קינק נ' קרוסט ואח'

פסק דין

הצדדים, העובדות וטענות התובע

התובע, רופא עיניים במקצועו, רכש ביום 9/5/01 רכב מסוג רנו סניק מס' רישוי 17-196-01 (להלן: "הרכב"), מהנתבע 3 – בעלים של "מוסך אוטוליט" לפחחות ומכונאות. הרכב נמכר לאחר שיקומו מתאונה שעבר הרכב ביום 11.2.01 , עת היה בבעלותו של מר עדי לבון (להלן: "לבון"). הנתבעת 1 הינה חברת ביטוח AIG אשר הייתה המבטחת של לבון/הרכב בעת קרות התאונה . הנתבע 2 הינו שמאי רכב ומעריך נזקי תאונות דרכים שבזמנים הרלוונטיים לתובענה זו העניק שירותי שמאות והערכת נזקים לנתבעת 1, בין השאר בנוגע לרכב הנדון .

כעולה מכתב התביעה, בסמוך ליום 9.5.01 ביקר התובע במוסך של נתבע 3, והלה הציע לו לקנות את הרכב, כשהוא מציין בפניו שהרכב היה מעורב בתאונה במהלכה קיבל הרכב מכה בצד הימני, בכנף ובפנס. התובע טוען כי שאל במפורש האם בטיחות הרכב נפגעה כתוצאה מהתאונה והנתבע 3 שלל זאת במפורש. לאור היכרות ארוכת השנים בין התובע לנתבע 3, במהלכן טיפל הנתבע 3 ברכבי משפחת התובע במוסכו, נוצרו בין השניים יחסי אמון וידידות, והתובע האמין למצג שיצר בפניו הנתבע 3 ולא נטל את הרכב לבדיקה עצמאית. בין הצדדים נחתם חוזה כותרתו "זכרון דברים" אשר נערך והודפס מטעם מוסך נתבע 3 (להלן: "ההסכם", צורף כנספח ב' לכתב התביעה המתוקן). מחיר המחירון של הרכב במועד הקנייה עמד על 119,000 ₪, והמחיר שהציע נתבע 3 היה 100,000 ₪. מאחר ולתובע לא היו אמצעים כספיים, הציע לו נתבע 3 עסקת חליפין על פיה ימכור עבורו את מכוניתו הקודמת במחיר שלא יפחת מ- 50,000 ₪ והתובע ישלם עבור הרכב החדש את ההפרש בסך 50,000 ₪. עסקת המכר יצאה אל הפועל , כשהתובע זוכה להנחה בשיעור של כ – 16% ממחיר המחירון.

התובע קיבל את הרכב לחזקתו ועשה בו שימוש במשך כשמונה חודשים. יש לציין כי התובע גמע במהלך חודשים אלו מרחק של כ – 29,000 ק"מ, כשהוא נוסע עם הרכב בין המרפאות השונות. אין מחלוקת כי מדובר במרחק רב העולה לפחות פי שניים על הממוצע (ראו עדות מר ויקטור עידן, המומחה מטעם התובעת, בעמ' 35 שו' 5 להלן: "עידן"). לטענת התובע, במהלך שמונת החודשים בהם השתמש ברכב התגלו בו מספר ליקויים. על כן פנה התובע לנתבע 3 והאחרון תיקן את חלקם. בחודש דצמבר 2001 החליט התובע להעמיד את הרכב דנן למכירה ולרכוש שוב מכונית מסוג וולוו, סוג הרכב אליו היה רגיל. לצורך ביצוע מכירת הרכב, פנה התובע לנתבע 3 והודיע לו על כוונתו למכור את הרכב.

ביום 10.4.02 נקרא התובע למוסך על ידי הנתבע 3 על מנת להתלוות לקונה פוטנציאלי בבדיקת הרכב. בבדיקה התגלה , לטענת התובע, כי הרכב עבר תאונה חזיתית קשה ביותר (טרם עבר לידי התובע) וכי נגרמה לו עקב כך ירידת ערך של 31%. התובע פנה לנתבע 3 בשאלה מדוע הוסתר ממנו מידע לעניין מצבו האמיתי של הרכב והנתבע 3 השיב לו כי אינו יודע במה מדובר. הרכב הושאר במוסך למספר חודשים נוספים בהם ניסה הנתבע 3 למוכרו. תחילה שיתף התובע פעולה עם הנתבע 3 ואף פרסם מודעות בעיתון המציגות את הרכב במצב "מעולה", אולם ככל שנקפו החודשים החל התובע לאבד את סבלנותו עד שהחליט להוציא את הרכב מחזקתו של הנתבע 3 ואף שיגר לו הודעה בדבר ביטול ההסכם, ראו מכתבו של התובע מיום 24/7/02, נספח ו' לכתב התביעה (להלן: "מכתב הביטול").

במכתב הביטול מגולל התובע את גרסתו, מזכיר את המצג שהוצג בפניו, את הידידות והאמון שרכש לנתבע 3 ואת ההסתמכות על דבריו. התובע מציין כי בעת נסיונות המכירה של הרכב נודע לו על התאונה הקשה שהרכב עבר, על העיוותים שנגרמו למרכב הרכב ולירידת הערך הגבוהה. עוד ציין התובע במכתבו שבמהלך נסיונות המכירה הודה הנתבע 3 בפניו שידע שלרכב נגרמה ירידת ערך בשיעור של 25%, כל זאת ששיעור ההנחה לה זכה התובע עמד על 16%. התובע אף מזכיר את העובדה שבמהלך נסיונות המכירה של הרכב, בעת שהרכב היה בחזקתו של הנתבע 3, גמע הרכב מרחק של 6,600 ק"מ. לנוכח הדברים הנ"ל הודיע התובע להנתבע 3 על ביטול עסקת המכר, ודרש החזר של 93,284 ש"ח . התובע ציין שאם דרישתו לא תתקבל הוא יתבע את כל הפסדיו, כולל עוגמת נפש.

לאחר ששלח התובע את מכתב הביטול, השיב התובע את הרכב לחזקתו וביצע מספר ניסיונות מכירה עצמאיים. במסגרת נסיונות אלו פנה התובע ליצרנית הרכב, חברת רנו בניסיון לבצע עסקת טרייד-אין אולם לאחר שנבדק הרכב, הודיעה לו החברה, לטענתו, כי אינה מעוניינת ברכב. לאחר מכן פנה התובע לסוחר רכב מהרצליה. הסוחר התקשה אף הוא למכור את הרכב, או אז הגיעה אליו פניה מחברת "רכב בית-אל", סוחרי רכבים מירושלים. רכב בית אל ביצע בדיקה של הרכב במכון "מבדק" בהרצליה, שם התגלו נזקים בעלי משמעות גבוהה (ראו נספח "ו" לכתב התביעה). לנוכח תוצאות הבדיקה הסכים רכב בית אל לרכוש את הרכב בהנחה של 40% ממחיר המחירון , אולם התנה את הקנייה בביצוע בדיקה של מכון מורשה של משרד הרישוי, לשלילת ליקויים בטיחותיים ברכב. ביום 29.8.02 נבדק הרכב ב"מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ" (להלן: "בדיקת מוסד הטכניון", נספח ז' לכתב התביעה). בבדיקה נמצאו ליקויים שכללו, בין השאר, זוויות מערכת נהגיה קדמית ואחורית בלתי תקינות; מקבילות סרנים ואלכסונים בלתי תקינים; תת שילדה קידמי עקום (להלן: "הליקויים"). בעקבות ליקויים אלו נחתמה חוות הדעת של מוסד הטכניון בהמלצה שלא לאשר את הרכב הנדון לשימוש.

בעקבות בדיקת מוסד הטכניון פנה התובע שוב לנתבע 3 ודרש את ביטול העסקה. התובע טוען שהנתבע 3 התחמק והמשיך להציע את שירותיו למציאת קונה. התובע טוען כי בשלב זה, ולאחר שידע כי הרכב נאסר לשימוש, לא הסכים לשתף פעולה עם הנתבע 3 וביום 10/9/02 שיגר מכתב מבאת כוחו, במסגרתו דרש קבלת סך של 100,000 ₪, ראו נספח ח' לכתב התביעה. במקביל, ומשניסיונותיו של התובע לקבל את כספו בחזרה מהנתבע 3 לא צלחו, החל התובע להתחקות אחר ההסיטוריה של הרכב. במסגרת מאמצים אלו איתר התובע את לבון וממנו למד על התאונה הקשה בה היה מעורב הרכב; על כך שלאחר התאונה נעשתה חוות דעת ראשונית על ידי הנתבע 2 (חוות הדעת הראשונה מיום 12/2/01, נספח י"ב לכתב התביעה), בה נקבע, בין היתר, שאחוז הנזק הגולמי עומד על 54.54%. בסיכום חוות הדעת הראשונה רשם הנתבע 2: " לאור היקף הנזקים ואופיים והסבירות להתגלות נזקים מכניים נוספים וירידת הערך הצפוייה לאחר התיקון, אנו ממליצים לסלק את התביעה על בסיס עובדן כלכלי (קונסטרוקטיבי) ללא תיקון בפועל".

יש לציין כי בטרם החל שלב ההוכחות הגיש התובע בקשה לצירוף ראיות מכריעות בתיק, ראו בקשה מיום 19/2/08. לבקשה זו צורף תצהירו של לבון (שסומן מאוחר יותר כת/2); תכתובות בין לבון לבין הנתבעת 1 בנוגע לסילוק תביעת הביטוח; תמונות של הרכב במצבו לאחר התאונה (ראו גם ת/4, תמונות אשר הוגשו במהלך המשפט); וכן חוות דעת נוספת של הנתבע 2 מיום 25/2/01 (להלן: "חוות הדעת השנייה"). בחוות הדעת השנייה, בתיאור הנזק כתב הנתבע 2: "בבדיקתנו נוכחנו כי המכונית ניזוקה קשות בחזיתה. מבנה המרכב/שלדה, פח סף ימין, הגג, עמודים ופחים פנימיים נעקמו". בחוות הדעת השנייה עלה סכום התיקון המשוער בכאלפיים שקלים, עם זאת כיוון שהנתון לגבי מחיר הרכב שונה ועלה, אזי הנזק הגולמי שהתקבל בחוות הדעת השנייה עמד על 50.02%. יש לציין כי בתצהירו הודה הנתבע 2 כי נפלה טעות בחוות הדעת הראשונה לגבי מחיר הרכב, אך טען כי בכל מקרה שיעור הנזק הגולמי אינו עולה על 53.2% (ראו סעיף 8 לתצהיר הנתבע 2).

בכל מקרה, אין חולק לעובדה שהנתבעת 1 פיצתה את לבון על בסיס אובדן להלכה ושילמה לו את מלוא מחיר הרכב בעת התאונה. מר נחמן כהן, ראש צוות תביעות בנתבעת 1 (להלן: "כהן"), הסביר בתצהירו (סעיף 10 לנ/5) כי הפוליסה של לבון מאפשרת פיצוי מלא גם אם הרכב ניזוק בשיעור העולה על 50% אך לא מגיע לכדי 60%. לאחר ביצוע התשלום ללבון טוענת הנתבעת 1 כי מכרה את הרכב לנתבע 3 בהתאם להסכם שבניהם, ראו נספח "ג" לנ/5, הסכם זה יכונה להלן "הסכם לרכישת ניצולת", כפי כותרתו. בהסכם זה נקבע, בין השאר, כי רכב שהוכרז כאובדן מוחלט (מעל 60%) ימכר תמורת 12% משוויו לפני קורת התאונה, ואילו תמורת רכב לשיקום ישלם הנתבע 3 47% משוויו לפני קרות התאונה. בהסכם לרכישת ניצולת נקבע, בין השאר, שברכב שגילו מעל 4 שנים יבצע הנתבע 3 העברת בעלות מיידית על שמו וכי מרגע שקיבל הנתבע 3 את הרכב לידיו, נמצא הרכב באחריותו הבלעדית.

לאחר שלמד התובע על העובדות הנ"ל, ומאחר שהנתבע 3 וכן הנתבעים האחרים אליהם פנה התובע בדרישות לא נערתו לדרישותיו, החליט התובע שלא לעשות שימוש ברכב ולהעמידו בחניית ביתו ללא שימוש. תחילה המשיך התובע לשלם ביטוח חובה ואיתורן, אולם כשהגיע מועד מבחן הרישוי השנתי, ומשהבין התובע כי ככל הנראה יהיה צורך לפרק את הרכב, השאיר אותו במצבו דאז ולא שילם עבורו אגרות שנתיות. למעשה עד ליום זה עומד הרכב בחצריו של התובע ללא כל שימוש, ומבלי שאגרות הרישוי עבורו משולמות.

הטענות המשפטיות של התובע

התובע טוען כי לא היה רוכש את הרכב כלל אילו היה יודע שהרכב עבר תאונה קשה אשר בעקבותיה נגרמו לו פגיעות קשות במכלולי הבטיחות ומסכן בכך את משפחתו, וודאי שלא היה מסכים לשלם עבור הרכישה מחיר כמעט מלא למחיר המחירון אילו היה בקיא בעובדות. את טענותיו של התובע כנגד הנתבעים יש לחלק לשניים: הטענות כנגד הנתבעים 1-2, שהינן במישור הנזיקי, וטענותיו של התובע כנגד הנתבע 3, שהינן במישור הנזיקי והחוזי.

בעניין הנתבעת 1 מפנה התובע לסעיף 6 (ג) לתקנות על הפיקוח על עסקי הביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) התשמ"ו-1986 שם נקבע בין היתר כי מרגע ששילמה חברת הביטוח את תשלומי הרכב למבוטח, נכנסת היא בנעליו והרכב הניזוק עובר לבעלותה. התובע טוען כי הנתבע 2 הינו שלוח של הנתבעת 1, פועל למענה ובשרותיה (בעדויות התברר כי הנתבע 2 העניק לנתבעת שירותים במשך כ-15 שנה, ראו עדותו בעמ' 99 שו' 18). התובע טוען כי הנתבעים צוותא יחד ביצעו מעשים של תרמית והונאה כאשר במודע ומתוך מניעים כספיים הפחיתו את גובה הנזק הגולמי כך שלא יגרור הכרזה על הרכב כ"אובדן גמור", וכך תסלל הדרך למכירת הניצולת בשיעור של 47% ולא 12%, ראו ההסכם למכירת ניצולת.

יש לציין כי בכתב התביעה טוען התובע כי לנתבעים היה אינטרס כלכלי מובהק בכך שהרכב שנפגע בתאונה ייקבע לגביו בחוו"ד שמאית אחוזי נזק נמוכים מ- 55% מקום שקביעת נזק מעל 55% תוריד באופן משמעותי את התמורה שתשולם לחברת הביטוח. בכתב התביעה טוען התובע שקביעתו של נתבע 2 לגבי שיעור הנזק נעשתה מטעמים פסולים, היות ופרנסתו תלויה בנתבעת 1. התובע טען שהנתבע 2 לא ציין בחוו"ד שלו מחירים של מספר חלקים, ולא בדק את השלדה-מרכב על אף שמחויב ביודעו כי הרכב עלול לעלות על הכביש. הנתבעים לא הביאו מומחים לבדיקת השלדה כפי שמחויבים ובהימנעותם מלעשות כן נהגו ברשלנות רבתי ועצימת עיניים בניגוד להוראות הדין. לפיכך טען התובע שאם היה הנתבע 2 ממשיך בביצוע הבדיקות כפי שהיה מחוייב, היה מגיע למסקנה ששיעור הנזק עולה על 55% ומחייב הכרזה כ"אובדן גמור". לתמיכה בטענותו זו הגיש התובע במסגרת ראיותיו את חוות הדעת של עידן (ת/1) אשר קבעה שיעור נזק גולמי של 56.3% מערך הרכב.

בהמשך ההליך ובעקבות דברים שנאמור בכתב ההגנה של הנתבעים, התברר כי ככל הנראה טעה התובע והסתמך על תקנה 308(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") בנוסחה טרם התיקון בשנת 1999, או אז שיעור הנזק הגולמי תוקן מ-55% ל- 60%. שיעור הנזק של 55% נזכר גם בפסק דין בזם ראה תא (ת"א) 24447/00 בזם שלמה נ' איילון חב' לבטוח בע"מ (פורסם במאגרים, להן: "פס"ד בזם") עליו הסתמך התובע בטיעוניו, ויתכן כי זהו המקור לטענות המאזכרות שיעור נזק של 55%. כשהתובע הבין את הבעייתיות שבטיעוניו, ניסה לטעון כי התכוון למעשה לשיעור של 60% שמוביל להכרזה כאובדן גמור, אולם הנתבעים התנגדו וטענו כי מדובר בשינוי חזית- ראו פרו' הדיון מיום 7/10/08 בעמ' 8 שו' 7-11.

טענה נוספת של התובע כנגד הנתבעים נוגעת לתקנות 308 ו-309 לתקנות התעבורה. התובע טוען כי הנתבעת 1 כבעלת הרכב הפרה את תקנה 309 וביצעה עוולה של הפרת חובה חקוקה כאשר העבירה את הבעלות ברכב לנתבע 3 מבלי שהרכב תוקן; מבלי שנמסרה הודעה מתאימה למשרד הרישוי ומבלי שווידאה שלאחר התיקון הרכב נבדק על ידי מנהל מקצועי במוסך מורשה, וניתנה עליו תעודת בדיקה כמתחייב בתקנה 309 הנ"ל. התובע טוען כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות החלה עליה כחברת ביטוח המתחייבת לדאוג למבוטחיה בכך שלא השביתה את הרכב ואפשרה את מכירתו במצבו הניזוק, מבלי שדאגה לתקנו; מבלי שפיקחה על התיקון; מבלי להודיע לרשויות על התיקון ולקבל את האישורים הנדרשים על מנת שהרכב "יעלה" שוב לכביש. את טענות אלו מכוון התובע גם כנגד הנתבע 2, וטוען כי כגורם המקצועי האמון על בדיקת הרכב היה מחוייב הנתבע 2 לפעול כמצוות תקנה 309 ולמצער היה עליו לכלול בחוות הדעת שלו הערה כי אם הרכב מועבר לשיקום, יש לפעול כמצוות תקנה 309. יש לציין כי שתי חוות הדעת של הנתבע 2 אינן כוללות הערה זו.

טענות התובע כנגד נתבע 3 הן במישור החוזי והנזיקי. במישור החוזי טוען התובע להפרת חוזה והטעיה. הפרת חוזה- כאשר נתבע 3 מכר לתובע רכב אשר אינו תואם למוסכם בין הצדדים, והטעיה- כאשר הציג בפני התובע מצג שווא ולא גילה פרטים מהותיים אשר גילויים היה מונע את העסקה. במישור הנזיקי, טוען התובע לעוולת תרמית והפרת חובה חקוקה. עוולת התרמית- נתבע 3 ביצע עוולת תרמית כאשר הציג כלפי התובע מצג כוזב בכל הנוגע למהות והיקף הנזק לרכב בשל התאונה שעבר וכי אלו נותרו ברכב ולא תוקנו על ידי נתבע 3 בניגוד למצג שהציג. התובע טוען להפרת חובה חקוקה, כאשר נתבע 3 הפר את החובות המוטלות עליו מכח הוראות סעיפים 308, 309 ו-301 לתקנות התעבורה וסעיף 4 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

הסעדים אותם תובע התובע מהנתבעים ביחד ולחוד הינם השבה בסך 104,000 ₪ בתוספת הצמדה וריבית; פיצויים בשל הפרת חוזה בשיעור מקובל של 10% משווי התמורה, דהיינו 10,400 ₪; בגין שימוש בלא הרשאה ברכב על ידי נתבע 3 או מי מטעמו - 12,600 ₪ ; בגין הוצאות על ביטוח מקיף, איתורן ורישוי מיום הרכישה ועד יום השבתת הרכב, בסך 18,930 ₪; הוצאות פרסום הרכב למכירה בסך 1,228 ₪; הוצאות בגין ניוד ובדיקת הרכב 1,576 ₪; שכ"ט שמאי בסך 6,490 ₪; אבדן 80 שעות עבודה בסכום 24,000 ₪; שכ"ט עו"ד 50,000 ₪; פיצויים עונשיים בסך של 200,000 ₪; סך הכל הועמדה התביעה המתקונת על סך של 429,224 ₪.