השופט ע' פוגלמן:
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד אשר קיבל את ערעור המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, ודחה את תביעת המבקש להחזיר את ילדיהם המשותפים של הצדדים לשוודיה, מכוח חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) התשנ"א-1991 (להלן: החוק).
1. המבקש הוא אזרח ותושב שוודיה, והמשיבה היא בעלת אזרחות ישראלית ושוודית. בין הצדדים נרקם קשר זוגי, שבעקבותיו עברה המשיבה להתגורר בשוודיה יחד עם המערער. מהקשר הזוגי נולדו לצדדים שני ילדים: ד', יליד 2002 (כיום בן 11 וחצי) ו-א', ילידת 2007 (כיום בת 6 וחצי), שחיו בשוודיה דרך קבע עד לאירועים נושא הליך זה. למשיבה בן נוסף, ממערכת יחסים קודמת, שהוא בגיר (בן 18 וחצי) ומתגורר עם המבקש בשוודיה, על אף שהמבקש אינו אביו הביולוגי או המאמץ.
2. הצדדים נפרדו בשנת 2008, לאחר שנים של מריבות שאף הביאו למעורבותם של רשויות הסעד והמשטרה בשוודיה. ביום 6.11.2008 קבע בית המשפט בשוודיה כי המשמורת הזמנית על הקטינים תהיה למערער. בהמשך, בחודש אוקטובר 2012 המליצו רשויות הרווחה בשוודיה על הותרת המשמורת על הקטינים בידי המבקש. כמו כן הומלץ לקבוע שהמשיבה תוכל לפגוש את הקטינים תחת פיקוח. ביום 9.11.2012 הגיעה המשיבה עם הקטינים לישראל.
ההליך הראשון בבית המשפט לענייני משפחה ופסק הדין
3. ביום 10.3.2013 הגיש המבקש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, להשבת הקטינים לשוודיה לפי הוראות החוק. בין הצדדים לא הייתה מחלוקת כי המשיבה הרחיקה את הקטינים משוודיה שלא כדין, ולכן מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 3 לאמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים (נחתמה ביום 25 באוקטובר 1980), הקבועה בתוספת לחוק (להלן: האמנה). המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלה אם מתקיים בנסיבות העניין החריג הקבוע בסעיף 13(ב) לאמנה בדבר "חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל", וכן החריג שמתקיים כאשר "הילד מתנגד להחזרתו וכי הוא הגיע לגיל ולרמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו". המשיבה טענה כי המשיב נהג כלפיה וכלפי הקטינים באלימות, לרבות אלימות מינית כלפי הקטינה, וכי הקטינים נמצאים במצוקה גדולה עד כדי הבעת מחשבות אובדניות מצידו של הקטין בשל החשש מפני חזרה לשוודיה. המשיבה צירפה דו"ח מהמחלקה לרפואה דחופה בבית החולים גהה לתמיכה בטענותיה בנוגע למצבו של הקטין.
4. בהסכמת הצדדים, מינה בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה את הפסיכולוג הקליני ד"ר דניאל גוטליב, לחוות דעתו בשאלה אם מתקיים החריג הקבוע בסעיף 13(ב) לאמנה, וכן בשאלת התנגדותם של הקטינים להחזרה לפי סעיף 13(ב) סיפה לאמנה. בחוות דעתו (להלן: חוות הדעת של ד"ר גוטליב), המליץ ד"ר גוטליב על החזרת הקטינים לשוודיה, בשיתוף עם שירותי הרווחה שם לצורך הטיפול בהם. הומלץ בנוסף על העברת הקטינים למסגרת חוץ-ביתית כהכנה להחזרתם אשר תיעשה על ידי האב. בחוות דעתו, קבע המומחה כי הקטינים נמצאים במצוקה קשה בשל מאבק מתמשך בין ההורים; כי הבדיקה שנערכה לקטין בחדר מיון והבדיקה הפסיכיאטרית הנוספת אליהן הפנתה האם בוצעו מספר חודשים לפני מתן חוות הדעת וכי המלצותיה מסויגות לפרק זמן מסוים ולא התייחסו "למציאות של חוק אמנת האג"; כי המערערת לא קיבלה את ההמלצות הטיפוליות, והדבר מעורר שאלה אם אכן האמינה כי מצבם של הקטינים קשה כנטען על-ידה; כי אין ממש באיומי הקטין להתאבד אם יוחזר לשוודיה; וכי קיים סיכוי סביר שהקטינים הוסתו נגד המערער.
5. בפסק-דינו החלקי מיום 12.4.2013, קבע בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה (כב' השופט ב' יזרעאלי) כי המשיבה לא הרימה את הנטל להוכחת התקיימותו של החריג הקבוע בסעיף 13(ב) לאמנה, והורה על החזרת הקטינים לשוודיה, באמצו את מסקנות חוות הדעת של ד"ר גוטליב. בפסק דין משלים מיום 5.5.2013 נתן בית המשפט הוראות ביחס להכנה הנדרשת ואופן ביצוע ההחזרה (להלן: פסק הדין הראשון).
ההליך השני בבית המשפט לענייני המשפחה ופסק הדין
6. המשיבה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק הדין החלקי ופסק הדין הראשון. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, החליט בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ביום 9.5.2013 למנות מומחים בתחום הפסיכיאטריה של הילד, ד"ר אילן טל וצוותו, לחוות דעה בשאלת תחולת החריג הקבוע בסעיף 13(ב) לאמנה ביחס לקטינים. לאחר הגשת חוות הדעת (להלן: חוות דעת של מרכז ד"ר טל), שמסקנותיה היו שונות בתכלית ממסקנותיו של ד"ר גוטליב, הוחזר הדיון בהסכמה לבית המשפט לענייני משפחה (פסק דין מיום 6.6.2013), לשם חקירת המומחים ולמתן פסק דין חדש על יסוד מכלול הראיות.
7. לאחר בחינתן של חוות הדעת השונות, חקירת המומחים, פגישה עם הקטינים וקבלת דו"ח חסוי של יחידת הסיוע, שב וקבע בית המשפט לענייני משפחה בפסק דינו מיום 24.7.2013 כי יש להורות על החזרת הקטינים לשוודיה. בית המשפט בחן את שתי חוות הדעת, והגיע למסקנה כי חוות הדעת של ד"ר גוטליב היא נחרצת וחד-משמעית, ואילו חוות הדעת של מרכז ד"ר טל "אינה כה נחרצת" במסקנתה. עוד צוין כי לא בוצע במסגרת הכנתה אבחון פסיכודיאגנוסטי למשיבה. עוד הסתמך בית המשפט לענייני משפחה על דו"ח חסוי של יחידת הסיוע. כדי לייצב את מצבם של הקטינים, נקבע כי הם יחזרו לשוודיה בתום שלושה חודשים מיום מתן פסק הדין; עד החזרה, ימשיכו הקטינים לקבל טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי לפי הנדרש; עם החזרה, יהיו הקטינים במשמורת האם למשך שלושה חודשים נוספים, ללא ביקורים לאב, אלא אם ייקבע אחרת בבית משפט בשוודיה.
הדיון בערעור ופסק הדין נושא הבקשה
8. המשיבה ערערה על פסק הדין השני של בית המשפט לענייני משפחה. עוד לפני שמיעת טענות הצדדים בערעור לגופו, קיים בית המשפט המחוזי דיון בנושא המענה הטיפולי שניתן לקטינים כל עוד עומד פסק הדין השני על כנו. במסגרת הדיון, הופיעו הגורמים המטפלים לפני מותב השופטים. הפסיכיאטרית המטפלת בקטין חיוותה דעתה כי לא ניתן מבחינה טיפולית לנתק את מחשבותיו האובדניות מהחזרה לשוודיה. הגורמים המטפלים סברו כי נטייתו האובדנית של הקטין היא אמיתית וברמת סיכון גבוהה. לאחר שהמבקש הודיע כי הוא עומד על טענותיו, הורה בית המשפט המחוזי לעורכי חוות הדעת הסותרות לדון בינם לבין עצמם בשאלת נטייתו האובדנית של הקטין. המומחים ממכון ד"ר טל, על דעתו של ד"ר גוטליב, המליצו על אשפוז לצורך הסתכלות במחלקה לילדים בבית החולים הפסיכיאטרי איתנים, במנותק מהאם, כדי להעריך את מצבו הנפשי של הקטין והסיכון האובדני בפרט. בית המשפט דחה את הצעת המומחים, בקובעו כי מדובר בצעד שאינו מידתי, והודיע לצדדים כי יינתן פסק דין בערעור.
9. ביום 16.9.2013 ניתן פסק הדין בערעור השני. בית המשפט (כב' סגן הנשיאה א' ש' שילה והשופטות מ' נד"ב ו-ו' פלאוט) קבע כי בעניינו של הקטין מתקיים הסייג הקבוע בסעיף 13(ב) לאמנה, שכן קיים סיכון גבוה שהקטין יממש את איומו ליטול את חייו אם יוחזר לשוודיה. בכך, העדיף בית המשפט המחוזי את חוות הדעת של מרכז ד"ר טל על פני חוות הדעת של ד"ר גוטליב. זאת, בין היתר, נוכח החיזוק שניתן לחוות הדעת של מרכז ד"ר טל בדבריהם של המטפלים הנוכחיים בקטין. בנוסף, צוין שחוות דעת של מרכז ד"ר טל נערכה על-ידי שתי מומחיות מתחום הפסיכיאטריה, ואילו חוות הדעת של ד"ר גוטליב נערכה על-ידי מומחה יחיד מתחום הפסיכולוגיה. בפסק דינו, לא התעלם בית המשפט מהספק הנוגע לאותנטיות של איומי הקטין (בין אם מדובר באיומי סרק או שמא מדובר באיומים המושפעים מהמשיבה), אך מצא כי החשש לשלומו של הקטין מטה את הכף לטובת אי החזרתו לשוודיה. בצד האמור, נמצא כי לא הורם הנטל הנוגע לחריג רצון הקטין לפי סעיף 13(ב) סיפה לאמנה. אמנם, הקטינים הביעו את התנגדותם לחזרה לשוודיה, ונמצא כי הם אינטליגנטיים ובוגרים לגילם, "אולם קיים חשש להסתה של האם, כפי שציינו המומחים". עוד נקבע כי התנגדות זו לא עוגנה בנימוקים בעלי משקל משמעותי, יציבים וסבירים. בשל המסקנה שאליה הגיע ביחס לקטין, קבע בית המשפט כי אין להפריד בין האחים, ולכן אין להשיב את הקטינה לשוודיה בנפרד ממנו. נוכח האמור, ביטל בית המשפט המחוזי את פסק הדין השני, ודחה את תביעת המבקש להורות על החזרת הקטינים לשוודיה. בית המשפט הורה - נוכח מצבם המדאיג של הקטינים - כי העתק פסק הדין יועבר לפקידת סעד לחוק נוער במקום מגורי האם, לפקידת סעד מחוזית לחוק נוער וכן לפסיכיאטר המחוזי. עוד נקבע כי נדרש מעקב ופיקוח רצוף אחר המשפחה על ידי שירותי הרווחה במקום מגורי האם והקטינים.
הטענות בבקשת רשות הערעור
10. בבקשת רשות הערעור המונחת לפנינו כאמור, טען המבקש כי יש להשיב את הקטינים לשוודיה, כפי שהחליט בית המשפט לענייני משפחה. בין היתר, נטען כי לא היה מקום ליתן משקל לחוות הדעת של מרכז ד"ר טל, לאחר שניתנה כבר בתיק חוות דעת מטעם מומחה בעל שם מתחום הפסיכולוגיה שמונה על-ידי בית המשפט; כי בית המשפט המחוזי התעלם מקביעות הרשויות בשוודיה ובתי המשפט שם שקבעו כי טובת הקטינים להיות עם אביהם ולא עם אימם, וכי הסכנה לקטינים נשקפת דווקא מצד האם; כי פסיקתו של בית המשפט המחוזי היא פתח למניפולציות מצידם של הורים חוטפים בעתיד, שישימו בפיו של ילדם איום סרק בהתאבדות כדי למנוע את השבתו; כי בית המשפט המחוזי התעלם מהמלצתם המוסכמת של הגורמים המטפלים כי יש לאשפז את הילד במסגרת חוץ-ביתית כדי לעמוד על מצבו הנפשי; כי התוצאה של פסק הדין מביאה לניתוק הקטינים מאחיהם הבגיר המתגורר עם המשיב בשוודיה, ולכך לא ניתן משקל; כי בית המשפט המחוזי התעלם מהאפשרות להשיב את הילדים לשוודיה, תוך מתן משמורת זמנית לאם (כפי שקבע בית המשפט לענייני משפחה); וכי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו כי אין להפריד בין הקטינים.
11. המשיבה סבורה כי אין עילה למתן רשות ערעור נוכח אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה לדיון ב"גלגול שלישי". לגופם של דברים, סומכת המשיבה את ידיה על קביעות בית המשפט המחוזי ביחס להעדפת חוות דעתן של המומחיות ממרכז ד"ר טל על-פני חוות דעתו של ד"ר גוטליב. לדבריה, ד"ר גוטליב הסתמך בחוות דעתו בצורה קטגורית על תסמונת "הניכור ההורי", שממנה הסיק כי דבריו של הקטין אינם אלא תוצאה של הפעלת אמצעים פסיכולוגיים שונים מצד המשיבה, המסיתה אותו נגד אביו. בנוסף, מדובר בחוות דעת של מומחה מתחום הפסיכולוגיה, ואילו חוות הדעת הנוגדת ניתנה על-ידי מומחיות מתחום הפסיכיאטריה. לדבריה, בנסיבות העניין ההחלטה למנות מומחה נוסף על-ידי בית המשפט המחוזי אינה מעוררת קושי, וממילא אינה שאלת רוחב המצדיקה מתן רשות ערעור. המשיבה מדגישה כי כל חוות הדעת הרפואיות, למעט זו של ד"ר גוטליב, עמדו על קיומה של סכנה ממשית שנשקפת לחייו של הקטין אם יוחזר לשוודיה, ואף ד"ר גוטליב עצמו לא שלל סכנה זו. בצד האמור, מוסיפה המשיבה כי נשקף סיכון לשלומה של הקטינה, על רקע טענות להתעללות מינית שביצע בה אביה בעבר.
התפתחויות לאחר הגשת הבקשה
12. שלושה ימים לאחר הגשת הבקשה (27.9.2013), הגיש המבקש בקשה דחופה להעביר את הקטינים למשמורתו, ולחלופין להורות לפקידת סעד להעביר את הקטינים לשהייה בקלט חירום. בבקשה נטען כי הקטין יצר קשר עם אביו בשוודיה באמצעות צ'ט אינטרנטי, וסיפר לו כי האם מתעללת בו. בעקבות פנייה זו, הגיע המבקש לישראל ופגש את הקטין בנקודת מפגש שאותה קבע האחרון. המבקש לקח את בנו לתחנת המשטרה בפתח תקווה, שם נחקר הקטין בנוגע לטענותיו להתעללות מצד האם. לטענת המבקש, לאחר סיום החקירה, נחלקו ביניהם הצדדים למי יתלווה הקטין. הקטין סירב להתלוות לאימו, ובעקבות החלטת עובדת סוציאלית (ובניגוד לעמדת האם ובא-כוחה), הוא התלווה למבקש. בהמשך (29.9.2013), ביקש המבקש כי יומצא חומר החקירה של הקטין במשטרת פתח תקווה. המשיבה (תגובה ובקשה מיום 1.10.2013) טענה כי יש להחזיר את הקטין לחזקתה, עד להכרעה שיפוטית אחרת בשאלת המשמורת, ולחילופין ביקשה להורות על אשפוז טיפולי של הקטין כדי למנוע נזק בלתי הפיך למצבו. לדבריה, המבקש הפעיל השפעה פסולה על הקטין ושכנע אותו לטעון בפני השוטרים כי היא התעללה בו. המשיבה טוענת כי היא לא תקפה את הקטין אלא נאלצה לרסנו, לאחר שניסה לתקוף אותה ואת הקטינה באמצעות סכין ואף איים להתאבד, ומכאן החבלות שהראה לשוטרים. בתגובה, טען המבקש כי אין עילה להוציא את הקטין מחזקתו, שכן הוא היחיד שיש בידו החלטה חוקית בדבר משמורת (מבית המשפט בשוודיה).