קרנית לא תפצה נפגע בתאונת דרכים אשר לא פעל בשקידה סבירה לאיתור הרכב הפוגע

מבוא

1.         התובע, יליד 1977, נפגע בתאונה בעת שעבד במוסך של אחיו ביום 4.7.02. התביעה הוגשה כנגד קרנית לאחר שזהות הרכב שהיה מעורב באירוע התאונתי אינו ידוע לתובע.

2.         המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה וועדה רפואית של  המל"ל קבעה את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 5% נכות עקב שבר בעצמות המסרק ברגלו הימנית.

3.         הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.

4.         קרנית טוענת כי התובע לא השכיל להוכיח את עצם קרות האירוע וכי גרסאותיו הרבות סותרות זו את זו. עוד טוענת קרנית כי גם אם תתקבל גרסת התובע לאופן קרות התאונה, הרי שיש לדחות את התביעה שכן התובע לא הוכיח כי פעל בשקידה סבירה לאיתור פרטי הרכב הפוגע. כמו כן חולקת היא על הנזק הנטען על ידי התובע.

5.         מטעם התובע העידו הוא עצמו, אחיו שרון עזרא שעבד במוסך יחד עמו, אחיו ניר בסון (עזרא) שהיה מעבידו ובעל המוסך אך לא היה במקום בעת האירועים נשוא התביעה ומר פנחס בוכניק שהיה עובד במוסך והיה עד לתאונה.

מטעמה של קרנית לא הובאו עדים.

6.         לטענת התובע, כפי שעולה מתוך התביעה ומתצהיר עדותו הראשית, נפגע תוך כדי עבודתו כאשר רכב שהיה במוסך החל להתדרדר לעברו. הוא ניסה לבלום את הרכב בשתי ידיו אך הרכב היה כבד והוא הבין שהוא עשוי להימחץ בין הרכב לבין הקיר שמאחוריו. בשלב זה הרים את רגליו על גגון רכב שהיה שעון על הקיר שמאחוריו כשפלג גופו העליון נשען על הרכב המתדרדר. בשלב זה הגיע  פנחס בוכניק ועזר לו להדוף את הרכב מעליו. מיד לאחר מכן נפל על התובע הגגון, שהיה קודם לכן שעון על הקיר, ופגע ברגלו הימנית. 

האם הוכחה פעולה בשקידה סבירה לאיתור הרכב הפוגע

7.         לאחר שקראתי את סיכומי הצדדים נראה לי כי יש להקדים דיון בשאלה זו בטרם ידונו השאלות האחרות שבמחלוקת בין הצדדים.

8.         מקובלים עלי דברי התובע כי היום וגם בסמוך לתאונה לא ידע את פרטי הרכב שהדרדר לקראתו והביא בסופו של דבר לפגיעתו. אלא שעל פי סעיף 12 (א) (1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה 1975 (להלן: החוק) אין בכך די. על פי הפסיקה על התובע להראות כי פעל בשקידה סבירה לאיתור הנהג ופרטי הרכב הפוגע. ראה לעניין זה דבריו של כב' השופט דב לוין בפסק הדין בעניין ע"א 502/84 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אברהם הורוביץ, פ"ד מא (1) 542 בעמ' 547:

"אכן, אין די בכך שהנפגע - התובע הוא עצמו אינו יודע , בעת הגשת התביעה, מיהו הנוהג האחראי. עליו להראות, ששקד במידה סבירה לאתרו ושהדבר לא עלה בידו."

הלכה זו השתרשה בפסיקת בתי המשפט ומוצאת ביטויה בהחלטות רבות שניתנו על ידי בתי המשפט השלום. כך לדוגמה ראה פסק דינה של כב' השופטת שריר בת.א. (הרצ') 2650/94 זרקו חיים נ' קרנית , פורסם בצלטנר; פסק הדין של כב' השופט דותן בת.א. (הרצ') 1768/00 יונתן וורצלמן ואח' נ' קרנית , פורסם בתק-של 2004 (3) 2992;פסק הדין של כב' השופטת יעקובוביץ בת.א. (ראשל"צ) 3311/02 אליעזי שמעון נ' קרנית, פורסם בתק-של 2004 (3) 6321 ועוד רבים אחרים.

9.         בכל המקרים נזקקו בתי המשפט לבחינת העובדות שהובאו בפניהם ועל פיהם קבעו האם עמד התובע בתנאי הדורש שקידה סבירה באיתור הנוהג ברכב הפוגע ו/או באיתור פרטי הרכב הפוגע.

10.        לטענת התובע שבפניי, לא יכול היה לאתר את פרטי הרכב שכן במועד הפגיעה כלל לא ידע כי הפגיעה עונה להגדרה של תאונת דרכים על פי החוק וכי יש לו גם תביעה לפי החוק לבד מתביעה למל"ל. כחצי שנה לאחר האירוע נסגר המוסך בשל חובות כבדים ולא היתה לו או לאחיו, שהיה הבעלים של המוסך, כל דרך לקבל את אותם מסמכים שילמדו על זהות הרכבים ששהו במוסך לתיקון באותו היום.

לחיזוק טענתו זו הובא אחיו ניר בסון עזרא להעיד. אף הלה העיד כי בשל חובות כבדים שצבר המוסך נאלץ לעזוב אותו בסוף שנת 2002 כאשר בעל המבנה שבו נוהל המוסך לא נתן לו גישה לקחת את חפציו ואת הניירת. למיטב ידיעתו זרק הבעלים של הנכס את כל שנותר במוסך ועל כן לא ניתן לאתר את פרטי הרכב כעבור זמן.

11.        מתוך עדותו של התובע עלה כי גם אם לא ידע על זכות התביעה שלו בעת שהמוסך נסגר בסוף שנת 2002, הרי שכבר בתחילת חודש מרץ 2003, כ - חודשיים לאחר מכן, פנה לעורך דינו וזה הודיעו על זכותו שמכוח החוק ואף החתימו על יפוי כוח שמצוי בתיק. במצב דברים זה הייתה בידי התובע ו/או בא-כוחו האפשרות לפנות לבעלי המבנה ולנסות לברר האם נותרו בידיו המסמכים שיכולים ללמד על זהות הרכב ובעליו וזאת עדיין בסמוך לאירועים. מר בסון העיד כי לאחר סגירת המוסך עמד המקום סגור זמן מה. מכאן שבהחלט יתכן כי עוד בחודש מרץ 2003 נמצאו המסמכים בידי בעל המבנה וניתן היה לקבלם לו הייתה נעשית פניה על ידי ב"כ התובע. דבר מזה לא נעשה. כך גם לא זומן הבעלים להעיד כי לא הותיר את המסמכים בידיו מיד בסמוך לסגירת המוסך, כתמיכה עובדתית להשערות התובע ואחיו.

12.        התובע טוען כי עשה כל שלאל ידו לאיתור המידע ואילו קרנית טוענת כי התובע לא הוכיח כי ניסה בשקידה סבירה לאתר את המידע.

13.        במחלוקת זו שבין הצדדים ראיתי לקבל את עמדת קרנית.