קבלת תביעתו של מתקין דוד שמש בגין נזקי גוף עקב תאונת עבודה

1.         עסקינן בתביעת נזקי גוף עקב תאונת עבודה ביום 26.12.01 (להלן: "התאונה").

2.         התובע, יליד 12.8.1967, הועסק במועד התאונה, שתפורט להלן, ע"י הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), בהתקנת דודי שמש.

3.         הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") היא חברת הביטוח שביטחה במועד התאונה את הנתבע בפוליסה הכוללת כיסוי ביטוחי בגין חבות מעבידים (להלן: "הפוליסה"). 

4.         עפ"י הנטען בהודעה לצד שלישי, הצדדים השלישיים הם בגדר הקבלנים הראשיים ומבצעי הבניה באתר הבניה בו ארעה התאונה (סעיף 3 להודעה לצד שלישי), ומכאן אחריותם, יחד ולחוד , לקרות התאונה הנטענת ע"י התובע.

התאונה, האחריות לה ורשלנות תורמת של התובע

5.         התאונה מתוארת בסעיפים 4-5 לכתב התביעה באופן הבא:

"4. בתאריך 26.12.2001, נפגע התובע במהלך עבודתו בשרותו של הנתבע מספר 1, עת נפל מגג רעפים עליו עבד בקומה השניה, בבית פרטי ברחוב הנשיא בחדרה.

5. התובע החל לסגור את הפקק התחתון של הקולט בדוד ללא כל אמצעי מיגון, אולם לפתע, עקב רטיבותו של מפתח הצינורות והמשטח עליו עמד התובע, הוא עף לאחור, נפל מגובה רב של כ- 10 מ' ונחבל בכל חלקי גופו ובעיקר בגבו וברגלו הימנית...".

6.         אין מחלוקת בין הצדדים כי התאונה ארעה עת נפל התובע בזמן התקנת דוד השמש והקולטים בקומה השניה בביתם של הצדדים השלישיים בחדרה (הגדרת זכויותיהם המדויקת של הצדדים השלישיים בבית בו ארעה התאונה תפורט להלן), והנתבע בסיכומיו גם מודה באחריותו לתאונה, רק טוען לרשלנות תורמת של הנ/תבע בשיעור של 30% (עמ' 7-9 לסיכומי הנתבעים).

7.         מן העבר השני, ב"כ התובע טוען בסיכומיו כי אין להטיל על התובע רשלנות תורמת, שכן הפסיקה קובעת כי לא בנקל ימצא ביהמ"ש עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה ואי קיום כללי הבטיחות ע"י המעביד, אשם ברשלנות תורמת.

            זאת ועוד - בלהט העבודה עלול העובדה לטעות, ואין להטיל עליו בנדון רשלנות תורמת (ראה ראש פרק העדר רשלנות תורמת בסיכומי התובע).

8.         במחלוקת זו שבין הצדדים, דעתי נוטה לייחס רשלנות תורמת לתובע, אולם בשיעור של 10% בלבד .

            טעמיי הם כדלקמן:

א.         נתתי אמון בגירסתו של הנתבע כי ברכב העבודה, בו נוסעים עובדיו, לרבות התובע ביום התאונה, הוא שם דרך קבע ציוד לקשירה וקסדה (עמ' 35 לפרו' שורות 9-11).

            כן נתתי אמון בגירסתו של הנתבע כי הדריך את כל עובדיו, לרבות התובע, עובר לתחילת עבודתם אצלו, לשים קסדה ולקשור עצמם (עמ' 37 לפרו' ש' 7-9).

            לו רצה התובע לסתור גירסה זו, היה יכול להביא לעדות את העובד שעבד עמו מטעם הנתבע ביום התאונה (אודות היציאה לעבודה עם עובד נוסף - ראה עדותו של התובע עמ' 15 לפרו' ש' 2). דא עקא, שלא עשה כן ללא כל סיבה סבירה.

בנדון יש להפעיל את הכלל שבפסיקה הקובע לאמור כי צד שנמנע מלהביא עד רלבנטי בהעדר הסבר אמין וסביר, מעורר מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו וכי נמנע מהבאתו לעדות כי הוא חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. לשון אחרת, מחדל זה פועל לחובתו, ויש בו בכדי לתמוך בגירסת הצד היריב. על כן, ביהמ"ש רשאי להסיק מאי הזמנת עד רלבנטי כאמור, מסקנות מחמירות וקיצוניות נגד מי שנמנע מהבאת העד.

לעניין זה ראה: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649.

ב.         הנתבע הציג עצמו כעובד מיומן בתחום עבודת התקנת דודי השמש, וככזה היה צריך להקפיד יותר על שימוש באמצעי בטיחות (ראה אודות נסיונו עמ' 12 לפרו' ש' 24-25; עמ' 13 לפרו' ש' 12).