קרד גרד השרדות מדעית בע"מ נ' פרמה-לייף בע"מ ואח'

החלטה

מבוא

1.בפניי בקשה של הנתבעים לסילוק התביעה נגדם על הסף מחמת התיישנות ומעשה בית דין וכן בטענה שמדובר בהליך טרדני וקנטרני.

2.התובעת היא חברת טכנולוגיה רפואית, המתמחה בפיתוח, ייצור ושיווק של מערכות רפואיות.

3.התובעת ביקשה לשווק את מוצריה בשוק היפני. על רקע זה, ביום 10.5.1996 נכרת הסכם בין התובעת לבין הנתבעים 1, 3 ו- 4 לפיו התחייבה התובעת לשלם לנתבעים אלה עמלות בגין מכירת מוצריה ביפן (להלן: "ההסכם"). כמו כן, הוענקה לנתבעים אלה זכות בלעדית לשיווק מוצרי התובעת ביפן לתקופה של חמש שנים.

4.במסגרת התביעה הנוכחית מתבקש בית המשפט להצהיר כי התובעת ביטלה את ההסכם כדין ביום 1.4.2009. לטענתה של התובעת, ההסכם נכרת בעקבות מצגי שווא של הנתבעים, שהובילו אותה לסבור בטעות כי הנתבעת 4 היא חברה המצוייה בבעלותו של אדם ממוצא יפני, קנג'י מייקיטה, כאשר הלכה למעשה התברר לה בדיעבד כי בעליה של הנתבעת 4 היא בכלל הנתבעת 2, תושבת ישראל. עוד התברר לתובעת כי המצגים שהוצגו בפניה ביחס לקשרים שיש לנתבעת 4 במזרח הרחוק בכלל וביפן בפרט, היו מצגי שווא מטעים וכוזבים.

5.יצויין כי התובעת הודיעה לנתבעים עוד ביום 29.12.1998 וביום 9.6.1999 על ביטולו של ההסכם, בנימוק שהנתבעים לא גרמו למכירת מוצרים של התובעת ביפן, דבר המהווה הפרה של ההסכם. בעקבות הודעות ביטול אלה הוגשו נגד התובעת שתי תביעות, שאוחדו מאוחר יותר. התביעה הראשונה הוגשה ביום 7.6.2000 בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת.א. 1975/00), ובה נתבעה התובעת על ידי הנתבעים 1, 3 ו- 4 לשלם להם סך של 3,834,474 ₪ בגין עמלות המגיעות להם. התביעה השניה הוגשה ביום 9.1.2003 בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת.א. 1043/03), ובה נתבעה התובעת ליתן חשבונות לנתבעים 1, 3 ו- 4 (להלן ביחד: "התביעות המאוחדות").

6.ביום 27.11.2006 ניתן פסק דין חלקי בתביעות המאוחדות (כב' השופטת ד' פלפל), לפיו התביעות המאוחדות התקבלו באופן עקרוני, אך נקבע גם שיש למנות מומחה על מנת לקבוע מהו היקף העסקאות שעשתה התובעת ביפן בין השנים 1996- 2000. הערעור שהוגש על פסק הדין החלקי נמחק בהסכמת הצדדים, שכן מדובר למעשה בהחלטה אחרת שלא סיימה את הטיפול בתיק. פסק הדין הסופי טרם ניתן עד היום וההליכים בתביעות המאוחדות, שעניינם קביעת הסכום המגיע לנתבעים 1, 2 ו- 4 מאת התובעת, עודם נמשכים.

7.התביעה הנוכחית הוגשה ביום 6.5.2009. התובעת טוענת כי התביעה הנוכחית הוגשה בשלב כה מאוחר של הסכסוך, משום שרק לאחרונה, בעקבות חשדות שהתעוררו אצל התובעת בנוגע לזהות הבעלים של הנתבעת 4, ביצעה התובעת חקירות ובדיקות במקומות שונים בעולם, ואז נתגלתה לה לראשונה העובדה כי הוטעתה על ידי הנתבעים.

8.על רקע הדברים האלה הגישו הנתבעים את הבקשה שבפניי לסילוק התביעה על הסף.

9.הנתבעים טוענים כי התביעה התיישנה שכן עילת התביעה נולדה עוד בשנת 1996 ולכל המאוחר בשנת 2000. עוד טוענים הנתבעים כי ישנו מעשה בית דין המשתיק את התביעה, ולענין זה הם מפנים לפסק הדין החלקי שניתן ביום 27.11.2006. לבסוף טוענים הנתבעים כי מדובר בתביעה טרדנית וקנטרנית, שהוגשה בשיהוי ניכר.

10.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות המאוד מפורטים שהגישו בעלי הדין, ולאחר ששמעתי השלמת טיעון בעל פה, באתי לכלל מסקנה כי הגם שבית המשפט ינקוט משנה זהירות בטרם יורה על סילוק תובענה על הסף, הרי שבנסיבות המקרה דנן, יש להעתר לבקשה ולהורות על דחייתה של התביעה על הסף, מחמת הטעמים שיפורטו להלן.

טענת ההתיישנות

11.ההסכם שמבוקש לבטלו, נכרת ביום 10.5.1996. עילת התביעה היא הטעייה שהטעו כביכול הנתבעים 1, 2 ו- 4 את התובעת עובר לכריתתו של ההסכם. מכאן שמעשה ההטעייה קדם ליום 10.5.1996, ולפיכך המועד בו נולדה עילת התביעה היה לכל המאוחר ביום 10.5.1996. ס' 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה. מכאן שתקופת ההתיישנות במקרה דנן התחילה ביום 10.5.1996 והתביעה התיישנה ביום 9.5.2003.

12.התובעים טוענים כי העובדות כהוייתן נודעו להם רק בסמוך להגשת התביעה הנוכחית, קרי, במועד כלשהו בתחילת שנת 2009 או בסמוך לכך. על כן, כך הם טוענים, תקופת ההתיישנות התחילה רק ביום גילוי העובדות, כאמור בס' 7 לחוק ההתיישנות, שעניינו תרמית ואונאה, וכאמור בס' 8 לחוק ההתיישנות, שעניינו התיישנות שלא מדעת. במאמר מוסגר יש לציין כי ההבדל בין שני הסעיפים הוא שבהתיישנות שלא מדעת, נדרש התובע להראות כי העובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, ואילו כאשר עסקינן בעילת תביעה של תרמית ואונאה, התובע לא נדרש להוכיח כי ניתן היה בזהירות סבירה לגלות את העובדות כהווייתן. די בכך שהן נתגלו לו במועד מאוחר יותר.

13.דא עקא, בשתי החלופות הללו של הארכת מועד ההתיישנות, נדרש עדיין התובע, כאשר מוגשת בקשה לסילוק התביעה על הסף, לתמוך את תגובתו לבקשה בתצהיר המאמת את דבר הגילוי המאוחר של העובדות. במקרה דנן, התובעת לא עשתה כן. היא הגישה אמנם תגובה מאוד מפורטת לבקשה לסילוק התביעה על הסף, אך מסיבות השמורות עימה היא בחרה שלא לאמת את העובדות בתצהיר. אכן, הכלל הוא שבמסגרת הליך של סילוק על הסף אין צורך בדרך כלל לתמוך את הבקשה או התשובה בתצהיר, אלא שכלל זה חל כאשר הסילוק על הסף מבוקש מחמת העדר עילה, שאזיי יש לבחון האם כתב התביעה מגלה עילה על פניו, ואין צורך או רשות לערוך ברור עובדתי. שונים הם פני הדברים כאשר מבוקש סילוק על הסף מחמת התיישנות. במקרה כזה, כדי להדוף את טענת ההתיישנות, אין מנוס מהגשת תצהיר לביסוס הטענה בדבר דחיית המועד בו החל מרוץ ההתיישנות.

14.אני ער לפסק הדין בע"א 2517/08 קווי אשראי נ' נפטא חברה ישראלית לנפט בע"מ (פורסם בנבו), בו נקבע כי כאשר מועלית טענת התיישנות נגד תביעה של מפרקים, עשויות להתעורר שאלות מורכבות באשר למניין ההתיישנות וחישובה, שיצריכו בדרך כלל ברור עובדתי. יחד עם זאת, אין הנדון דומה לראיה, שכן בעניננו לא מדובר בשאלה עובדתית מורכבת כלל ועיקר. אם היה מוגש תצהיר מטעם התובעת לתמיכה בטענה לפיה מרוץ ההתיישנות החל רק לאחרונה, ניתן היה לברר בנקל סוגייה זו, שכן כל שנדרש היה לברר הוא מתי אכן נתגלו לתובעת העובדות נשוא התביעה, והאם אכן מדובר בגילוי שנעשה רק לאחרונה. ברור עובדתי כזה לא ניתן לעשות שעה שהתובעת כלל לא טרחה לתמוך את תשובתה לבקשה בתצהיר. ודוק: בע"א 2517/08 הנ"ל לא נקבע כי אין צורך לתמוך בתצהיר את הטענה בדבר דחיית מועד ההתיישנות, אלא נקבע שענין זה מצריך ברור עובדתי, כאשר הנחת המוצא היא שהטוען לדחיית מועד ההתיישנות אכן הגיש תצהיר שממנו עולה הצורך בברור עובדתי. יצויין כי בפרשת ע"א 2517/08 לא נערך ברור ענייני, ולכן בוטלה ההחלטה לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנותה, אך לא היה מדובר במצב כמו בעניננו, בו מלכתחילה נמנעה התובעת מהגשת תצהיר ובכך היא עצמה, במו ידיה, מנעה את עריכתו של הברור העובדתי הנדרש.

ואכן, בע"א 97/77 נחמן זונבנד נ' אלכסנדר קלוגמן (1977) - פורסם בנבו, נפסק:

"משהגיש הנתבע את הבקשה לדחות את התביעה בגלל התיישנות, היה מחובתו של התובע לענות על בקשה זו על-ידי תצהיר ובו לאמת את טענותיו, שהוא לא יכול היה לגלות את מקום מגוריו של הנתבע מסיבות המפורשות בסעיף 8. כל תצהיר כזה לא הוגש על-ידי התובע ולא היתה, בפני בית-המשפט המחוזי, כשהוא דן בבקשה הנ"ל, כל ראיה שהיא, שנתקיימו במקרה דנא התנאים הקבועים בסעיף 8 לדחיית תחילת תקופת ההתיישנות. הטענה בכתב-התביעה, שהתובע הציב לעצמו מטרה לאתר את הנתבע, שזו לא היתה משימה קלה, כל עיקר ושרק לאחר מאמצים בלתי נלאים הצליח לאתר את הנתבע בישראל בתחילת 1971, אינה יכולה לבוא במקום ראיה על מילוי תנאי סעיף 8. גם מטעם זה חייב היה בית-המשפט המחוזי לקבל את טענת ההתיישנות."