קיסריה אלקטרוניקה רפואית בע"מ נ' סי אמ אי דיויס ואח'

החלטה

1.בפניי בקשה של הנתבעים 4- 7 (להלן: "המבקשים") לביטול היתר המצאה לחו"ל של התביעה נגדם.

2.עסקינן בתביעה כספית שהגישה התובעת נגד המבקשים והנתבעים 1-3, בגין הפרה נטענת של חוזה הפצה, לפיו הפיצו הנתבעות 1 ו- 2 (להלן: "המפיצות") את מוצרי התובעת בארה"ב. התובעת טוענת כי חרף העובדה שהודיעה על ביטולו של הסכם הפצה, המשיכו המפיצות להפיץ את המוצרים תוך התעלמות מזכויותיה ותוך ביצוע העתקה אסורה של מוצרי התובעת. לטענתה, בגין כך נגרמו לה נזקים כספיים שבגינם הוגשה התביעה. התובעת לא הסתפקה בהגשת התביעה נגד המפיצות, אלא צירפה את המבקשים כנתבעים נוספים, משום שלטענתה מדובר בבעלי מניות במפיצות, שהיו מעורבים באופן אישי במעשי ההפרה נגד התובעת. כמו כן נטען כי יש להטיל על המבקשים אחריות אישית מכח דיני הרמת מסך.

3.התובעת ביקשה וקיבלה היתר המצאה לחו"ל (תיק בש"א 21293/07). בעקבות המצאת התביעה למבקשים, הם הגישו בקשה לביטול היתר ההמצאה לחו"ל (בש"א 17363/09). הבקשה מחזיקה לא פחות מ- 32 עמודים. בתשובה לבקשה, הגישה התובעת תגובה המשתרעת על פני 22 עמודים והמבקשים השיבו על פני 17 עמודים. מצאתי לנכון לציין את היקף הבקשה, התשובה והתגובה, שכן לטעמי ניתן היה וראוי היה להסתפק בטיעונים קצרים יותר, שהרי אין עסקינן בברור הסכסוך לגופו של ענין, אלא בשאלה המצומצמת יותר- האם היתר ההמצאה לחו"ל צריך לעמוד על כנו או שמא יש לבטלו.

4.הטענות המרכזיות של המבקשים הן הטענות הבאות: המצאת התביעה לחו"ל לא נועדה אלא להלך אימים על המבקשים, תושבי חו"ל, על מנת להניא את המפיצות מניהול תביעתן הנגדית נגד התובעת; המבקשים אינם צד להסכם ההפצה ולכן אין כל יריבות חוזית בינם לבין התובעת; אין מקום להרים את מסך ההתאגדות ביחס למבקשים; לא מתקיימת בעניננו אף לא אחת מחלופותיה של תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"); דין התביעה נגד המפיצות להדחות לגופו של ענין וממילא אין לתובעת עילת תביעה טובה נגד המבקשים; מכח שיקול הדעת הנתון לבית המשפט, אין מקום לאפשר את ההמצאה לחו"ל; הפורום הישראלי איננו הפורום הנאות.

5.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לביטול היתר ההמצאה לחו"ל להדחות, מן הטעמים שיפורטו להלן.

6.נקדים ונאמר כי ההליך של בקשה למתן היתר המצאה לחו"ל, כמו גם הבקשה לביטולו של היתר כזה, לא נועדו להוות תחליף לניהול הליך של שמיעת ראיות, וכל שנדרש בשלב זה הוא לקיים בדיקה לכאורית של טענות הצדדים, כדי שניתן יהיה לקבוע האם על פני הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, ההליך מגלה תביעה הראויה לטיעון (בר"ע 210/81 הולץ רפיד נ' שעין, פ"ד לו(3) 633), או האם מתעוררת בכתב התביעה שאלה רצינית שיש לדון בה (ראה י' זוסמן, סדר הדין האזרחי מהדורה שביעית ע' 247), וכן, האם התביעה באה בגדרה של תקנה 500 לתקנות.

7.לא שוכנעתי כי התביעה נגד המבקשים הוגשה משיקולים זרים, רק כדי לגרום להם לפעול להסרת תביעתן הנגדית של המפיצות. לתובעת טענות ראויות לברור בדבר מעורבותם האישית של המבקשים בכל הנוגע להפרות שביצעו המפיצות על פי הטענה. השאלה האם היתה מעורבות אישית של המבקשים ומהי מידתה, היא שאלה עובדתית נכבדה שהתשובה עליה צריכה להינתן במסגרת שמיעת הראיות ולא בשלב הנוכחי. הוא הדין בשאלה האם אכן המפיצות הפרו את הסכם ההפצה וביצעו העתקה אסורה של מוצרי התובעת.

8.אכן, המבקשים אינם צד להסכם ההפצה ולכן לכאורה לא קיימת יריבות חוזית בינם לבין התובעת. דא עקא, אם אכן המבקשים היו מעורבים באופן אישי בביצוע העוולות וההפרות המיוחסות למפיצות, כנטען על ידי התובעת, אזיי ניתן להטיל עליהם אחריות אישית, שכן הכלל הוא שאורגן המבצע עוולה, יחוב באופן אישי בגין הנזק שגרם, אף אם פעל בכובעו כאורגן בתאגיד המעוול (ראה ס' 54 לחוק החברות, התשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק החברות") וכן ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 257).

9.זאת ועוד, המבקשים הם בעלי מניות במפיצות או בחברות המחזיקות במניותיהן. על כן, אם יעלה בידי התובעת להוכיח בעת שמיעת הראיות כי המבקשים פעלו תוך שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של המפיצות באופן שיש בו כדי לקפח או להונות, אזיי ניתן יהיה להטיל עליהם אחריות אישית לפי ס' 6 לחוק החברות. אני ער לכך שהמבקשים מלאים טענות כרימון נגד האחריות האישית המיוחסת להם, אלא שמדובר בטענות הגנה לגופו של ענין, שלא זה המקום ולא זה השלב לבררן, שהרי ההליך המקדמי הנוכחי לא נועד להוות תחליף לניהולו של המשפט.

10.באשר לחלופותיה של תקנה 500, סבורני כי עלה בידי התובעת לבסס את התנאים הנדרשים לפי תקנות משנה 4(א), 4(ג), 5 ו- 10, כמפורט להלן.

11.תקנה 500(4)(א) חלה כאשר מדובר בתובענה לקבל דמי נזק או סעד אחר בשל הפרתו של חוזה שנעשה בתחום המדינה. בעניננו, עסקינן בהסכם הפצה שנכרת בתחום המדינה. אכן, עילת התביעה נגד המבקשים אינה עילה חוזית טהורה, שהרי הם לא היו צד לחוזה באופן אישי, אלא שתקנה 500(4)(א) חלה גם על מקרים כמו בעניננו, כאשר התביעה הוגשה בגין הפרת חוזה, אף אם העילה הישירה נגד הנתבע הזר עניינה בהרמת מסך או בהטלת חבות אישית בגין ביצוע עוולה בשם התאגיד, ובלבד שהנזק נתבע בגין הפרתו של החוזה, הפרה שהנתבע זר גרם לה. ודוק: התובעת מבקשת להטיל על המבקשים אחריות אישית בגין מעורבותם בהפרתו של הסכם ההפצה, ולכן תביעה כזו באה בגדרה של תקנה 500(4)(א). אין למצוא בלשונה של תקנה 500(4)(א) הגבלה לעילת תביעה חוזית בלבד, ובלבד שהנזק נגרם בשל הפרת חוזה.

12.תקנה 500(4)(ג) חלה כאשר מדובר בתובענה לקבל דמי נזק או סעד אחר בשל הפרתו של חוזה שחלים עליו דיני מדינת ישראל. גם חלופה זו חלה בעניננו, שכן ס' 13 להסכם ההפצה קובע כי על ההסכם חלים דיני מדינת ישראל.

13.תקנה 500(5) חלה כאשר תובעים על הפרת חוזה בתחום המדינה, אף אם נלוותה לכך הפרה מחוץ לתחומי המדינה. בעניננו, טוענת התובעת כי הסכם ההפצה הופר בתחומי המדינה במובן זה שהתשלומים המגיעים לתובעת מכוחו היו צריכים להיות משולמים בתחומי המדינה. אם אכן הופר הסכם ההפצה במובן זה שהתובעת לא קיבלה תשלומים המגיעים לה על פיו, אזיי בהחלט מתקיימת חלופה זו של תקנה 500. אני ער להלכת בר"ע 1332/95 וולקסווגן נ' אתי חברה לרכב בע"מ, אליה מפנים המבקשים, אלא שאין הנדון דומה לראיה שכן באותה פרשה הנתבע הזר לא היה אורגן של הנתבע הישראלי, כמו שנטען בעניננו, עת נטען כי המבקשים, מכח מעמדם כבעלי מניות במפיצות, הם שגרמו למפיצות להפר את הסכם ההפצה.

14.תקנה 500(10) חלה כאשר האדם מחוץ למדינה הוא בעל דין דרוש או נכון בתובענה שהוגשה כדין נגד אדם אחר שהוזמן כדין בתחום המדינה. אין ספק כי לו היו המבקשים מתגוררים בישראל, לא היתה מתעוררת כלל ועיקר השאלה האם הם בעל דין דרוש או נכון, שהרי התובעת מייחסת להם במישרין את האחריות להפרתו של הסכם ההפצה. העובדה שהמבקשים הם נתבעים זרים, אינה צריכה להקנות להם חסינות מפני צירופם כנתבעים נוספים לצידן של המפיצות שאין חולק כי נתבעו כדין מכוחו של הסכם שיפוט.

15.לא מצאתי ממש בטענה לפיה הפורום הישראלי איננו הפורום הנאות. העובדה שהצדדים להסכם ההפצה בחרו באופן מפורש בפורום הישראלי כפורום בעל הסמכות לדון בסכסוכים ביניהם, ואף החילו על עצמם את הדין הישראלי, מעידה יותר מכל על נאותות הפורום הישראלי. אכן, המבקשים אינם צד להסכם ההפצה, אך ברור כי כאשר הטענה המרכזית היא שהם עצמם גרמו להפרתו של הסכם ההפצה שלא כדין, ושאלת ההפרה תידון ממילא בבית משפט ישראלי, אזיי הפורום הישראלי הוא הפורום הנאות לדון גם בתביעה האישית נגדם, שהרי לא מתקבל על הדעת כי התובעת תידרש לנהל במקביל שני הליכים- בישראל ובחו"ל, רק משום שהמבקשים אינם צד ישיר להסכם ההפצה שעל פי הטענה, הם גרמו להפרתו.

16.המבקשים מעלים טענות הגנה לגופו של ענין, כדי להראות שדינה של התביעה נגדם ונגד המפיצות להדחות בסופו של דבר. בין השאר נטען כי הסכומים להם זכאית התובעת קוזזו כנגד סכומים שהיא חייבת למפיצות, כי התובעת קיבלה דיווחים שוטפים בנוגע למכירת המוצרים נשוא הסכם ההפצה, כי מוצרי התובעת לא הועתקו וכי מדובר במכירת מוצרים של התובעת עצמה, אלא שמדובר בטענות הגנה לגופו של ענין, שיש לברר בשלב שמיעת הראיות. באשר לטענה לפיה לא פורטו כנדרש המעשים שבגינם יש להטיל על המבקשים אחריות אישית, הרי שעסקינן בכתב טענות ולא בתצהיר עדות ראשית, ומכל מקום, אם חסר פירוט כלשהו, הדרך הנאותה היא לבקש קבלת פרטים נוספים.

17.סיכומו של דבר, באתי לכלל מסקנה כי הבקשה להיתר המצאה עומדת במבחנים שנקבעו בתקנות ובפסיקה: לתובעת עילת תביעה הראויה לטיעון גם נגד המבקשים, מתקיימות מספר חלופות של תקנה 500 והפורום הישראלי הוא הפורום הנאות.

18.אשר על כן, הבקשה לביטול היתר ההמצאה לחו"ל נדחית. הוצאות הבקשה, בסך של 10,000 ₪ ביחס לכל אחד מן המבקשים, תהיינה לפי התוצאות בתיק העיקרי ביחס אליו.

ניתנה היום, י"ח אייר תש"ע, 02 מאי 2010, בהעדר הצדדים.