פסק דין
מבוא
התובע והנתבע מחזיקים, כל אחד, ב- 50% ממניותיה של חברת דאבל קיי מוצרי דלק (1996) בע"מ (להלן: "החברה"). התביעה שלפני היא תביעתו של התובע בסכום של 20 מיליון ₪ (שנקבע לצרכי אגרה), אשר לטענת התובע מהווה 50% מהכספים שנטל הנתבע מהחברה שלא כדין ומהכספים שאבדה החברה בשל התנהגותו הרשלנית של הנתבע.
לתביעה האישית של התובע כלפי הנתבע קדמה תביעה נגזרת בשם החברה (ת.א. (י"ם) 4071/10). הבקשה לאשר הגשת תביעה זו, שנוסחה כמעט זהה לתביעה שלפני, נדחתה בפסק דין שניתן ביום 1.5.2011 על ידי בית משפט זה (כב' השופטת ת' בזק-רפפורט) ובמסגרתו נמחקה התביעה האמורה, לאחר שנמצא כי לא התקיימו התנאים לאישורה כתביעה נגזרת (להלן: "התביעה הנגזרת"). ערעור שהוגש על פסק הדין לבית המשפט העליון נמחק בהסכמה, תוך שנשמרו טענות הצדדים.
כעולה מכתב התביעה, החברה התאגדה כחברה פרטית בשנת 1996 ובעלי המניות שלה הם התובע והנתבע. שניהם היו גם מנהלי החברה עד לשנת 2009, ולאחר מכן הפך התובע למנהל היחיד. עיסוקה העיקרי של החברה היה רכישת גז מתאגיד רוסי בשם Sever Gazprom (תאגיד הגז הרוסי ייקרא להלן: "גזפרום" אלא אם נדרשת הבחנה בין החברות השונות בתאגיד ואז יכונה "סבר גזפרום") ומכירתו לחברה ממשלתית פינית בשם Neste Oyj (להלן: "נסטה").
במהלך השנים ועד לשנת 2007 סיפקה החברה את הגז שרכשה מגזפרום לנסטה – פעילות שהניבה רווחים בסכומים של מיליוני דולרים לחברה, וכתוצאה מכך לשני בעלי המניות שלה. בשנת 2007 נפסקה פעילות זו והפסקת הפעילות הביאה לשורה של סכסוכים: בין החברה לבין גזפרום, בין החברה לבין נסטה וכן בין הצדדים שלפני.
בבסיס המחלוקת שהונחה בכתב התביעה עמדו שתי טענות מרכזיות שהעלה התובע כלפי הנתבע (הזהות, כאמור, לטענות שהועלו במסגרת התביעה הנגזרת):
אחריותו של הנתבע לכך שגזפרום הפסיקה לספק גז לחברה בשל רשלנותו בטיפול בפנייתה של סבר גזפרום מיום 2.8.2007, בה הודיעה על העברת הפעילות ממנה לתאגיד אחר שהוקם Gazprom Perarbotka (להלן: "גזפרום פררבוטקה") וכי היצוא ייעשה באמצעות חברה אחרת בשם גזפרום אקספורט. רשלנות זו בטיפול הביאה, לטענת התובע, להפסקת הקשר עם התאגידים הרוסים ולביטול מקור ההספקה של גז לחברה לצורך העברתו לנסטה.
כספים ששולמו על ידי החברה לחברתCorplands (להלן: "קורפלנדס"), שהיא לטענת התובע חברה בשליטת הנתבע. לטענתו, יועדו כספים אלה לתשלום תמריצים עבור אנשי גזפרום להבטחת המשך הקשר עם החברה, אך בפועל נטל אותם הנתבע לכיסו ולצרכיו ובכך מעל באמונה של החברה ופעל כלפיה במרמה. סכומים אלה, לטענת התובע, עומדים על 12 מיליון דולר ארה"ב והתובע טוען כי בשל גזלתם שלא כדין מהחברה, חב הנתבע בהשבתם לחברה, והוא, התובע, זכאי למחצית מהם כשיעור החזקתו במניותיה של החברה.
כאמור, אין זו ההתדיינות המשפטית הראשונה בין הצדדים וקדמו לה התדיינויות נוספות. משמעות הקביעות באחד ההליכים הקודמים, התביעה הנגזרת, עומדת בבסיס הטענות המקדמיות שאותן מעלה הנתבע: האחת – כי לא עומדת לתובע הזכות לתבוע תביעה אישית בשל נזקים או הפסדים שנגרמו לחברה בכלל ומקום בו כשל בניסיון לתבוע בתביעה נגזרת; השנייה – קיומם של השתק עילה או לחלופין השתק פלוגתא הנובעים מהקביעות שנעשו בפסק הדין שניתן בתביעה הנגזרת. טענות אלה ידונו לאחר סקירת הקביעות שנעשו בתביעה הנגזרת ולאחר מכן ידונו הטענות לגופן.
ההליכים שנוהלו והקביעות שנקבעו בתביעה הנגזרת
טרם אפרט באשר לתביעה הנגזרת אזכיר כי בין הצדדים התנהל הליך נוסף. המדובר בתביעתו של הנתבע כנגד התובע, שבשלב מסוים, נטל את השליטה בחברה וקיבל החלטה על פיטורי הנתבע מתפקידו כדירקטור, למתן חשבונות. התביעה למתן חשבונות התנהלה אף היא בבית משפט זה (בפני כב' השופטת ת' בזק-רפפורט) והתקבלה (ת.א. (י"ם) 25786-04-10). ערעור שהוגש על פסק הדין טרם נדון (ע"א 7968/11).
מכאן לתביעה הנגזרת, שבאשר לה, עולות כאמור השאלות האם הגשתה יכולה להוות מחסום מפני הגשת תביעה אישית והאם הקביעות בה יוצרות השתק. מעצם טיבן, שאלות אלה הן שאלות מקדמיות ואכן הנתבע הגיש בקשה לסילוק על הסף בטענה לקיומו של מעשה בית דין. בית משפט זה (כב' השופט (כתוארו אז) י' שפירא) דחה את הבקשה וקבע כי אין מקום לסילוק התביעה על הסף. בסיכום החלטתו הוא ציין כי "גם אם נקודות מסוימות נדחו ונקבעו ממצאים עובדתיים, הרי שבמהלך המשפט ניתן יהא לדון אם אותן פלוגתאות אכן נועלות את הדלת בפני התובע בהליך הנוכחי, ולאחר שמיעת טענות הצדדים" (החלטה מיום 21.11.11). בקשת רשות ערעור שהוגשה (רע"א 9070/11) נדחתה אף היא, תוך שנקבע בה כי פתוחה לנתבע הדרך להעלות במהלך הדיון בתביעה האישית את הטענה כי פלוגתאות מסוימות הוכרעו בפסק הדין באופן המקים השתק פלוגתא לגביהן. לאחר מכן, הגיש הנתבע בקשה לקיים דיון מוקדם בפלוגתאות שלגביהן קיים השתק מכוח פסק הדין בהליך הקודם ואולם בהחלטה שניתנה ביום 22.5.2012 קבעתי, משיקולים שפרטתי שם, שבמהותם נבעו מרצון להביא את ההליך לסיומו ללא החלטות ביניים נוספות, כי עניין זה יידון במסגרת הסיכומים.
בפסק הדין שניתן בתביעה הנגזרת קבעה כב' השופטת ת' בזק-רפפורט כי לא מתקיימים התנאים לאישור הגשתה של התביעה וניהולה על ידי התובע. אף שבית המשפט מצא כי לא התקיימו הוראות הדין להגשת דרישה מוקדמת כפי שמחייב סעיף 194 לחוק החברות, התשנ"ה – 1995, הוא נמנע מלקבוע כי יש בפגם הפורמאלי כדי להכשיל את הבקשה. מכאן נפנה בית המשפט לבחון את השאלה האם הוכח לכאורה כי ניהול התביעה הוא לטובת החברה, ולשם הכרעה בנושא זה דן הוא בשתי הטענות המרכזיות שאליהן התייחסה התביעה הנגזרת ומתייחס כתב התביעה שלפני.
בכל הנוגע למכתבה של גזפרום מיום 2.8.07, שהוא הנושא הראשון בכתב התביעה, קבע בית המשפט כי התובע לא הציג תשתית ראשונית ברמה מספקת להוכחת שני רכיביה של עילת התביעה: הראשון - כי המכתב אכן לא הועבר לידיעת התובע בסמוך לאחר שהגיע אל הנתבע ולא טופל על ידי הנתבע במועד; השני – כי עקב אי העברת המכתב הסתיים החוזה שבין החברה לבין גזפרום. נוכח מסקנתו של בית המשפט כי התובע לא הביא ראיות ראשוניות כנדרש נקבע כי אין להתיר ניהולה של תביעה נגזרת בשם החברה.
בטרם הגיע למסקנה זו מנתח בית המשפט את הראיות שהונחו לפניו. הוא מפנה לכך שהתובע טען בתצהירו כי ביום 25.9.2007 גילה על המכתב והוא הופתע מדבר קיומו ופעל מיידית לכינוס פגישה במוסקבה. מנגד עומת התובע עם הצהרתו של הנתבע ושל עוזרו מר רודין, כי העתק המכתב הועבר למשרדו של התובע בווינה בסמוך למועד קבלתו. בית המשפט מציין כי פרט לעדות התובע לא הובאה מצדו כל ראייה חיצונית לאישוש גרסתו אף שמצופה היה שיעשה כן. בהקשר זה מזכיר בית המשפט את חשדו של התובע בנתבע להתנהלות לא כשרה, אשר הובילה אותו לשכירת חוקר פרטי אשר עקב אחריו ואחרי פעילותו, הקלטת השיחות ביניהם וכד'. בית המשפט כותב כי בנסיבות אלו ניתן היה לצפות לכך שהתובע ידאג לתיעוד חיצוני של ההתנהלות הפסולה של הנתבע כאשר הופתע, לטענתו, לגלות כי מכתב קריטי לחברה הוסתר ממנו. היעדר תיעוד בזמן אמת המצביע ולו על מחאה מצד התובע על כך שדבר מסירת המידע על המכתב של גזפרום עוכב, תומך אפוא, לגישת בית המשפט שדן בתביעה הנגזרת, בגרסת הנתבע.
לצד קביעה זו מפנה בית המשפט לעדותו של הנתבע ולפיה נפגש עם אנשי גזפרום לאחר המכתב פעמיים וכן הציג מכתב מיום 14.9.2007 שבו כלולה תשובה של החברה לגזפרום. בית המשפט מזכיר את תגובת התובע למכתב זה והיא כי נודע לו על קיומו רק בעת שקיבל את תגובת הנתבע לבקשה לאישור התביעה כנגזרת. בית המשפט מפנה בנוגע לכך לסעיף 44 לפסק הבוררות שנוהלה בלונדון בין החברה לבין נסטה, בוררות אותה ניהל התובע (להלן: "פסק הבורר" ו"הבוררות", בהתאמה), שבו מוזכר אותו מכתב מיום 14.9.2007. מכאן משתמעת ידיעתו של התובע על המכתב כבר בעת ניהול הליכי הבוררות, וסתירה לטענתו כי היה מודע לו רק עם תחילת ההליכים בתביעה הנגזרת.
עוד הפנה בית המשפט לסתירה נוספת בגרסת התובע הנובעת ממכתבו של בא כוחה של החברה דאז, עורך הדין זלצר, מיום 12.9.2007, שגם ממנו ניתן ללמוד כי לפחות בסמוך להוצאתו היה התובע מודע למכתבה של גזפרום, ולא כפי שטען.
אף באשר לרכיב השני של הטענה הנוגעת למכתב מנתח בית המשפט את הראיות ומוצא כי אלה אינן תומכות בגרסת התובע. גם בעניין זה מציין בית המשפט כי מאחר והתובע הוא שניהל את הליכי הבוררות של החברה מול נסטה, הרי שהוא היה מודע למסמכים שהוצגו שם. אחד מהם הוא מכתב התשובה של גזפרום אל הנתבע מיום 19.9.2007 ובו מאשרת גזפרום אקספורט כי הספקות הגז תימשכנה כסדרן. הצהרת התובע כי לא היה מודע לכך אינה מתיישבת עם אזכור המסמך בפסק הבורר וכך הדבר גם לגבי אסופת מסמכים שמוזכרת בפסק הבורר ולא הוצגה, ממנה ניתן ללמוד על הצהרת גזפרום אקספורט על נכונותה להמשיך בקשרים עם החברה.
בית המשפט נפנה לדון בטענה ולפיה הסיבה להפסקת הקשר עם גזפרום הייתה סירוב התובע לשלם לגזפרום סכום של 5,000,000 יורו. בהקשר זה מציין בית המשפט כי טענה זו נתמכה במכתב מיום 7.10.2008 שהוציאה החברה ואשר נדון בעמ' 53 לפסק הבורר, ובו מוזכרת הצעת גזפרום פררבוטוקה לפירעון החוב וחידוש האספקה וכן כי הדברים נתמכים גם בפסק דין של בית המשפט לסכסוכים כלכליים במוסקבה, אשר פסק בהליך שהתנהל בין החברה לבין חברות גזפרום.