קסלסי נ' אמר

פסק דין

בפניי תביעת התובע נגד הנתבעת, ששכרה ממנו נכס, לתשלום דמי ניהול.

הנתבעת שכרה את הנכס מהתובע מיום 15/1/08 (חוזה, נספח לכתב התביעה) ועד ליום 19/3/12 (פרוטוקול, עמ' 1, שורות 16-21).

עניינה של התביעה דמי ניהול או דמי ועד הבית, אשר לטענת התובע, לאחר שהנתבעת או אביה שהחזיק בנכס בפועל, פינו את הנכס, ולאר מכירתו, התברר כי נותר חוב, והתשלום בוצע ע"י התובע בקיזוז מתמורת מכירת הנכס. לתמיכה בטענה צירף התובע קבלה מיום 29/4/12 מאת "דב נכסים" על תשלום הסך 19,813 ₪ בצ'ק. יצויין כי הקבלה אינה מפרטת את טיב התשלום ותקופתו.

החובה לשלם דמי ניהול וועד הבית קבועה בסעיף 6 לחוזה השכירות.

הנתבעת טענה, בתצהיר מפי אביה, "כי סוכם ביני לבין התובע, כי תמורת השיפוץ יקוזז חוב לוועד הבית ובכך סיימתי את ההתקשרות עם התובע וקיבלתי לידי את שטר החוב המקורי..." (סעיף 9 לתצהיר עדות ראשית). בתצהיר העדות הראשית מטעמו לא חזר התובע על טענתו בתצהיר האימות לפיה "איים עליי אביה של הנתבעת כי לא יפנה את המושכר באם אני לא אשיב לו את שטר החוב" (סעיף 4 לתצהיר האימות).

בדיון הפתיע ב"כ הנתבעת את בית המשפט ואת הצד שכנגד, כאשר הציג 10 קבלות, המעידות על תשלומים בגין דמי ניהול בשנים 2010 עד 2011 בסכום כולל של 4,450 ₪ (נ/1). התשלומים אינם סדירים, והסכומים ומועדי התשלום אינם קבועים. אין חולק כי דמי הניהול היו בשנת 2010 בשיעור 698 ₪ לחודש, כעולה מהודעת החיוב מיום 20/1/10.

בדיון עלו טענות שונות מפי הצדדים, אך לאף אחת מהן אין רלוונטיות לתביעה. אין רלוונטיות לנוסח החוזה השונה שנמצא בידי התובע ובידי מר עמר, אבי הנתבעת, מאחר והחיוב לתשלום דמי ניהול מופיע בשני החוזים, ותקופת ההחזקה במושכר אינה במחלוקת. גם העובדה שמר עמר הפעיל במושכר מספרה במקום בתו, קארין, החתומה על ההסכם הינה עובדה שהיתה ידועה למשיב משנת 2008, והוא לא הלין על כך ולא עתר לביטול החוזה. גם אין מחלוקת כי דמי השכירות שולמו וכי הנכס פונה לצורך מכירתו, ללא שהתובע דרש מהנתבעת דבר בקשר עם השיפוץ, שביצע מר עמר.

התובע הציג כראייה לסכום התביעה רק את חשבונית המס מיום 29/4/12, אך אין בה כל פירוט. בתצהירי העדות הראשית לא נעשה אפילו ניסיון להגיש פירוט התקופה אותה מכסה התשלום.

אני מסיקה מהתשלומים, שבוצעו בשנים 2010-2011 כי לפני כן לא נוצר חוב. הדבר עולה גם מהודעת החיוב מיום 20/1/10, באשר לו היה חוב קודם ניתן להניח כי הדבר היה מצויין בהודעת החיוב. הסכום של 19,813 ₪ תואם כ-28 חודשי חיוב לפי 698 ₪ לחודש.

ניסיון לפענח את התקופה עבורה הוצאה החשבונית לא צלח. מכפלת התקופה מיום 1/1/10 עד פינוי המושכר ביום 19/3/12, 27 חודשים בסכום דמי הניהול מביא לסכום 18,846 ₪, שהינו כמעט סכום החשבונית. אין כל התייחסות לתשלומים שבוצעו ע"י הנתבעת או מר עמר במשך שנתיים בסכום העולה לכדי 4,450 ₪.

ואם הטענה הינה כי מר עמר לא שילם דמי ניהול מתחילת תקופת השכירות, הרי גם לטענה זו אין יסוד, מאחר והיה אמור להיות מדובר בתקופה של ארבע שנים וחודשיים, 50 חודש. לא ידוע מה היה סכום דמי הניהול החודשיים לאורך התקופה, אך מדובר בסכום של מעל 30,000 ₪, וגם זה אינו סכום התביעה.

העובדה שהתובע לא הצליח להראות לאיזו תקופה מתייחס התשלום הנתבע (פרוטוקול, עמ' 3, שורות 21-32) אינה מצדיקה חיוב הנתבע בכל סכום שהוא, והדבר מחזק את טענת הנתבע לפיה הוסכם עם התובע כי השיפוץ שביצע מר עמר טרם תחילת הפעלת המספרה והעובדה שהמשיך להחזיק בנכס ולשאת בהוצאותיו עד למכירתו, מהווים סילוק דרישות התובע בקשר עם תקופת השכירות. העובדה שהתובע החזיר למר עמר את שטר הבטחון אף היא תומכת בטענת ההגנה, לפיה הוסכם ע"י התובע כי הנתבעת ואביה אינם חייבים לתובע עוד כל סכום שהוא.

יצויין כי מר עמר העלה את הטענה כבר במכתבו מיום 4/6/12, שצורף לכתב ההגנה, אך כתב התביעה הוגש בחיפזון ועד למועד ההוכחות לא הוגשו ע"י התובע ראיות להוכחת סכום התביעה, אף כי לא היה קושי לפנות לחברת ניהול הנכסים ולבקש פירוט הסכום ששולם ע"י התובע, ושהוא עתר לחייב בו את הנתבעת.

התוצאה הינה כי התביעה נדחית, באשר לא הוכחה, ועומדת בניגוד למסמכים, שהוצגו.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,770 ₪.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ט' תמוז תשע"ג, 17 יוני 2013, בהעדר הצדדים.