קרקובסקי ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב-יפו ואח'

           מונחת לפני בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בעע"מ 9047/17 הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א נ' דניאל קרקובסקי ואח' (23.5.2019) (להלן: פסק הדין מושא הבקשה). בגדרו של פסק הדין מושא הבקשה, התקבל – ברוב דעות של השופטים מ' מזוז ו-ג' קרא, נגד דעתו החולקת של השופט י' עמית – ערעוריהן  של המשיבות1 ו-2 על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן), מיום 9.10.2017 בעת"מ 48703-07-15. במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי התקבלה עתירתם של המבקשים לביטול הפקעה והשבת בעלות במקרקעין שהופקעו מהם בשנת 1970. בפסק הדין מושא הבקשה, קבעה דעת הרוב כי יש מקום לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שכן אין הצדקה לביטול ההפקעה והשבת הבעלות במקרקעין. דעת המיעוט, לעומת זאת, סברה כי יש לדחות את הערעור במובן זה שההפקעה תבוטל, והמקרקעין יוחזרו למבקשים.  

ההליך בקליפת אגוז

1. עיקרי עובדות המקרה פורטו בפסק הדין מושא הבקשה. בתמצית יצוין כי, המבקשים 1 ו-2 הם ילדי המנוח אברהם קרקובסקי ז"ל, שהיה בעליה ומנהלה של חברת נחלת רבקה בע"מ (להלן: המבקשת 3 או החברה). בסוף שנות השישים, רכשה החברה מגרש בשטח 753 מ"ר הידוע כחלקה 427 בגוש 6016 ברחוב בן סירא 6 בשכונת בבלי בתל אביב (להלן: המקרקעין), למטרת בניה למגורים. בשנת 1970, ולאחר שהתנגדות המבקשים נדחתה, שונה ייעוד המקרקעין ממגורים לצרכי ציבור במסגרת אישור תכנית בניין עיר מס' 1184 (להלן: התכנית). במקביל ניהלה עיריית תל אביב-יפו (להלן: המשיבה 2 או העירייה) משא ומתן לרכישת המקרקעין מהחברה, אשר בסופו חתמה החברה על כתב ויתור בנוגע לזכויותיה במקרקעין בתמורה לפיצוי. בשנת 1971, נרשמו זכויות הבעלות במקרקעין על-שם העירייה כשמטרת ההפקעה היא הקמת גן ילדים במקרקעין (להלן: ההפקעה).

           בשנת 2008, ומאחר שמטרת ההפקעה לא מומשה שנים רבות, הגישו המבקשים לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו עתירה מנהלית לביטול ההפקעה והשבת הבעלות במקרקעין לידיהם (עת"מ 1910/08). בפסק הדין מיום 20.8.2011, החליט כב' סגן הנשיא (בדימ') ע' מודריק לדחות את העתירה בקובעו, בין היתר, כי טרם התעורר "שום צורך קונקרטי" לבניית גן ילדים ולכן לא ניתן לומר שהיה שיהוי בלתי סביר. ביום 22.7.2013, נדחה ערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין לבית משפט זה (עע"מ 7859/11). בפתח פסק הדין, התייחס השופט ע' פוגלמן לשאלה האם המקרקעין הופקעו מהחברה, או שמא הבעלות בהם הועברה בעסקת מכר רצונית,  ולעניין זה מוכן היה להניח לטובת המבקשים כי מדובר בהפקעה, וכי המקרקעין הועברו לעירייה בכפייה ולא מרצון. באשר לשיהוי במימוש מטרת ההפקעה, כך צוין:

"הדעת אינה נוחה מהתנהלות המשיבות בכל שאמור במימוש המטרה הציבורית. מאז שנרשמה החלקה על שם העירייה בשנת 1971, פעלה זו בעצלתיים לקידום המטרה הציבורית להקים מבנה ציבור במקרקעין. למעלה מארבעים שנה חלפו מאז שהופקעה החלקה ותכלית ההפקעה טרם מומשה. בפן הראייתי, התנהלות זו הייתה עלולה ליצור את הרושם שהמשיבות זנחו את מטרת ההפקעה. בפן הראייתי, התנהלות זו הייתה עלולה ליצור את הרושם שהמשיבות זנחו את מטרת ההפקעה. בפן המהותי, במהלך תקופה ארוכה זו לא עמדו המשיבות בחובת השקידה הראויה, באופן ובמידה המצופים מרשויות מינהל.

בצד האמור, הציגו המשיבות ראיות ברורות ומשכנעות מן התקופה האחרונה המעידות על הצורך והכוונה לממש את מטרת ההפקעה, הן במישור התכנוני הן במישור התקציבי...העירייה אכן נוקטת צעדים מעשיים למימוש צורך זה ולהקמת גן ילדים בחלקה האמורה ללא דיחוי..."

           לפיכך, סבר השופט ע' פוגלמן כי אין מקום להורות על ביטול ההפקעה. עם זאת, נקבעה הוראה אופרטיבית, לפיה ככל שהעירייה לא תוציא היתר בניה ולא תתחיל לבנות במקרקעין, בתוך שנתיים ממועד מתן פסק הדין – תבוטל ההפקעה והמקרקעין יושבו למבקשים (להלן: עניין קרקובסקי הראשון).

2. ביום 21.7.2015, יום אחד טרם חלוף השנתיים שנקצבו לעירייה, הוצא היתר לבנייה במקרקעין, כאשר פעולות הבנייה הפיזית בשטח לא החלו. ביום 23.7.2015, ובהתבסס על פסק הדין בעניין קרקובסקי הראשון, הגישו המבקשים המרצת פתיחה, בגדרה התבקש בית המשפט המחוזי להורות על ביטול ההפקעה ועל רישום החברה כבעלת זכויות הבעלות במקרקעין. בהמשך, ומטעמים של סמכות עניינית הועברה התובענה לבית המשפט לעניינים מנהליים.