קראוז נ' משטרת מרחב אילת

פסק דין

האם יש לחייב את המדינה בגין הוצאות שנגרמו לתובע, לאחר שכתב אישום שהוגש נגדו נמחק מפאת התיישנות.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

ביום 12.03.07 קיבל התובע הודעת קנס בגין נסיעה ברכב שחלונותיו הקדמיים מצופים במדבקה כהה.

התובע ביקש להישפט בגינה.

בקשת התובע התקבלה אצל הנתבעת ביום 04.06.07 כגרסת התובע או ביום 06.06.07 כגרסת הנתבעת. כך או כך, אין חולק כי הבקשה הוגשה תוך המועד המותר על פי סעיף 229 (א) (2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב – 1982 [להלן: החסד"פ]

אין חולק גם כי התובע זומן לדיון ליום 02.07.09 בעקבות הזמנה שנשלחה אליו ביום 01.03.09.

התובע לא התייצב לדיון בעניינו במועד שנקבע, וזאת מחמת טעות מצידו –

כהודאתו.

בעקבות אי התייצבותו, הורשע התובע בבית המשפט לתעבורה במעמד צד אחד, ונגזר דינו.

התובע עתר לביטול הכרעת הדין וגזר הדין בטענה כי אי התייצבותו מקורה בטעות, בהוסיפו כי עומדות לו טענות הגנה טובות וביניהן טענת התיישנות.

בית המשפט דחה את בקשתו וקבע כי "אין בנימוקי הבקשה עילה לביטול פסק הדין".

התובע הגיש בקשה נוספת לביטול גזר הדין, ובמסגרתה חזר על טענת ההתיישנות.

אף בקשתו זו נדחתה בנימוק כי: "זומן כדין. אישור המסירה בתיק בית המשפט. טעות אינה סיבה מוצדקת להעדרות מהדיון".

על החלטות אלו הגיש התובע ערעור לבית המשפט המחוזי ובה חזר על טענותיו הקודמות, לרבות זו בדבר התיישנות העבירה.

בדיון שהתקיים ביום 16.07.10 הודיעה ב"כ המדינה כי מקובלת עליה טענת התובע בדבר חלוף מועד ההתיישנות ואי לכך, עתרה לזכותו מהעבירה שיוחסה לו.

על סמך טיעוני המדינה ובנוכחות התביעה בלבד , הורה בית המשפט על זיכויו של התובע מהעבירה שיוחסה לו.

טענות הצדדים בתמציתן:

טוען התובע כי לו טרחה הנתבעת לבחון את המועדים בטרם הגישה את כתב האישום, הרי שבכך היתה מונעת ממנו הוצאות רבות אותן הוציא לצורך הגנתו.
התרשלותה התבטאה בכך שלא בדקה את המועדים כי אז היתה נוכחת לדעת כי חלפה שנה ממועד קבלת בקשתו להישפט ועד למועד קבלת כתב האישום וההזמנה למשפט.