קרייטמן נ' מדינת ישראל

החלטה

כסף מזומן שהיה ברשות המבקש בעת מעצרו נתפס בידי המשטרה. זאת לטענת המשיבה, בהתאם לסמכותה על-פי הוראת סעיף 32(א) בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ"ט-1969 (להלן – הפקודה), לתפוס חפץ, לרבות כסף מזומן, אם היווה שכר בעד העבירה שנעברה. בבקשה הנדונה טוען המבקש, כי המשיבה אינה רשאית להמשיך ולהחזיק בכסף שנתפס, מאחר שלא רק שאין באפשרותה של המשיבה להוכיח כי הכסף שנתפס קשור בעבירות המיוחסות למבקש, אלא שטענה זו אף נסתרת בראיות הקיימות. מנגד, מתנגדת המשיבה להחזרת הכסף המזומן שנתפס מאחר שלטענתה, התקיימו הוראות סעיף 32(א) בפקודה ובכוונתה לבקש את חילוטו על-פי סעיף 39(א) בפקודה, בתום ההליך הפלילי המתנהל נגד המבקש.

השאלה הטעונה הכרעה היא אפוא, אם לשם תפיסת כסף מזומן כאמור, על המשיבה להוכיח כי מדובר באותו כסף שהתקבל כחלק מהעבירות המיוחסות למבקש, ואם הדבר הוכח.

עיקרי העובדות הרלוונטיות

2.נגד המבקש ואדם נוסף, ישראל פינטו (להלן גם – הנאשמים) הוגש כתב אישום אל בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 56001-13-13) שעל-פיו מואשמים השניים כי עברו שורה של עבירות מרמה וזיוף בנסיבות מחמירות. על-פי הנטען בכתב האישום, הנאשמים פעלו להצגת מצגים כוזבים למוסד לביטוח לאומי ולרשויות צה"ל באשר למצבם הרפואי הנפשי של אזרחים רבים, וזאת מתוך כוונה שאותם אזרחים יקבלו במרמה קצבאות נכות או פטור משירות צבאי. על-פי הנטען ועל-פי העובדות המיוחסות לנאשמים בכתב האישום, בתמורה למעשים המיוחסים להם, קיבלו הנאשמים תשלומים בסכומים ניכרים מאותם אזרחים.

המבקש נעצר ביום 3.10.2013 כשברשותו כסף מזומן בסכום של כ-4,300$ (להלן – הכסף שנתפס), אשר נתפס בידי המשטרה. בבקשתו הנדונה עותר המבקש להחזיר לו את סכום הכסף שנתפס כאמור, וזאת לטענתו, בהיעדר עילה להמשך החזקת הכסף שנתפס, וזאת מאחר שלטענתו, אין קשר בין העבירות המיוחסות לו לבין הכסף שנתפס.

מנגד טוענת המשיבה, כי הכסף שנתפס מהווה חלק מהתמורה שקיבל המבקש עבור מעשי המרמה שעשה ולכן בכוונתה לבקש את חילוטו בתום ההליך הפלילי. לפיכך וכדי שלא לסכל אפשרות זו, טענה היא, שאין להחזיר למבקש את הכסף שנתפס.

עיקרי טענות המבקש

3.בדיון שהתקיים אתמול (26.2.2014) הודיע בא-כוחו של המבקש, כי לצורך הדיון בבקשה הנדונה אין הוא חולק על כך שישנן ראיות שבכוחן להוכיח כי לכאורה, המבקש אמנם עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. עוד הודיע, כי אין מחלוקת על כך שניתן לעקל חשבון בנק ואף ניתן לתפוס כסף, ובלבד שהוכח כי מדובר בכסף שהתקבל בתמורה למעשי העבירות המיוחסות למבקש (עמ' 2 שורות 15-14; עמ' 3 שורות 20-18).

עם זאת, טענת המבקש היא, שהכסף שנתפס לא התקבל בתמורה למעשי העבירות המיוחסים לו ולפיכך לטענתו, לא ניתן לתפוס כסף זה. לתמיכה בטענתו זו טען המבקש, כי חשבון הבנק שלו נסגר עוד ביום 30.6.2013, כפי שעולה מטופס דף חשבון בנק שהציג (מב/1). עוד טען המבקש, כי סמוך למעצרו, החל הוא לקדם פתיחת עסק באומן ולשם כך לוותה אשתו, שרה קרייטמן, סך של 20,000 ₪ מבנק דיסקונט, שם מתנהל חשבונה (חשבון המסתיים בספרות 4684 בסניף מרכז כלל בירושלים. להלן – החשבון של שרה). לתמיכה בכך, הציג המבקש את דף החשבון, שלפיו ביום 2.10.2013 הועבר אל חשבונה של שרה סך של 20,000 ₪ ובתיאור הפעולה נכתב "הקמת הלוואה" (מב/2). על-פי טענת המבקש, הוא משך את כספי ההלוואה והמיר אותם לדולרים. בעת מעצרו, ביום 3.10.2013, היה ברשותו סך של כ-4,300$, אשר על-פי טענתו, היוו את אותם כספי הלוואה שנכנסו אל החשבון של שרה אשתו.

4.על יסוד העובדות האמורות טען המבקש, כי לא רק שהמשיבה לא הרימה את נטל ההוכחה מוטל עליה, להראות שישנו קשר בין הכסף שנתפס לבין העבירות המיוחסות למבקש, אלא שלטענתו, עלה בידיו לסתור קשר זה. עוד טען, כי על-פי הנטען בכתב האישום, כל התקבולים שהתקבלו אצל בחשבון של שרה בתמורה לעבירות שמיוחסות למבקש, התקבלו במהלך שנת 2012 ובעוד התקבול המאוחר ביותר שהתקבל היה ביום 9.4.2013 בסך של כ-14,000 ₪. כך שכל התקבולים שהתקבלו, כבר נוצלו בידי המבקש ואשתו במהלך החודשים שקדמו למעצרו של המבקש. מכאן לטענתו, שאין לומר כי סכום כסף שהופקד בחשבון של שרה רק כעבור כשישה חודשים, מהווה חלק מהשכר שהתקבל בעד העבירות המיוחסות למבקש.

עיקרי טענות המשיבה

5.באשר להיבט העובדתי טענה המשיבה, כי על-פי חומר הראיות, אשר לצורך הדיון כאמור, אינו שנוי במחלוקת, התשלום ששולם לנאשמים בתמורה לכל אחד ממעשיי המרמה היה אלפי שקלים ובחלק מהמקרים אף עשרות אלפי שקלים, וכי ישנן ראיות על העברת אותם תשלומים אל החשבון של שרה.

כך למשל, עבור מעשיי המרמה שנעשו כדי לזכות אדם בשם שלום ביבי בכספי המוסד לביטוח לאומי, קיבלו הנאשמים תמורה בסכום שבין 30,000 ₪ לכ-50,000 ₪ (כתב האישום והודעתו של שלום ביבי – מש/1, מש/2). בעקבות מצג השווא שהוצג במרמה למוסד לביטוח הלאומי, קיבל ביבי סכום חד-פעמי בסך של כ-70,000 ₪, על חשבון התשלומים הרטרואקטיביים ועתיד היה להמשיך ולקבל תשלומים חודשיים. סכום זה הועבר אל חשבונו ביום 15.5.2012 על-פי הפרטים שמסר בבקשה שהגיש אל המוסד לביטוח לאומי ביום 27.3.2012 (הבקשה שהגיש ביבי אל המוסד לביטוח לאומי, וטופס התשלומים של המוסד לביטוח לאומי הכולל את פרטי החשבון שאליו הועברו התשלומים – מש/3, מש/4). מאותו חשבון של ביבי הועברו תשלומי התמורה עבור העבירות, אל החשבון של שרה בחמישה מועדים, בין יום 15.5.2012 לבין יום 9.4.2013, ובסך הכול הועבר סכום כולל בסך של 14,200 ₪ (דף תנועות בחשבון של שרה המתייחס אל תקופה זו – מש/5).

6.המשיבה טענה כי יש לדחות את טענות המבקש כי לכאורה, לא הוכח קשר בין הכסף שנתפס לבין הכסף שהתקבל בתמורה לעבירות המיוחסות למבקש. לטענתה, מהראיות אשר כאמור, לצורך הדיון בבקשה הנדונה אינן שנויות במחלוקת, עולה, כי שכר העבירה הופקד בחשבון של שרה, שממנו על-פי טענת המבקש, גם הוצא הכסף שנתפס. שכן כאמור לעיל, על-פי טענת המבקש, הכסף שנתפס התקבל מסכום ההלוואה שלוותה שרה יום קודם לתפיסתו, כפי שהדבר עולה מדף התנועות בחשבון של שרה (דף התנועות בחשבון שהגיש המבקש – מב/1; מדף התנועות המתייחס לתקופה כמעט זה שהגישה המשיבה – מש/6).

בנסיבות אלו וןענץ המשיבה, כי כפי שאף נקבע בפסיקה, לא ניתן להפריד בין שכר העבירה לבין כסף אחר המוחזק באותו חשבון בנק, החשבון של שרה, ששימש את המבקש לקבלת תקבולים עבור העבירות המיוחסות לו. לתמיכה בטענותיו הפנה בא-כוחה של המשיבה אל פסקי הדין וההחלטות הבאים: בש"פ 5015/99 התאחדות משפטנים בלתי תלויים נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 657 (1999), כבוד השופט מ' אילן (להלן – עניין התאחדות משפטנים; ב"ש (מחוזי חיפה) 2797/03 מדינת ישראל נ' שלמה תענך ואח' (2003), כבוד השופט י' עמית (להלן – עניין תענך במחוזי; ע"פ 2333/07 שלמה תענך נ' מדינת ישראל (2010), כב' השופטת א' פרוקצ'יה, בפסקה 264 (להלן – עניין תענך).

דיון והכרעה

(1)השאלה הטעונה הכרעה ורקע משפטי

7.השאלה הטעונה עניינה כאמור, בתפיסת כסף מזומן בהתאם להוראת סעיף 32(א) בפקודה, כדי שניתן יהיה להבטיח את חילוטו בתום ההליך הפלילי (בהתאם להוראת סעיף 39(א) בפקודה). השאלה היא, אם לשם תפיסת הכסף כאמור, על המשיבה להוכיח שמדובר בדיוק באותו כסף שהיווה את השכר בעד העבירה, כטענת המבקש, או שמא, די בכך שמדובר בכסף מאותו חשבון בנק, כטענת המשיבה.

8.בהתאם להוראות הפקודה וכפי שנקבע בפסיקה (בש"פ 342/06 חברת לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (2006), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה (אין מספור פסקאות) (להלן – עניין לרגו). ראו גם: בשפ 7446/12 די. אנ. דיאמונדס (2007) בע"מ נ' מדינת ישראל, (2012), כבוד השופט נ' הנדל (להלן – עניין דיאמונדס)), רשאית המשטרה לתפוס חפץ אם יש יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה עבירה, כי עומדים לעבור עבירה באמצעותו, כי החפץ עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי, כי ניתן כשכר בעד ביצוע העבירה או כי שימש אמצעי לביצועה (סעיף 32(א)). עוד קובעת הפקודה (סעיף 39(א)), כי במסגרת גזר הדין רשאי בית המשפט, נוסף על כל עונש, לצוות על חילוט חפץ שנתפס לפי סעיף 32, אם האדם שהורשע בעבירה הוא בעל החפץ שנתפס. אין מחלוקת על כך שלעניין זה, דינו של כסף מזומן ודינו של חשבון בנק, כדינו של חפץ (ראו בין השאר, עניין התאחדות משפטנים (אין מספור פסקאות); תענך במחוזי, פסקאות 13-10; תענך, פסקה 264).