קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' ספיה ואח'

פסק דין

ביום 12.5.98, מכוניתה של הנתבעת 2 נהוגה בידי בעלה - הנתבע מס' 1 היתה מעורבת בתאונת דרכים. בתאונה זו נפגעו, הנתבע 1 בעצמו וכן נפגעו 3 נוסעים במכוניתו: מר בקלה בילאו, גב' מרשה אלמנש וגב' טזזאו וולודיה. התאונה התרחשה בדרך מעכו לחצרות יסף כאשר הרכב בו נהג הנתבע 1 ביקש לפנות שמאלה אל חצרות יסף . הנתבע הועמד לדין פלילי בגין תאונה זו הורשע ונידון.

חברת הכשרת הישוב אשר הוציאה את תעודת ביטוח החובה של רכב הנתבעת, דחתה את תביעת הנפגעים, בנימוק, כי היות וההסעה היתה בשכר, אין כיסוי ביטוחי לתאונה.

אין לכך פנו חלק מהנפגעים אל קרנית (להלן: התובעת) וזו אכן פיצתה אותם.

התובעת, מכח זכותה לחזור אל המזיק, תובעת את הנתבעים לשפותה בגין הפיצויים אשר שילמה, והוצאות אשר נגרמו לה בגין התאונה, הטיפול מתוצאותיה והגשת התביעה.לטענתה הנתבעים הסיעו אחרים בשכר בשעה שידעו כי אין להם כיסוי ביטוחי להסעה בשכר.

הנתבעים כפרו בטענות נגדם: ראשית בעצם הטענה כי נסיעה זו היתה בשכר, ושנית טענו כי חובת הכיסוי הביטוחי היתה על חברת הכשרת הישוב, והתובעת "התנדבה" לשלם את הפיצויים ללא בדיקות ובירורים הנדרשים.

מטעם התובעת העידו הגב' סאהם אבו קאעוד, החוקר מר עודד ליזרוביץ, וכן הנוסעים: מר בקלה בילאו, גב' מרשה אלמנש וגב' טזזאו וולודיה.

הנוסעים העידו כי נהג המכונית בה נסעו והיה מעורב בתאונה, הוא שהציע להם נסיעה זו וכי שילמו לו. הם אינם זוכרים את הנהג (האירוע היה כ-10 שנים לפני העדות) אך זוכרים כי שילמו לו כ - 4 ₪.

הנתבעת 2 העידה כי הרכב אשר נקנה על פי רצונה ונרשם על שמה, נקנה לצורך הסעתה לקניות, לבני משפחה, ובודאי לא להסעה בשכר, אין זה בידיעתה ואין זה בהסכמתה.

הנתבע 1 הכחיש את הטענות כי הסיע את הנוסעים תמורת שכר, אלא ריחם עליהם במיוחד כאשר אחד מהם היה נכה, והיה יום חם, הנכה הוא מר בקלאו.

לא מצאתי סיבה או נימוק שלא לקבל את עדויות הנוסעים, לפיה אמנם שילמו לנתבע 1 בגין הנסיעה.

אמנם ב"כ הנתבעים ניסה בחקירה הנגדית להציע כי התובעת איימה עליהם כי יאלצו להחזיר את הפיצויים ולכן העידו כי שילמו 4 ₪ לנתבע 1, אך גרסה זו נהדפה ע"י שלושת הנוסעים, מה עוד שהגב' טזזאו כלל לא קבלה פיצויים, היא לא ידעה שניתן לתבוע.

הגב' סאהם אבו קעאד צירפה לתצהיר עדות ראשית מטעמה, את: רשיון הרכב, צד אחד של תעודת הביטוח, הודעות במשטרה, דו"ח בוחן, התכתבויות עם חברת הכשרת הישוב, ואישורי תשלום הפיצויים.

ב"כ התובעת בסיכומיו מבקש לקבוע כי הנתבעים לא אמרו אמת. כי הוכח ע"י עדים שאינם בעלי עניין כי בזמן התאונה היה מדובר בהסעה בשכר וזו מוחרגת מפוליסת הביטוח. על כן ועל פי החוק, מי שנשאה בתשלום הפיצויים לנפגעים היתה קרנית והיא זכאית על פי החוק להשבתם.

ב"כ הנתבעים טוען לעומת זאת, כי אין לסמוך על זכרונם של העדים אשר העידו על אירוע שקרה שנים רבות לפני מתן עדותם, וכי בחקירתם הנגדית התברר כי אינם בטוחים בכך, ואם יקבע בכל זאת כי הנתבע 1, אכן קיבל מכל אחד מן הנוסעים 4 ₪, הרי לגבי הנתבעת 2 בודאי שצריך לדחות את התביעה. היא בעלת הרכב ובעלת הפוליסה, אך לא הנהגת. לא זו בלבד שלא ידעה על הנסיעה בשכר אלא היתה מתנגדת לכך בכל תוקף. גירסה זו לא נסתרה ויש לקבלה.

בהעדר מודעותה לשימוש שנעשה ברכבה להסעה בשכר לא ניתן לחייבה בהחזר הפיצויים ששולמו.

מבחינת נטל השכנוע - הוא מונח על התובעת והיא לא הצליחה לעמוד בו, שכן, בין השאר, לא טרחה כלל להציג את הפוליסה/תעודת הביטוח אשר הוציאה מכלל הביטוח את נושא הסעה בשכר, והעדה מטעמה לא ידעה באיזה סעיף מדובר.

לא זו בלבד, אלא שעל פי הפסקה אליה הפנה ב"כ הנתבעים בסיכומיו, גם אם מדובר בנסיעה תמורתה קיבל הנתבע 1 שכר באופן חד פעמי, אין בכך כדי לקבוע כי זה היה עיסוקו של הרכב

המבוטח, בהכשרת הישוב, ועל כן מן הדין היה כי חברת הכשרת הישוב תשא בנזקי הנפגעים ולא קרנית.

התובעת - קרנית, לא ערכה בירורים ובדיקות כראוי ומכל מקום לא הוכיחה זאת והסתפקה בתשובתה הלקונית של חברת הכשרת הישוב ו"התנדבה" למעשה לשלם את הפיצויים.