פסק דין
בפניי ערעור, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין שקבע בית המשפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' כצמן), בהם הרשיעה את המערער בעבירות הקשורות בגרימת תאונת דרכים לפי סעיפים 62 (2) ועוד לפקודת התעבורה, וכן עבירות של נהיגה בשכרות וסירוב להיבדק לפי תקנה 169 (ו) א' לתקנות.
העבירה נשוא כתב האישום אירעה ביום 02.10.04. כתב האישום הוגש חודש ימים אחר כך.
בית משפט קמא, לאחר שהמערער כפר בעובדות כשהוא לא מיוצג, התחיל לשמוע ראיות ביום 24.01.05 ואחר כך המערער עזב את הארץ, ההליכים בתיק בוטלו ורק בינואר השנה הנוכחית, המשיך המשפט כשהמערער מיוצג.
בית משפט קמא, לאחר ששמע ראיות, הרשיע את המערער בכל העבירות בהן הואשם. באשר לגרימת התאונה, ההרשעה הייתה בשל הודאתו של המערער, ואילו בעבירות האחרות, בית המשפט בהכרעת דינו מיום 07.06.10 מצא בית המשפט קמא לאחר שבחן את הראיות וקבע קביעות עובדתיות, בין היתר הקשורות למהימנות של עדים, בהם המערער, שהמערער עבר את העבירות בהן הואשם.
הערעור הינו הן על גזר הדין והן על הכרעת הדין, כשבמידה רבה הערעור על גזר הדין קשור לתוצאות הערעור על פסק הדין.
אגדיל ואומר, שמצאתי שיש לקבל את הערעור, ככל שקשור להרשעה בעבירת הסירוב להיבדק.
מדובר באירוע שהתרחש לפני תיקון החוק בעניין זה, התיקון אשר הפנה מבט לחוק החדש באותה תקופה, שעניינו אופן ביצוע חיפוש פנימי וחיצוני לנסיבות שונות.
באותו הקשר ובאותה תקופה ניתן פסק דין לע"פ 1601/04, לאוניד לוין נ' מ"י, (לא פורסם מיום 15.12.04), אשר קבע כי בכל הקשור לדרישת שוטר מאדם ליתן דגימת דם, שהדרישה תהיה מקצין משטרה ולא כך היה במקרה שבפנינו.
בית משפט קמא נימק אבחנה מפסק הדין בעניין לוין בכך שמלכתחילה הסכים המערער לבדיקה ואח"כ חזר בו, אבחנה זו, לטעמי, איננה רלוונטית מאחר שבמקרה שבפנינו טרם התיקון לחוק לתקנות התעבורה שוטר דרש מהמערער לבצע את הבדיקה, ההרשעה בעניין זה אינה יכולה לעמוד.
לא זו צריכה להיות התוצאה באשר לערעור על החלטת בית המשפט קמא, להרשיע את המערער בעבירה של שכרות.
אכן, לא הייתה בדיקה מדעית שקבעה שכרות למערער.
אכן, לא הייתה בדיקת מאפיינים שלמה וסגורה מכל כיוונה.
אכן, העובדה שאדם היה מעורב בתאונה איננה מלמדת כשלעצמה שהוא נהג שיכור.
כמו כן, צודק ב"כ המערער, שאין בית משפט יכול וצריך להרשיע נאשם רק מהטעם שעדותו בפניו איננה אמינה עליו, או אפילו שנוכח בפניו שהוא דובר שקר.
לא זה המצב במקרה שבפנינו. בית המשפט קמא, תוך שהוא קובע קביעות עובדתיות, כאמור, ומעריך הערכות של מהימנות, צובר לחובת המערער הן את עצם התרחשות התאונה, הן את נהיגתו המהירה במקום המותר לו על 90 קמ"ש, הן תוצאות בדיקת מאפיינים, כמו החטאת הבאת אצבע לאף, עמידה לא יציבה, הן עיניים אדומות, הן התנהגות עליזה, שאיננה אופיינית על דרך הכלל למי שהיה זה המעורב בתאונת דרכים בה נפצעו כשבעה אנשים והן אי-אמינות גרסתו שלו, שהינה למעשה גרסה עם ארבע אפשרויות: אפשרות אחת – שלא שתה מאומה. מקור אחר אמר ששתה משקה לא אלכוהולי – "רדבול", ממקור אחר בהקראה בבית המשפט הודה ששתה בירה "הייניקן" ועל דוכן העדים ציין שכל מה שעשה זה לשתות יין קידוש לכבוד כניסה שבת קודש.
כל אחד מאותם גורמים המצטברים לחובת הנאשם, כשלעצמו אולי לא היה די בה, אבל כולם יחדיו הינם סך כל "ראיות נסיבתיות" מצטברות, המבטיחות שהמערער היה שיכור מעבר לכל ספק סביר, אף אם בית המשפט קמא לא השתמש בביטוי זה במפורש.
אין מקום אפוא להתערב בהרשעתו של המערער בגרימת התאונה ובעבירות המסתברות ממנה, והן בעבירת השכרות.
קיבלתי, כאמור, את הערעור בשאלת הסירוב.
לעניין הערעור על גזר הדין, מאחר ובית המשפט קמא, לא התערבתי בהרשעה של עבירת השכרות, ועונש הפסילה בפועל שהוטל על המערער, יחד עם הפסילה המותנית יסתכמו ב-22 חודשים, שהם פחות מהעונש המינימאלי שסעיף 39 א' לפקודה קובע, אזי נראה שאין מקום להתערב בעונש. עבירת הסירוב לעניין זה היא שולית.