החלטה
בפני בקשה להותרתו על כנו של עיקול על רכב שהוטל במסגרת תיק הוצאה לפועל 17-11100-13-7, שנפתח לביצועו של פסק-דין (שבוטל בינתיים) שניתן בהעדר התגוננות, ולהטלת עיקול על כספים בסך 20,000 ₪ שהפקיד המשיב בקופת בית המשפט לצורך עיכוב הליכי ביצוע פסק-הדין עד לדיון בבקשתו (שנתקבלה בינתיים) לבטל את פסק-הדין.
מהותית, המבחנים זהים לאלה שנקבעו בתקנות ובפסיקה לעיקולים זמניים.
פרק כ"ח לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שכותרתו "סעד זמני", הוא הצריך לענייננו, ומתוכו עניין לנו בעיקר בשתי תקנות: מקובל לכתוב, כי התנאים להטלת כל סעד זמני קבועים בתקנה 362, והם, (1) השתכנעות בית המשפט "על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה", (2) נטיית מאזן הנזקים לטובת המבקש, (3) הגשת הבקשה בתום לב ו-(4) מידתיות הסעד. על תנאים אלה מוסיפה תקנה 374 תנאי הנוגע לעיקולים זמניים בלבד, והוא, אם "שוכנע [ביהמ"ש] על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין".
לשם הדיוק, וגם אם במקרה דנן אין לכך בסופו של דבר חשיבות של ממש, לאור התוצאה אליה הגעתי, רק התנאי הרשום כמס' 1 לעיל, וזה האחרון, הם תנאי-יסוד להטלת העיקול הזמני. שלושת ה"תנאים" הנוספים, מאזן הנזקים, תום הלב והמידתיות, מוגדרים בתקנה 362(ב) כשיקולים נוספים של בית המשפט לשקול בעת מתן ההחלטה, אולם לאו דווקא כתנאים בלתם-אין.
עוד אציין, כי כבמקרים רבים אחרים, די היה גם בעניינו לבסס את שני תנאי היסוד, ואת קיומו של תום-לב, כדי שגם מבחני מאזן הנזקים והמידתיות יתמכו בהותרת העיקול על כנו. לפיכך, 3 מרכיבים יש לבדוק בהחלטה זו: התשתית העובדתית לעילת התביעה; התשתית העובדתית לקיום חשש מפני הכבדה; ושאלת תום-הלב.
עילת התביעה מבוססת על מסמך בכתב, שפרשנותו לכאורה פשוטה, ותומכת במישרין בגרסת המבקש. אמנם, למשיב טענות הגנה שאין לבטלן כלאחר יד, וראוי לייחד להן דיון רציני במסגרת בקשת הרשות להתגונן שהוגשה, אולם אין בכך אפילו כדי להתקרב לשלילת עילת התביעה מעיקרא.
באשר לקיום תשתית לחשש מפני הכבדה, סבורני שאף בתנאי זה עומד המבקש. מדובר בתביעה בסך 160,000 ₪, במונחי קרן – סכום שאינו מבוטל, כלל. אמנם, מפי המבקש עצמו למדנו, כי המשיב הוא "מעשירי הארץ", והמשיב אף מנה זכויות שיש לו בנכסי נדל"ן שונים, אולם לא ניתן להתעלם מכך שהמשיב הורשע לאחרונה – ובעת הגשת הבקשה היה בגדר נאשם הממתין להכרעת דינו – בעבירות מהחמורות שבספר החוקים, ויש יסוד להניח כי העונש שייגזר עליו יכלול מאסר ממושך. במצב דברים זה, יש להניח כי למעט בפעולות נגד רכושו, לא ניתן יהיה לגבות מהמשיב את הסכום הפסוק, לאחר שיינתן פסק-הדין. ובאשר לרכוש זה, לא הוצג נכס שניתן לקבוע לגביו שזכויות המשיב בו הן בסכום שיאפשר לפרוע ממנו את החוב הפסוק. לעניין זה התייחס המבקש ארוכות בתגובתו, בהתייחס לכל אחד ואחד מנכסי הנדל"ן שנזכרו בתגובת המשיב.
עם זאת, ובמאמר מוסגר עליו אחזור גם בסוף החלטה זו, ברי כי ככל שיציג המשיב אסמכתא לכך שאיזה מנכסי הנדל"ן הוא בעל ערך משמעותי, וככל שיבקש שנכס זה יעוקל חלף הנכסים המדוברים עתה, יהיה מקום לשקול בכובד ראש להיעתר לבקשתו.
יתר על כן, דומה שעצם ההרשעה מעמידה את המשיב בחזקת מי שאינו נכלל עוד בגדר אזרח נורמטיבי, שהנחת המוצא לגביו היא כי הוא עומד בהתחייבויותיו האזרחיות, לרבות תשלום חובות.
לסיכום נקודה זו – הגם שאין מדובר בחשש מובהק מפני הכבדה על ביצוע פסק-הדין, כפי שהיה אילו היתה בפני תשתית עובדתית למעשי הברחת נכסים בפועל, הרי שאני סבור שחשש מספיק אכן הוכח במידה הנדרשת לצורך הסעד המבוקש.
שאלה אחרונה, כאמור, היא שאלת תום הלב. כאן, כמו במקרים רבים אחרים, לובשת שאלה זו צורה של גילוי מידע לבית המשפט על ידי המבקש סעד זמני. המשיב טוען, כי המבקש לא גילה את דבר קיום נכסי הנדל"ן שברשות המשיב, ושנזכרו לעיל. על כך משיב המבקש, כי לא ידע אודות נכסים אלה. ההוכחה שהוא מציע מתיישבת על דעתי, והיא כי אילו ידע אודות נכסים אלה, היה פועל להטיל עיקול גם עליהם במסגרת תיק ההוצאה לפועל, ולא היה מסתפק ברכב, שערכו פוחת מיום ליום. לא שוכנעתי, איפוא, בחוסר תום-ליבו של המבקש.
שני המרכיבים האחרונים, של מידתיות הסעד ושל מאזן הנזקים, קיבלו, כך נראה, מענה מיניה וביה. אין מדובר בעיקול המקשה על חייו השוטפים של המשיב (למעט המשך עיכוב הסך של 20,000 ₪ בקופת בית המשפט, וההגבלה על סחרות הרכב המעוקל), ואדרבה – אם אכן אין חשש להכבדה, כטענת המשיב, כי אז נראה שאמור להיות בכוחו להציע, בנקל, נכס חלופי, או להסתדר גם עם המשך קיום העיקול.
לאור כל האמור, אני מקבל את הבקשה, וקובע כי העיקול על הרכב יישאר על כנו, וכן יוטל עיקול לטובת המבקש על הכספים שהפקיד המשיב בקופת בית המשפט, ואלה לא ישוחררו לידי המשיב, חרף ביטול פסק-הדין.
הוצאות הליך זה תילקחנה בחשבון בעת פסיקת הוצאות בהליך העיקרי.
ניתנה היום, כ"ו טבת תשע"ד, 29 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.