קולקר נ' רצבי

החלטה

הסכסוך בין הצדדים נוגע לטענות הדדיות ביחס לתקופה בת נתן המשיב שירותים למבקש במספרה שניהל המבקש. בגין אספקת השירותים נחתם בין הצדדים הסכם לפיו יוענקו שירותי המשיב למבקש החל בנובמבר 2009 ועד סוף אוקטובר 2010 (סע' 7 להסכם – נספח א' לתביעה).

המשיב טוען בתביעתו כי המבקש חב לו סכומי כסף שונים בגין הפרת ההסכם ביניהם, לרבות בגין אי מסירת הודעה מוקדמת של 90 יום טרם הפסקת ההתקשרות, הפיצוי המוסכם ותשלום שכרו לחודש יולי 2010.

בבקשה זו מכחיש המבקש את המיוחס לו בתביעה וטוען כי, למעשה, המשיב הפר את ההסכם שכן פעל בניגוד לאמור בו, תוך הפרת האמון שרכש לו המבקש, ולרבות טיפול בלקוחות מחוץ למספרה ושלא בשעות העבודה שלה וכן שימשו בחומרים של המספרה לצרכיו הפרטיים, ללא נטילת רשות. בעיקר טוען המבקש כי המשיב הפר את החובה הנקובה בסע' 8 להסכם בו מתחייב המשיב: "...לשמור בסודיות, לא לגלות, לא להעביר, לא לעשות שימוש כלשהו ו/או להתחרות בעסקו של המזמין...".

על יסוד האמור, עותר המבקש למחיקת התביעה על הסף או לדחייתה על הסף, ולמחיקת כותרת התביעה.

שקלתי את טענות הצדדים בעניינים אלה זה ובאתי למסקנה כי דין שתי הבקשות הנ"ל להידחות, ואלה הנימוקים:

א. בית המשפט אינו בוחן את עילת התביעה על יסוד הגנת הנתבע, כי אם מתוך התביעה על נספחיה. זהו כלל יסודי ושורשי בדיני הפרוצדורה. אחרת, מה טעם לדיון בבקשה המקדמית (ראו לכך את אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית תשס"ג – 2003, עמ' 137). נוסף לכך, השימוש באמצעי מחיקת התביעה הוא חמור וקיצוני ולפיכך יינקט רק במקום שבו ברור לגמרי כי התובע אינו יכול לקבל את הסעד המבוקש, אפילו יוכיח את העובדות המפורטות בכתב התביעה.

ב. במקרה שלפני, תיארה ב"כ המבקש להפליא את קורות הצדדים במערכת ההתקשרות ביניהם ולאורך הפעילות המשותפת, כך גם את טענות המבקש כלפי המשיב בכל הנוגע להפרת ההסכם, (ולרבות הודאת המשיב בפני המבקש בטיפול בלקוחות מחוץ לתחומי שירותיו למספרה). אולם, לעניין דחיית התביעה או מחיקתה היא טוענת, כי בשל כך שהמשיב חייב כספים למבקש, ובשל כך שכל סכומי התביעה נטענים על ידו בכזב – הרי התביעה הוגשה בחוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי המשפט, כך שדינה להיות מסולקת על הסף.

אין בטענה זו משום להביא לסילוק על הסף. טענות הגנתו של המבקש, אינן יכולות לשמש בסיס לדחיית התביעה על הסף והן ידונו, במסגרת הדיון בבקשות רשות להגן שהגיש, לגופו של עניין.

לגופה, התביעה בעלת עילה, כפי העולה, בין היתר, מן האמור בסעיפים 6,7,9, 10 ו- 14 לתביעה, שהגם שהם מוכחשים, מבססים הם עילת תביעה ראויה.

כידוע, עילת תביעה היא תיאור העובדות, שאם יוכחו במשפט, יקימו לתובע זכות לקבלת הסעד שהוא דורש. ובמקרה כאן – תוארו נסיבות ההתקשרות בין הצדדים, ונסיבות ההפרה הנטענת. ככל ויוכחו עובדות אלה, יוכל התובע לקבל את הסעד לו הוא עותר. די בכך על מנת לקבוע כי התביעה מבוססת על עילה כדין אין לסלקה על הסף.

ג. אף טענת מחיקת הכותר דינה להידחות. תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 קובעת:

"202.ואלה תביעות שהתובע יכול להגישן לפי סדר דין מקוצר:

(1)תביעות על סכום כסף קצוב, בריבית או בלי ריבית, הבאות -

(א)מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב;

(ב)מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק;

(2)תביעות של רשות מקומית לתשלום סכום כסף קצוב המגיע לה בחזקת רשות מקומית על פי כל דין כארנונה, כהיטל, כאגרה או כדמי השתתפות;

(3)תביעות לסילוק יד ממקרקעין, או לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, חל עליו, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב."

על יסוד תקנה 202(1)(א) הנ"ל מותר להגיש תביעה בסדר דין מקוצר אם נתקיימו בה שלושת היסודות הבאים: היא תביעה מכח חוזה או התחייבות; על סכום קצוב; ויש עליה ראיה שבכתב.

הפסיקה פירשה כי אין להכביד על תובע המגיש תביעתו בסדר דין מקוצר ודי לו שיגיש תביעתו בצירוף ראשית ראייה בכתב. כמו כן נקבע כי אין צורך שהראיה תהיה מלאה ושלמה על כל רכיב ורכיב בתביעה (ראו ע"א 688/89 הלכת הילולים; 16/89 הלכת ורדים). כן נפסק כי אין די בהכחשת העובדות על מנת להביא למחיקת כותרת התביעה ואת ההכחשה יש לברר במסגרת הבקשה למתן רשות להגן. בנוסף, נקבע שאין מקום לדרוש ראיה בכתב על ההפרה ודי שזו תהיה על ההסכם. עם זאת קיימת חובה שהראייה בכתב תהא עשויה על ידי הנתבע או בחתימתו (ראו ע"א 508/85 ברק ושות' נגד מירות סוכנויות בע"מ).