בפניי עתירה במסגרתה מבקשת הגברת פאטמה עליאן חסן קטיפאן (להלן: "העותרת") מבית המשפט שיורה למשיבים: שר הביטחון, מתאם פעולות הממשלה בשטחים ומינהלת התיאום והקישור לרצועת עזה (להלן ביחד: "המשיבים" וכל אחד לחוד: "המשיב 1", "המשיב 2" ו"המשיבה 3" - בהתאמה), לבטל את החלטתם מיום 14.2.17 לפיה סורבה בקשת העותרת להיכנס לישראל מרצועת עזה כדי לבקר את אמה החולה בת ה-97 המתגוררת בישראל.
1. הרקע בתמצית
העותרת היא תושבת פלסטינית המתגוררת ברצועת עזה. העותרת נולדה בישראל בשנת 1965 ולאחר נישואיה, בשנת 1984 לתושב רצועת עזה, עברה להתגורר עמו שם.
העותרת חויבה לוותר על אזרחותה הישראלית כתנאי מוקדם לקבלת מעמד של תושבת קבע פלסטינית, זאת על פי מדיניות משרד הפנים שהייתה נהוגה אותה עת, לפיכך כניסתה של העותרת לישראל נדרשת בהיתר מהמשיבים.
משפחתה של העותרת נשארה להתגורר בישראל וכיום היא מונה את אמה ואחיה בלבד. על פי טענות העותרת, מצבה הבריאותי של אמה של העותרת ירוד, היא סובלת בין השאר מאי ספיקת כליות כרונית, מסוכרת כלייתית והפרעות שונות בתפקוד.
בהתאם לכך, מבקשת העותרת, מידי פעם, לקבל היתר כניסה לישראל, תחום בזמן, על מנת לבקר את אמה ומשפחתה. העותרת ציינה כי לפני כשנה קיבלה העותרת היתר שכזה ואולם לטענתה, קבלתו ומימושו היו כרוכים בטרטור רב ואף בהשפלה מצד המשיבים.
באשר למצבה המשפחתי, פורט בעתירה כי העותרת היא אלמנה ואם לשישה ילדים, מהם אחת קטינה. העותרת שכלה את בנה הבכור בינואר 2008. על פי טענתה, נהרג מתקיפה של חיל האוויר הישראלי, בעת שהיה סטודנט ועבד כשומר בשדות. לאחר כשנה, נהרג גם בן זוגה של העותרת מתקיפה שאירעה סמוך לביתם במסגרת מבצע "עופרת יצוקה".
כאמור, לפני כשנה קיבלה העותרת היתר כניסה לישראל ואולם, לטענתה, לאחר ההליך הארוך לקבלת ההיתר, נמסר לה כי עליה להגיע ביום 13.12.15 למעבר ארז כדי להיכנס לישראל, זאת על פי בירור של נציגי העותרת מול המשיבים שמסרו כי הונפק לעותרת היתר כניסה לישראל למועד זה. במועד זה הגיעה העותרת אך נאלצה להמתין שעות ארוכות, בסופן נמסר לה כי בשל לחץ במעברים עליה "לחזור כלעומת שבאה". רק יום למחרת יצאה העותרת מרצועת עזה ונכנסה לישראל לבקר את אמה.
לטענת העותרת, לאחרונה התדרדר מצבה של אמה והיא אושפזה מספר פעמים לתקופות שונות. בעקבות כך, פנתה העותרת ביום 20.9.16 לוועדה, בבקשה לקבל היתר לבקר את אמה בישראל. היא הבקשה מושא העתירה דנן.
לטענת העותרת, חלף כחודש מיום הגשת הבקשה, מבלי שקיבלה מענה לבקשתה. בינתיים מצבה של אמה התדרדר ולכן פנתה שוב ביום 8.11.16 לוועדה והגישה מסמכים רפואיים עדכניים שצורפו לבקשתה. בנוסף, ביום 10.11.16 שלח ארגון "גישה" המייצג את העותרת, מכתב לגורמי המת"ק ובו בקשה כי בקשת העותרת תטופל בדחיפות. ביום 16.11.16, התקבלה "תשובת ביניים" ולפיה בקשת העותרת נמצאת בטיפול.
ביום 1.12.16, בבירור טלפוני נמסר לנציג "גישה" כי בקשת העותרת מתעכבת משום שעל פי המערכת הממוחשבת של המת"ק, העותרת לא חזרה מאז ביקורה האחרון בישראל, לרצועת עזה.
לאחר מכן נמסר לנציג "גישה" כי העותרת תוזמן לתחקור ביטחוני, אך לא נמסר התאריך. בבירור נוסף של נציג "גישה" נמסר כי העותרת לא הגיעה לתחקור ביטחוני אליו זומנה מספר ימים קודם לכן. לטענת העותרת, לא קיבלה זימון לתחקור זה.
ביום 11.1.17 זומנה העותרת לתחקור ביטחוני שאמור היה להיערך למחרת.
לטענת העותרת, לאחר המתנה של מספר שעות התבקשה למסור את הטלפון הנייד שלה לנציג ביטחון ישראלי, העותרת השיבה שהטלפון אינו ברשותה, מאחר שנדרשה להפקיד אותו בידי הצד הפלסטיני במעבר, כתנאי למעבר שלה לצד הישראלי לצורך התחקור הביטחוני.
גורמי המשיבה 3, מסרו לנציגי "גישה" אליהם התקשרה העותרת, כי כיוון שהעותרת הגיעה לתחקור הביטחוני ללא הטלפון הנייד שלה, הוא לא יתקיים ומועד חדש ייקבע בהמשך. בסופו של דבר לא התקיים התחקור הביטחוני.
ביום 29.1.17, שוב הגיעה העותרת, על פי הזמנת גורמי המשיבה 3 לתחקור ביטחוני, שוב נדרשה למסור לידי נציג הביטחון את מכשיר הטלפון שלה, שוב מסרה כי הטלפון הופקד בצד הפלסטיני ושוב חזרה לביתה מבלי שתוחקרה.
ביום 12.2.17 הגיעה העותרת לצד הפלסטיני של המעבר, לאחר שנמסר לה, לטענתה, על ידי נציג הוועדה האזרחית הפלסטינית, כי קיים עבורה היתר כניסה לישראל לאותו מועד. גם באותו יום, לאחר המתנה ממושכת ולאחר שנמסר לנציג "גישה" כי אין לעותרת היתר מעבר, חזרה העותרת לביתה כלעומת שבאה, לאחר שחייל במדים הורה לה לעזוב את המקום.