לפנינו תביעה בעניין הסמכות לדון במשמורת והסדרי ראיה.
הצדדים נישאו זה לזה כדמו"י בתאריך כ' בסיון תשע"ד (18.6.14), ומנישואין אלה נולד הבן [א'] (נולד בט' בטבת תשע"ו (21.12.15)). כיום הבעל מתגורר בארץ, והאישה בפלורידה ארה"ב.
הבעל מבקש מבית הדין לקבוע כי הסמכות לדון בענייני משמורת הילד המשותף והסדרי השהות נתונה לבית הדין דידן, כשמנגד טוענת האישה כי הסמכות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה בפלורידה ארה"ב.
רקע עובדתי:
בפברואר 2012 טס התובע לפלורידה לצרכי עבודה, ושם הכיר את הנתבעת, ילידת ישראל, שחיה מספר שנים בארה"ב, והייתה גרושה (פעמיים). הצדדים החלו במערכת יחסים זוגית, ובחודש מרץ 2013 קיבל התובע אשרת שהייה קבועה בארה"ב למטרות עבודה. ביולי 2013 חזר התובע ארצה, וחודש אחר כך באה בעקבותיו הנתבעת. בתאריך כ' בסיון תשע"ד (18.6.14) נישאו הצדדים כדמו"י בארץ, והתגוררו במושב ת'. כארבעה חודשים לאחר החתונה, הנתבעת חזרה להתגורר בארה"ב, ומספר חודשים לאחר מכן, בחודש פברואר 2015, שב הנתבע לארה"ב. כעשרה חודשים לאחר מכן, בתאריך ט' בטבת תשע"ו (21.12.15) נולד בארה"ב בנם הקטין [א'].
בתאריך ה' בניסן תשע"ז (1.4.17), לאחר שיחת טלפון של התובע עם אמו, הודיעה הנתבעת לתובע כי היא מעוניינת להתגרש. יומיים לאחר מכן סילקה הנתבעת את התובע מביתם בפלורידה, וזאת חמשה חודשים לפני פקיעת אשרת השהייה שלו בארה"ב. בפועל עזב התובע את ארה"ב בתאריך יח' בניסן תשע"ז (14.4.17) לאחר שנותר ללא קורת גג וללא אפשרות לראות את בנו הקטין.
הליכים משפטיים בין הצדדים
ההיסטוריה של תיקי הצדדים מתחילה עוד לפני כשנתיים. בתאריך כ"ד בניסן תשע"ז (20.4.17) פתח הבעל בבית הדין תיק ישוב סכסוך. בתאריך כ"ו בתמוז תשע"ז (20.7.17) הגיש הבעל תביעת גירושין ולחלופין שלום בית, לה כרך את ענייני המשמורת, הסדרי שהות, וכן את ענייני רכוש. למעשה לא התקיים כל דיון בתיקים אלו, מאחר והאישה שהתה בפלורידה, ולדברי הבעל האישה סירבה לקבל את כתב התביעה והזמנת בית הדין. בתאריך י"ב בתשרי תשע"ח (2.10.17) הודיע בא כוח הבעל על נכונות מצד האישה לנסות שלום בית בארץ (דבר שלא קרה בפועל, ראה כתבי סיכומי הצדדים). בתאריך כ"ו בחשון תשע"ח (15.11.17) נסגרו התיקים עקב אי הופעה והעדר תגובה.
בתאריך י"א בשבט תשע"ט (17.1.19) הגיש הבעל לבית הדין תביעת גירושין, לה כרך את ענייני משמורת הקטין וזמני שהות. התקיים דיון ובית הדין הביא את הצדדים להסכמה להתגרש, ולאחר סדור הגט ולאחר שיגישו הצדדים סיכומים בעניין יכריע בית הדין בשאלה מה הוא הפורום הנאות, והאם הסמכות לדון בעניין המשמורת והסדרי הראיה, נתונה לבית הדין בארץ או לבית המשפט לענייני משפחה בפלורידה. הצדדים התגרשו כדמו"י באמצעות גט שליחות, שנמסר בבית הדין בפלורידה בתאריך י"ט באדר א תשע"ט (24.2.19).
בתאריך י"ט בחשון תשע"ט (28.10.18) הגישה האישה לבית הדין תביעת גירושין וכתובה. ובתאריך י"א בשבט תשע"ט (17.1.19), בסמוך למועד הדיון, תבע הבעל גירושין, וכרך לתביעה זו את ענייני המשמורת והסדרי השהות, וטען שאין האישה זכאית לכתובה מאחר ודינה כמורדת. התקיים דיון בתאריך י"ד בשבט תשע"ט (20.1.19), שבמהלכו סוכם על גירושי הצדדים באמצעות גט שליחות, והגשת סיכומים בעניין הסמכות של בית הדין לדון בנושא המשמורת וזמני השהות. כאמור, גט השליחות נמסר בתאריך י"ט באדר א תשע"ט (24.2.19), בבית הדין בדרום פלורידה.
טענות התובע:
התובע טוען כי מאז שסולק מבית הנתבעת, לא מאפשרת לו הנתבעת, האם, קשר רציף ותקין עם הקטין, וזאת על אף פניות מרובות שלו, כמעט דבר יום ביומו.
כאמור, בתאריך בתאריך כ"ד בניסן תשע"ז (20.4.17) פתח התובע בהליך של ישוב סכסוך בבית הדין הרבני בת"א, ובתאריך כ"ו בתמוז תשע"ז (20.7.17) הגיש תביעת גירושין, ולחלופין שלום בית, לה כרך את עניני המשמורת הסדרי שהות וחלוקת רכוש. התיק נסגר כאמור בתאריך כ"ו בחשון תשע"ח (15.11.17). בסמוך פנה התובע לבית המשפט לענייני משפחה בפאלם ביץ' פלורידה בתביעה לגירושין כוללת. הנתבעת לא אפשרה לתובע לראות את הבן אלא אם כן יחתום על הסכם בוררות, ובתאריך ח' באדר תשע"ח (23.2.18) חתמו הצדדים על הסכם בוררות חלקי, המסדיר את עניני הרכוש והמזונות, כאשר סוגיית המשמורת וזמני שהות, נשארה פתוחה, וכך נאמר בסיפא של סעיף 5 להסכם הבוררות: "שני הצדדים לא היו מסוגלים להסכים אודות זמני השהות, ועריכת תכנית של הורים בהווה" (בתרגום מאנגלית).
התובע משלם בהתאם להסכם סך של 711 דולר לחודש מזונות הבן הקטין.
בתאריך י"ט בחשון תשע"ט (28.10.18), תבעה האישה גירושין וכתובה, ובתאריך י"א בשבט תשע"ט (17.1.19), תבע הבעל גירושין, וכרך לתביעתו את עניין המשמורת והסדרי שהות. כאמור בקדם דיון הגיעו הצדדים להסכמות בעניין הגירושין, וסודר גט ע"י שליח מישראל לפלורידה.
לדברי התובע, מיד לאחר קבלת הגט, התארסה הנתבעת עם בן זוגה הנוצרי, עמו הייתה בקשר עוד בעת היו הצדדים נשואים.
התובע טוען כי במציאות הנוכחית אין זה טובת הקטין כי יגדל אצל אמו, כאשר האם חיה עם נוצרי. כך לא יקבל הבן חינוך יהודי. אם יקבע כי האב הוא ההורה המשמורן, הרי שהוא ומשפחתו יעניקו לקטין חם ואהבה וחינוך יהודי, ובכך תשמר זהותו היהודית ואזרחותו הישראלית.
התובע טוען כי הסמכות לדון בנושא המשמורת, נתונה לבית הדין הרבני בת"א, וזאת מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953, לאחר שהתובע כרך את עניין המשמורת לתביעת הגירושין.