 'התיקון'; באין חקירה נגדית, אין טענה לחסר ואין זכות לתיקון. לפיכך אני מקבלת את טענת הנתבעות כי יש לאמץ את חווה"ד האקטוארית כמות שהיא, ללא כל שינוי בתוכנה.

20. לפי חווה"ד האקטוארית, תגמולי המל"ל לתובעת בגין נכות מעבודה הנובעת מן התאונה, לעבר ולעתיד, עומדים על סך 2,026,389 ₪; בנוסף שולמו לתובעת דמי פגיעה בסך 85,472 ₪, זאת באמצעות המעסיק.

תגמולי המל"ל בסך 2,026,389 ₪ עולים על נזקיה המוכחים של התובעת בסך של 1,943,275 ₪. המשמעות שנודעת לכך כפולה: מצד אחד, תביעת הנזיקין של התובעת נגד הנתבעות 'נבלעת' בתגמולי המל"ל. מצד שני ולמרות תוצאה זו, אין פער או שוני מהותיים בין סכום הנזק שהוכח בתביעה דנן לבין תגמולי המל"ל ששולמו לתובעת בגין התאונה. בשים לב לבסיס השכר הגבוה של התובעת, כמו גם לנכותה הגבוהה הנובעת מן התאונה, ברי כי כל שינוי קטן בתחשיב עשוי להסביר את הפער בין תגמולי המל"ל על-פי חווה"ד האקטוארית לבין סכום הנזק שנקבע לעיל על-בסיס הראיות. יש בכך כדי ללמד כי תגמולי המל"ל משקפים את נזקה של התובעת הנובע מן התאונה, זאת בקרבה רבה לסכומים שהוכחו בהליך זה.

21. 'בליעת' תביעתה של התובעת בתגמולי המל"ל איננה סוף פסוק. הנתבעות אינן מעסיק של התובעת בזמן התאונה; הן מעוול 'צד שלישי'. על-פי סעיפים 328 ו-330 בחוק הביטוח הלאומי, מי שנפגע מעוולה נזיקית וזכאי בשל אותו מקרה גם לגמלה מהמוסד לביטוח לאומי, זכאי לקבל מהמזיק 25% מסכום הפיצויים שהמוסד לביטוח לאומי חב בהם כלפיו, והמל"ל זכאי לשיפוי מאת המזיק על היתרה [ע"א 435/99 שופמן נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, פ"ד נה (3) 193 (2001)]. על-בסיס כללים חקוקים אלה עתרה התובעת לפצותה בשיעור 25% מתגמולי המל"ל ששולמו לה בגין התאונה, אם יתחוור כי תגמולי המל"ל עולים על 75% מסך כל נזקיה [סע' 70 ב-ת/4]. לפי אמת-מידה זו יש לנהוג בענייננו. הפיצוי בו יש לחייב את הנתבעות הוא אפוא סך של 506,597.25 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך חווה"ד האקטוארית, 12.10.2014, עד יום פסק-הדין.

22. אם רצתה התובעת להוכיח הוצאה ספציפית בה נשאה לשם ניהול התביעה, כשכר ששולם לחוקר מטעמה או למומחה הרפואי שערך עבורה חוות-דעת, כי אז היה עליה להתכבד ולצרף תיעוד על כך לתצהירה. התובעת נמנעה מכך ללא טעם והסבר. מאחר שמדובר בעניין עובדתי מובהק, לגביו עמדה לנתבעות זכות להעמיד את התובעת לחקירה נגדית, התובעת אינה עשויה להשלים את שהחסירה בשלב הגשת הסיכומים.

נוכח הדברים הללו תשלמנה הנתבעות לתובעת פיצוי בגין נזקיה בסך של 506,597.25 ₪. תחשיב הפיצוי המגיע לתובעת על-בסיס תגמולי המל"ל נכון למועד שבו ניתנה חווה"ד האקטוארית, 12.10.2014; הסך של 506,597.25 ₪ ישא אפוא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום זה עד יום פסק-הדין. יתווספו לו הוצאות משפט בסך 10,000 ₪; הסכום נקבע בהתחשב בכך שהתובעת נכחה אישית בכל ששת הדיונים שהתקיימו והוא כולל אגרת משפט ואת חלקה של התובעת בשכרו של מומחה בית-המשפט. עוד תשאנה הנתבעות בשכר-טרחת עורך-דין (כולל מע"מ) בסך של 125,000 ₪. הסכומים הם בערכי יום פסק-הדין.

ז.    תביעת המל"ל

1. המל"ל זכאי לקבל מהנתבעות את הסכומים ששילם לתובעת ושישלם לה בעתיד, בעטיה של התאונה, מכוחה של עילת שיבוב. ביחסים שבין המל"ל לבין הנתבעות המלון הוא מזיק. כלל הוא כי על מזיק לפצות את המל"ל בגין מלוא הסכומים שהלה שילם וישלם לניזוק – זאת ללא קשר לשאלה אם במסגרת התביעה שבין הניזוק לבין המזיק נקבע כי בסיס הנתונים שניצב ביסוד התשלומים שקיבל הניזוק מהמל"ל הוא שונה, כגון שנכותו של הניזוק נמוכה יותר או שיש לייחס רק את חלקה לתאונת העבודה שבה נפגע ובגינה קיבל תשלומים מהמל"ל [רע"א 5123/10 זטולובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי (2012)].

כללים אלה, שנקבעו בפסיקתו של בית-המשפט העליון, חולשים על תביעת המל"ל [שם, בפסקה 12 לפסק-דינו של המשנה-לנשיא (בדימ') ריבלין]: "ככלל, אין מתעורר קושי לעמוד על הזיקה הסיבתית שבין הגמלה לבין התאונה, מקום בו משולמות כל הגמלאות במסגרת ענף נפגעי העבודה של המוסד על-פי קביעת הוועדה הרפואית, שכן זו נדרשת לעמוד גם על הקשר הסיבתי שבין הנכות לבין הפגיעה בעבודה (סעיף 120 לחוק הביטוח הלאומי). כאשר התאונה היא עצמה אותה פגיעה בעבודה - ברורה הזיקה הסיבתית והמוסד יהא 'זכאי לשיבוב בגין מלוא הסכום ששולם. זאת, שכן יש לראות גמלאות אלה כקשורות בקשר סיבתי לתאונה' [...]. אכן, כאשר המוסד לביטוח לאומי משלם לנפגע - במסגרת ענף נפגעי עבודה - גמלאות בגין אירוע התאונה, עומדת למוסד הזכות לשיבוב בגין מלוא התגמולים. זכות זו אינה תלויה בצלע האחרת של המשולש, הנמתחת בין המזיק לבין הניזוק, ולפיכך אין נפקא מינה אם בית המשפט קבע, במסגרת תביעתו של הניזוק, כי קביעת המוסד נסתרה, כי הנכות היא בשיעור נמוך יותר וכי רק חלק ממנה נגרם בשל התאונה [...]. גם בתביעה הנזיקית כנגד המזיק וחברת הביטוח, כך הודגש באותו עניין, מנוכות מלוא הגמלאות ששולמו וישולמו לנפגע, ללא תלות בממצאי הקשר הסיבתי של בית המשפט, שהרי גמלאות אלה משקפות את ההטבה שצמחה לנפגע בגין התאונה [...]".

2. המל"ל הגיש בתעודת עובד ציבור תיעוד גולמי על-אודות התשלומים ששילם לתובעת בגין התאונה בענף נפגעי עבודה; התובעת לא הגישה תביעה בענף נכות כללית [ת/5, ת/6]. המל"ל לא הגיש חוות-דעת אקטוארית לשם הצגת מלוא הסכומים שהוא שילם לתובעת עד כה וישלם לה בעתיד בשל התאונה; בעניין זה הייתה חוו"ד האקטוארית מטעם הנתבעות ראיה יחידה. המל"ל, כתובעת, ויתר על חקירה נגדית של עורך חווה"ד האקטוארית וזו הוגשה וסומנה כמות שהיא.

יוצא מכך כי חווה"ד האקטוארית היא ראיה יחידה שהוגשה לבית-המשפט בדבר שיעורם של תגמולי המל"ל שהתובעת קיבלה ועתידה לקבל בשל התאונה. ויתורם של התובעים על חקירה של עורך חווה"ד האקטוארית, משמעו קבלת חוות-הדעת כמות שהיא, כראיה לנכונות תוכנה. כשם שהתובעת מנועה מלתקוף את חווה"ד האקטוארית בסיכומיה בטענות חדשות שלא הועלו בשלב הבאת הראיות, כך גם המל"ל מנוע מלעשות כן; אין ביכולתו לטעון בסיכומיו כי השיעור הכולל של תגמולי המל"ל עולה על זה שננקב בחווה"ד האקטוארית וכי נפלו בה פגמים או אי דיוקים עובדתיים. אם נמנע המל"ל מלהפנות שאלות לעורך חוות-הדעת במועד הגשתה, למרות שניתנה לו הזדמנות לעשות כן, הרי זה מחדל שמונח לפתחו של המל"ל ולא ניתן לתקנו על-ידי הכללת טענות עובדתיות חדשות בשלב הסיכומים.  

3. אני קובעת אפוא כי חווה"ד האקטוארית היא הראיה שעל-בסיסה יש לקבוע את שיעורם של תגמולי המל"ל – הן לשם ניכוי שלהם מנזקה של התובעת במסגרת תביעתה, והן בתביעת השיבוב של המל"ל ובציר היחסים שבינו לבין הנתבעות.

4. על-פי חווה"ד האקטוארית לתגמולי המל"ל שני רכיבים: תשלומים לעבר ולעתיד בגין נכות מעבודה בסך 2,026,389 ₪ ודמי פגיעה בסך 85,472 ₪, ובסך-הכול 2,111,861 ₪. הסכומים הללו ננקבו בערכי יום מתן חוות-הדעת, 12.10.2014. נוכח האמור לעיל, על הנתבעות לשלם למל"ל את הסכומים הללו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.10.2014 עד יום פסק-הדין. לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך של 495,000 ₪ בערכי יום פסק-הדין.

ח.   סיכומם של דברים

1. נוכח האמור לעיל תשלמנה הנתבעות לתובעת 1 סכומים אלה: פיצוי בסך 506,597.25 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.10.2014 עד יום פסק-הדין, הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך של 118,544 ₪, שניהם בערכי יום פסק-הדין.

2. הנתבעות תשלמנה לתובע 2 סך של 2,111,861 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.10.2014 עד יום פסק-הדין וכן שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך של 495,000 ₪ בערכי יום פסק-הדין.

3. הסכום הפסוק ישולם תוך שלושים יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין לנתבעות, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל.

4. חיובי הנתבעות על-פי פסק-הדין הם ביחד ולחוד.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, ה' אב תשע"ח, 17 יולי 2018, בהעדר הצדדים.