קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' בן סימון

החלטה

בקשה לביטול פסק דין מ – 23.12.07.

הליכים

1. קרנית הגישה נגד המבקש תביעת שיפוי במסגרת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975. לטענתה, ביום 24.7.98 ובעת שנהג ברכב, פגע המבקש במחסום רכבת ודחף אותו. כתוצאה מכך פגע המחסום בעובד רכבת שעסק בסגירת המחסום וגרם לו נזקי גוף [התאונה]. המבקש נהג ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח חובה. הניזוק הגיש נגד קרנית תביעה ובסופו של יום הושגה פשרה וקרנית פיצתה אותו בהתאם. קרנית חוזרת בתביעה על המבקש כדי הפיצוי ששילמה לניזוק והוצאות משפט בתביעתו.

2. המבקש קיבל את התביעה. ב – 15.3.07 הגיש לתיק מכתב שתוכנו בגדר כתב הגנה. הוא אינו חולק על נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח ואינו חולק שאכן היה בזירת המחסום. אלא לטענתו, לא אירעה תאונה כלל, שכן עצר את הרכב לפני המחסום, לא פגע בו וממילא לא פגע המחסום בניזוק הנטען. בנוסף הכחיש את הנזק, התייחס לצילומים תקינים לטענתו, שבוצעו לניזוק ביום התאונה וטען למצב קודם אצל הניזוק. הוא ציין שמות של שני עדים שנסעו איתו ברכב.

3. ביום 26.6.07 התקיימה ישיבת קדם משפט. לאור עמדות הצדדים נקבע התיק להוכחות ב -23.12.07. במסגרת זו ניתנו הוראות על הגשת תצהירים ומוצגים כאשר היה על המבקש להגישם בתוך 60 חיום מקבלת ראיותיה של קרנית.

4. קרנית הגישה תצהירים ומוצגים ב – 25.9.07. המבקש לא הגיש דבר.

5. במועד ההוכחות התייצבו קרנית והמצהירים מטעמה. המבקש לא התייצב. לכן ניתן נגדו פסק דין.

6. ב – 25.2.13 פנה המבקש לבית המשפט, באמצעות באת כוחו עו"ד יצחקוב וביקש לבטל את פסק הדין ולעכב את ביצועו עד למתן החלטה בבקשתו. לאחר סריקה וסבב תגובות, קבעתי דיון בבקשה והתניתי עיכוב הליכים בהפקדת 10,000 ₪ בקופת בית המשפט. להשלמת התמונה – המבקש לא הפקיד דבר.

7. היום התקיים דיון בבקשה, במסגרתו נחקר המבקש, שלא היה מיוצג, על תצהירו.

דיון

8. תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 קובעת:

ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה — לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם.

9. המבקש הצהיר שאינו נזקק להארכת מועד להגשת בקשתו שכן פסק הדין מעולם לא הומצא לו כדין ונודע לו עליו רק במסגרת הליכי הוצאה לפועל לביצועו. לחילופין ביקש להאריך את המועד לאור חוסר ניסיונו ואי ידיעת החוק.

10. ההלכה הפסוקה מעדיפה את כלל ההמצאה על כלל הידיעה אך הוכרו נסיבות בהן תינתן בכל זאת עדיפות לכלל הידיעה. דוגמא לנסיבות כאלו, מקום בו פנה בעל דין לערכאות שיפוטיות בהקשר לפסק הדין [רע"א 4538/11 צמח נ' גבאי, פורסם בנבו].

11. המבקש העיד שנודע לו על פסק הדין ממכתבה של עו"ד גלברד ב"כ קרנית. הוא לא שלל שקיבל את המכתב בשנת 2007 . עוד העיד שב – 10.3.11 עבר חקירת יכולת בלשכת ההוצאה לפועל. הוא לא חלק על כך שהליכי ההוצאה לפועל ננקטו לביצוע פסק הדין. בין שקרנית יזמה זימונו לחקירת יכולת ובין שהוא עצמו יזם זאת, בפועל ביקש מרשות המבצעת פסק דין להסדיר את תשלום החוב הפסוק. כאשר נשאל מדוע לא הגיש בקשה לביטול פסק הדין כבר אז, מסר כמה נימוקים: אחד, הוא לא מבין בנושאים אלה, שני, הוא מטופל בכדורים למצב נפשי ושלישי, שלמד על האפשרות מעורך דין אצלו ביצע עבודות.

12. המבקש הגיש את בקשתו באיחור ניכר, זמן רב, ודאי מעבר ל – 30 יום, לאחר שנודע לו על פסק הדין ולאחר שזה נמסר לו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. אפילו למד מעורך הדין על אפשרותו להגיש את הבקשה, הוא לא ציין את המועד לכך. יש גבול למידת הגמישות אותה ניתן לגלות בענייני מועדים. המבקש חצה את הגבול זמן רב טרם הגשת בקשתו.

די בכך על מנת לדחות את הבקשה.

13. מעבר לנדרש, דין הבקשה להידחות לגופה. על מבקש ביטולה של החלטה במסגרת תקנה 201 להראות קיומם של שני תנאים מצטברים. אחד, הסיבה למחדלו והשני והעיקרי, סיכויי הצלחה. כך מימים ימימה [רע"א 10292/01 סופרזול קינן את ביזמן בע"מ נ' ירמיהו עיני חברה לבניין בע"מ, פורסם בנבו, ועוד].

14. אשר לתנאי הראשון, המבקש העיד שזומן לדיון ההוכחות אך קיבל מכתב ולפיו מבקש אחד הצדדים לדחות את הדיון. "אחד הצדדים", משמע קרנית. אך קרנית לא ביקשה לדחות את הדיון ואפילו ביקשה, המבקש לא קיבל החלטה על דחייתו. לכן היה עליו להתייצב לדיון.