בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מתאריך ג' בכסלו תש"פ (1.12.2019) שלפיו, חויבה המערערת בדמי שימוש למשיב עבור חלקו בדירה, שהצטבר לחוב של 103,200 ₪ (נכון למועד פסק הדין). כמו כן, במסגרת פסק הדין קבע בית הדין שחוב זה יקוזז מחוב המזונות והמדור, שאותם חייב המשיב ומצוי בגביית ההוצל"פ.
כנגד שני חלקים הללו בפסק הדין הוגש הערעור.
עילות הערעור כפי שהוצגו בפנינו הם שלוש.
האחת – בהנחה שבית הדין לא חייב את המשיב/האב בהחזרת חלקו בתשלומי המשכנתא ששולמו על ידי האישה, הרי שלא ניתן לחייב את המערערת בדמי שימוש וגם לפטור אותו מחלקו בתשלום מהמשכנתא ששולמה על ידה, שהרי נמצא שהיא לוקה פעמיים.
השנייה – ככל והמשיב חייב לשלם למערערת את מחצית המשכנתא ששולמה על ידה עבורו, הרי שהוא חייב לה הרבה מעבר לדמי השימוש שחויבה בהם המערער, ולכן, יש לקזז את החוב לדמי השימוש מחובו בתשלום המשכנתא, שעניינם של שני החיובים אחד הוא, הבעלות המשותפת בדירה (חוב המשכנתא), והשימוש בה על ידי האישה (דמי השימוש).
השלישית – אין מקום להורות על קיזוז החוב בדמי השימוש הרובץ על האישה מחוב המזונות, שבעיקרו הוא חוב כלפי הילדים.
בית הדין לא רואה צורך להתייחס לעילה הרביעית שנטענה בפנינו על תקופת החיוב בדמי השימוש, שבית הדין חייב את המערערת בדמי השימוש למפרע החל מה-10.9.2015 ולא מרגע הגשת התביעה. טיעון זה נדחה על ידי בית הדין הגדול בהליך אחר של המערערת בפסק דינו מיום י"ב בטבת תש"פ (9.1.2019) בתיק מס' 1190078/5.
אלו הם עילות הערעור בתמצית.
בסמוך לקיום הדיון הומצאה תגובה של המשיב לנאמר באחריתו של הדיון. לא ראינו צורך להעבירה לתגובת המערערת, מאחר ואין באמור בה משום השפעה כל שהיא על הכרעת הדין שלהלן.
לאחר שמיעת דברי הצדדים ולאחר העיון בחומר שבתיק, בית הדין מקבל את הערעור ויש לבטל את חיובה של המערערת בדמי השימוש, ומאידך, לפטור את המשיב מהחזר תשלום עבור המשכנתא, ובהתאם לאמור להלן.
ראשית, נדגיש, שאכן אין בפסק דינו של בית הדין האזורי התייחסות כל שהיא לתשלום החודשי המלא של המשכנתא על ידי האישה, ולנגזרת מכך, באשר לחיובו של המשיב בהשבת התשלומים ששולמו עבורו על ידי המערערת. לדעתנו, העדר ההתייחסות לשאלה זו בפסק הדין היא זו שהובילה למה שנראה לכאורה כטעות בפסק הדין המחייב את המערערת בתשלום דמי שימוש למשיב.
בהחלטה מיום 1.6.2015 קבע בית הדין:
"3. דירת הצדדים: ביה"ד ידון בפירוק השיתוף לאחר שתתקבל הכרעה בעניין המשמורת של הילדים. בינתיים האישה תמשיך לגור עם הילדים בדירה, כפי המצב היום."
באמירה שהילדים ימשיכו להתגורר בבית המשותף, מקופל שבכך בעצם לא ניתן לחייב את האב בדמי המדור, מאחר והילדים מתגוררים בחלקו שבדירה, כל זמן שלא פורק השיתוף בפועל.
אמנם בפסק הדין נשוא הערעור נכתב שמאחר והמערערת המשיכה להתגורר בדירה לאחר ההחלטה על המשמורת מיום 10.9.2015, ומאידך, המשיב חוייב בדמי המדור על ידי בית המשפט לענייני משפחה, הרי שהאישה התגוררה בחלקו של המשיב בנוסף לחיובו בדמי המדור, ולכן יש לחייבה בדמי השימוש, אבל לדעתנו מדובר בשגגה שיצאה מתחת ידם.
אין לנו ספק, שמקורה של הטעות היא בפיצול של התביעות בין שתי הערכאות, כשמצד אחד התביעה לפירוק שיתוף נדונה בבית הדין ואילו החיוב בדמי המדור (כשהאישה מתגוררת בבית המשותף) נדון בבית המשפט.
החיוב בדמי המדור שבו חויב המשיב/האב בפסק הדין מבית המשפט לענייני משפחה מתאריך 26.2.2015 (למפרע מיום 1.10.2013), עניינו תשלום מחצית מהמשכנתא (2,500 ₪), מה שקרוי בשפה המשפטית 'מדור רעיוני'. זאת אומרת, מאחר והילדים יתגוררו בבית המשותף, אין מקום לחייבו בתשלום דמי מדור נוספים כאילו הם מתגוררים בשכירות, אבל מאידך גיסא, כדי לאפשר את המגורים בבית המשותף, האב חייב להשתתף בפועל בתשלום המשכנתא כדי שהדירה לא תיגבה על ידי הבנק (מעבר לעצם העובדה שהוא מחוייב בה כלפי הבנק המלווה, שכלפי חיוב זה הוא בעיקרון יכול לממש את המישכון כלפי הבנק או למכור אותה, ובכך להשתחרר מהתשלום עצמו).
החיוב בתשלום מחצית המשכנתא כדמי מדור כל זמן שהילדים מתגוררים בבית המשותף משמעה היא, שמצד אחד, מעבר לזה אין לחייבו בדמי מדור, ומצד שני הוא לא יוכל לתבוע דמי שימוש מהאישה עבור השימוש בחלקו, מאחר וחלקו בדירה משמש את ילדיו שהוא מחויב במדורם. כך גם האישה לא יכולה לתבוע מהמשיב החזר תשלום עבור המשכנתא, שכן זו שולמה על ידו (או שנצבר לו החוב עבורה, כבנידו"ד) בדמות דמי המדור הרעיוניים.