קציבת שיעור הכתובה

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום ד' אדר תשע"ב (27.2.12) אשר קבע כי הבעל לשלם לאישה סך מאה ועשרים אלף ₪ כתשלום על כתובתה.

פסק דין זה ניתן כהמשך לפסק דין מיום כ"ו באלול תשסה (30.9.05) אשר קבע כי לאישה זכות עקרונית לקבלת כתובתה וכי יש לקיים דיון כדי לקבוע את שיעורה של הכתובה.

למעשה הבעל מבקש לערער על שני פסקי דין  אלו גם יחד. לשיטתו שגה בית הדין שפסק כי לאישה זכות לכתובה, ושגה בית הדין שקצב את שיעור הכתובה על סך מאה ועשרים אלף ₪.

כבר במועד הדיון הבהרנו לבעל כי קיים קושי לקבל את טענתו כי יש לראות בפסק הדין משנת תשס"ה החלטת ביניים וכי עדיין יש לו זכות ערעור על החלטה זו. וזאת בדגש על אמירותיו של הבעל שצוינו על ידי בא כוח המשיב המוכיחות שאף הוא ראה בפסק דין זה בתור פסק דין סופי, ובפועל בחר מסיבותיו שלא לערער עליו.

למרות האמור שמענו את עיקר טענות ב"כ הבעל הנוגעות לפסק דין זה ואת תגובת הצד השני לטענות אלו, ונתייחס אפוא לגופם של דברים.

אנו דוחים את טענת ב"כ המערער כי במועד כתיבת ההסכם בין הצדדים ויתרה האישה על כתובתה, שכן ברור וכפי שכתב בית הדין האזורי כי מחילה זו תלויה ועומדת בגירושין, ומשחזרו בהם הצדדים מסעיף המחילה שבהסכם קודם הגירושין, שוב אין המחילה תקפה.

לעניין זה עיין פד"ר ה' עמודים 204 והלאה בו דנו דנחשב הדבר כעין תנאי, והיינו שפעולות הממון נעשים הם על תנאי שיהיה גירושין. מנגד בפד"ר י' עמוד 124 והלאה שדנו בעיקר מצד שכל פעולות הממון אינם חלות כלל עד למועד מתן הגט. ומנגד ישנה אפשרות שלישית לומר שאמנם פעולות הממון קשורות בגירושין אולם ידו של מעכב הגירושין על התחתונה, ורשאי הצד שכנגד לאכוף את התנאי שלטובתו. וכן ראו בספר אזן אהרן (עזריאל), סימן מא:

"גירושין מי שקיבל בקנין לגרש את אשתו ומכר לה חנות בעד סכי כתובתה ונתחרט ואינו רוצה לגרש המכירה קיימת. וגדולה מזו אפי' קיבל בקנין לגרש ולפרוע לה סכי כתובתה ונתחרט מלגרש מחוייב לפרוע לה כתובתה וכמ"ש הרשב"ץ ח"א סי' צ"ד וגו' ותקרע הכתובה הראשונה ויכתוב לה כתובה שניה מנה ויהי' הממון בידה כנכסי מלוג ונ"ל שאין הבעל אוכל פירות וגו' ס' מצות כהונה הנד"מ למהר"א הכהן ז"ל סי' ט' וע' הרדב"ז ח"א סי' שס"ד."

אולם כל הדעות שוות שיש לתנאי ההסכם קשר עם הגירושין בפועל או בפוטנציאל תוך התליה בצד המעכב, לכל דעה כשיטתה, ומשכך בנידון דידן משחזרו בהם הצדדים מסעיף המחילה שבהסכם קודם הגירושין שוב אין המחילה תקפה.

אמנם יש מקום לדון בטענתו השנייה של הבעל כי מאחר שהיו הסכמות בין הצדדים בדבר תנאי הגירושין והם כי האישה מוחלת על כתובתה, הרי שגם אם נפרדו הצדדים ללא גירושין וחזרו והתגרשו בסתמא יש לומר כי על דעת כן התגרשו.

והנה טענה זו דומה לדין הנפסק בחו"מ רכא' סעיף א לגבי מוכר ולוקח שהיה קציצה ביניהם וחזר בו אחד מהמקח וחזרו וקנו בסתמא שדעתם על קציצה ראשונה, ודברים אלו נכונים הן בדבר שהוא מגוף המכר כמו המחיר והן בדבר שהוא מבחינת תנאי במכר, כמבואר בשו"ע אבן העזר כט סעיף ח' לגבי המקדש אישה ע"מ שיתן לה מנה או מאתיים. ועיין גם בתשובת פנים מאירות שהובא בפתחי תשובה חו"מ סימן רכה אות ד'.

אלא שאין הדברים דומים כלל, שכן בעניין שלפנינו נחתם בין הצדדים הסכם ממון שלא נאמר בו כי על הצדדים להתגרש כלל. בהסכם ממון זו צוין כי מזמן סידור הגט מוותרת האישה על מזונותיה ועל כתובתה, ולכאורה פירוש הדברים כי אם יתגרשו בעתיד מוחלת האישה על המזונות והכתובה.

לאחר מכן הגיעו הצדדים לבית המשפט כדי לאשר את ההסכם ומחקו סעיף זה, אם כך מדובר בשני שלבים של הסכם ממון כאשר שני הצדדים מחקו את ההתייחסות לכתובה בנוסח השני בבחינת הפה שאסר הוא הפה שהתיר וקיימו נוסח זה אחרון בבית המשפט. וברור כי אין לראות בגירושין לאחר כן משום איזו שהיא הסכמה של האישה להסכם הראשון.

אכן, אילו היו מסכימים הצדדים להתגרש תוך כדי מחילת הכתובה, ולאחר מכן החליטו להקפיא את הגירושין וחזרו והתגרשו, היה מקום לדון בכך מהדין שנאמר קודם, אלא שאין אלו פני הדברים בנידון דידן.

ולעניין זה נוסיף כי אף באופן זה אין הדברים ברורים שניתן להסתמך על ההסכם הראשון והדברים גם תלויים בזמן שעבר עד שחזרו והתגרשו, עיין שו"ת מהרי"ט חלק יו"ד סימן נ' שדן שם שאפילו עבר זמן עדיין ההבנות בתוקפן. ועיין אנציקלופדיה תלמודית כרך כח, [כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה] הערה 258, שהביאו שיטות הסוברות שצריך שיהא הדבר בסמוך. ועיין גם בספר מעשה רקח על הרמב"ם הלכות מכירה פרק כ' הלכה א' שנראה מדבריו שתלוי במציאות וכל שאנו רואים שביטל המעשה הראשון, הרי ששוב תנאי ההסכמה בטלים, ולעומת כן אם עדיין ניתן לראות את הדברים כהמשך, הרי שיש לומר דעל דעת כן עשו.

והיה מקום לדון שדברים אלו תלויים גם האם מדובר בתנאי שהוא חלק ממהות העניין כמו המחיר, ושאז יש לומר שסמכו על הדברים הראשונים (שהרי אי אפשר למקח להתקיים בלעדיו), או האם מדובר בתנאי שהוא נוסף על העניין המהותי ואז יש להבדיל בין אם מדובר בזמן קרוב שאז מן הסתם גם התנאים הינם חלק מהמעשה. אמנם באופן זה אם יעבור זמן אם כן אין ראיה כי התנאים עדיין בתוקפם. ודברים אלו מתאימים לדברי המהרי"ט ששם בנידון שלו היו ההבנות חלק מעיקר הדבר, ועל כן אף שעבר זמן בין הדברים יש לומר שסמכו מה שדיברו כבר.

ועיין מ"ש באחד מפסקי הדין בבית הדין הגדול, אם אומרים ע"ד תנאים הראשונים ניתן הגט כשהגט ניתן בסתם.

בנדוננו שהאישה לא שינתה דעתה במוכנותה להתגרש ולמחול כתובתה והתגרשה סתם, י"ל דאמרינן דעל דעת הראשונה התגרשה. וברור כי נדון השאלה אם אומרים על דעת תנאי הראשון ניתן הגט הוא רק בנוגע לצד הממוני, וזאת מבלי להיכנס בשלב זה בשאלה לגבי תוקפו של גט אם נאמר שמחילת האישה בכתובתה היא לא מחילה, אם הגט הוא מוטעה.