קבלת ערעור נ' מש' הבטחון בנוגע לנכות בגב שנגרמה בשירות הצבאי

1. ערעור זה עניינו דחיית תביעת המערער להכרת זכות בגין פגימות בצוואר ובגב, בזו הלשון: " בהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים המצוינים במסקנות חוות הדעת הרפואיות מתאריכים 7.11.05 ו- 23.12.05 המצ"ב, הגעתי למסקנה כי אין קשר בין כאבי צואר וגב תחתון מהם הינך סובל ובין החבלה מ- 1.2.02 כמשמעותו בסעיף 1 לחוק".

2. בנימוקי הערעור נכתב, בין היתר, שנימוקי דחיית התביעה הם מוטעים, שגויים, ומושתתים על חוות דעת הלוקה בפגמים משמעותיים.

3. בתצהירו כתב המערער כי הוא יליד שנת 1965, התגייס לצה"ל בשנת 1984 בפרופיל 97, שירת בחובה ובקבע כטכנאי אלקטרוניקה וטילי נ.מ. באחד מבסיסי חיל האויר. במסגרת תפקידו הנ"ל היה חשוף למאמצים פיזיים לרבות פריסות תכופות של סוללות טילים באזורים שונים בארץ, העמסת ציוד כבד, נשיאתו ופריקתו. עוד נכתב בתצהיר כי ביום 1.2.02, עת נהג במכוניתו הצבאית, נפגע רכבו מאחור ע"י רכב אחר, וכתוצאה מכך הוא נחבל בלחקי גוף שונים, כולל בעמוד שדרה צווארי, גבי ומותני, וכן בידו הימנית. לטענתו, הוא נתקף בכאבים עזים בעמוד השדרה, ובתום טקס ברית מילה שהיה חייב להשתתף בו באותו היום, נבדק בבית חולים 10, משם הופנה לביצוע צילומי רנטגן בבי"ח רמב"ם, טופל במשככי כאבים ובמשחות, והופנה להמשך טיפול ע"י רופא היחידה. בסריקה טומוגרפית ממוחשבת של עמוד השדרה שבוצעה לו ביום 20.2.02 נתגלה בלט דיסק בחוליות גביות 10-11 עם היצרות ולחץ על השק התקאלי, וכן היצרות המירווח הבינחולייתי בחוליות גביות 11-12 עם הנמכה יתדית של גוף חוליה 11 בחלקו הקדמי. עוד נטען כי ביום 20.7.03 עבר בדיקה בתהודה מגנטית (MRI) בה נתגלה פריצת דיסק ובלטים דיסקאליים בחוליות עמוד השדרה הגבי והמותני, עם הנמכה יתדית של חוליות גביות 11-12. ביום 6.7.03 הורד הפרופיל הרפואי שלו ל-45 קבוע.

4. המערער צירף לערעורו חוות דעת מומחה שנכתבה ע"י ד"ר הלל אדמוני - מומחה בכירורגיה-אורטופדיה, בה נכתב, בין היתר " מאז התאונה בשנת 2002, הוא לא מפסיק לסבול כאבי גב, הגבלות תיפקודיות, בעבודתו וגם בחיי היומיום ... אמנם יש בצילומי הרנטגן הראשונים, עדות רנטגנית למימצא קודם בשתי חוליות ובדיסק שביניהן, אך הוא לא סבל מעולם, לפני התאונה". ובסוף חוות דעתו כתב: " לפיכך, יש לקבוע, שכתוצאה מהתאונה בה נפגע ב-2002 נותר דב נכה לצמיתות, בשיעור שייקבע, על פי מבחני חוק הנכים...".

5. בחוות דעת נוספת מטעם ד"ר אדמוני שניתנה ביום 30.8.06 נכתב, שמקורה של מחלה התפתחותית ע"ש שוירמן, כפי שנקבע בחוות דעת המומחה מטעם המשיב, הוא בהתפתחות לקויה של חוליות גביות בעיקר, כשהאבחנה נעשית כשיש מעורבות של 3 חוליות, ואילו בעניינו של המערער מדובר בשתי חוליות בלבד. עוד נכתב "שלא סביר שהממצאים הידועים כיום בגבו הם תוצאה של התפתחות לקויה במשך שנים" זאת שעה שמעברו הרפואי אין כל תיעוד אודות בעיה ו/או תלונה בקשר לגבו. לדעת ד"ר אדמוני, "גם אם נניח שאזור זה בעמוד השדרה סבל ממידה קלה ביותר של שוירמן - כזו שאין לה השתקפות קלינית, כלומר, ללא כאבים והגבלות, הרי שהתאונה הזאת גרמה להופעת כל הסימפטומים מהם הוא סובל", ובסוף חוות דעתו כתב "לפיכך יש לקבוע שכתוצאה מהתאונה הנדונה נורת דב נכה לצמיותות".

6. ב"כ המשיב הכחישה קיומו של קשר בין האירוע מיום 1.2.02 ובין החבלות הנטענות, וטענה שגם אם קיים קשר סיבתי רפואי הרי שלא מתקיים קשר סיבתי משפטי מאחר ומדובר בתאונה שקרתה לחייל בשירות קבע בעת חופשה מאושרת ולא במסגרת תפקידו.

7. המומחה מטעם המשיב, פרופ' ו. ביאליק - כירורג-אורתופד, כתב שלוש חוות דעת, מהתאריכים 7.11.05, 23.12.05 ו- 11.10.06 . בחוות דעתו מיום 7.11.05 כתב, בין היתר, כי בסריקות רנטגן ממוחשבת מיום 20.2.02 תואר ממצא המתאים לתאור של מחלה על שם  SCHEUERMANN   כולל קיפוזה ברורה באזור הגב התחתון. לדעתו, "ללא ספק לא מדובר בשבר טרי בזיזים המתוארים באמצעי הדמיה ומעידים בהחלט על תהליך ישן". באשר למחלה על שם שוירמן, "מדובר בפגיעה בזמן התפתחות חוליות עמוד השדרה, בעיקר במעבר גבי-מותני. לדעת פרופ' ביאליק, המערער סובל מכאבי גב על רקע שינוי קשה במבנה הגב, בעיקר בגב העליון ובמעבר גבי-מותני. השינוי במבנה הינו, לטעמו, מולד ולפי התאור באמצעי הדמיה, האירוע לא גרם למצב זה. בחוות דעתו מיום 23.12.05 הוסיף פרופ' ביאליק, כי לאחר שעיין מחדש בכל המסמכים מתיקו הרפואי של המערער, "מתברר שאין כל עדות לקו השבר בחוליות אלה ומדובר במבנה יתדי, כפי שנהוג לראות במחלה על שם SCHEUERMANN  ".  עוד נכתב שקיים בקע דיסק 9 ו- 11 ובלטי סידק מזעריים מותניים, וכי בסריקת רנטגן ממוחשבת של עמוד שדרה צווארי מיום 30.1.05 הודגם בלט דיסק שני, רביעי, חמישי ושישי, ללא ממצאים המעידים על מצב לאחר חבלה, ולפיכך קבע פרופ' ביאליק שאין קשר החמרה או גרימה בין החבלה מיום 1.2.02 ובין תלונות המערער. בחוות דעתו מיום 11.10.06 התייחס פרופ' ביאליק לחוות דעתו של ד"ר אדמוני, וחלק עליו בנוגע למחלת שוירמן, בכותבו, בין היתר, שמחלה זו "מאובחנת ראשית כל על ידי בדיקה קלינית המאופיינ על ידי גיבנת, כיפוף קבוע קדימה, על רקע שינויים בצורת החוליות במעבר גבי מותני...לפיכך לא רלבנטי הדיון על כך שבודק זה או אחר היה מתאר ממצא של גב עגול טרם האירוע. עובד א. שגם דר' אדמוני וגם אני אבחנו בפגם הקיים בגבו של מר ידובר.  ב. שהתלונות על כאבים שלא היו טרם האירוע, לפחות על פי טענת דר' אדמוני, כשנה לאחר התאונה, חלפו ולא הותירו נכות כלשהי. לדוגמא, שבר שנרפא, או דלקת ריאות שחולפת אינם מותירים נכות כלשהי". בנוגע לבדיקת MRI כתב פרופ' ביאליק, שכאשר מדובר בשברים, הרי שאלה נראים בבירור, ו"רואים גם מעיכת עצם גופי החוליה ולעיתים נראים גם סימנים נוספים לחבלה, המוזכרים לעיל. לפיכך המבנה היתדי מדבר חד משמעית על פגם התחתחותי - מחלה על שם SCHEUERMANN   ולא על שברים סמוך לאירוע, להם אין עדות גם בבדיקת סריקת רנטגן ממוחשבת מיום 20.2.02". עוד התייחס פרופ' ביאליק לקביעת ד"ר אדמוני אודות כך שהתאונה הנטענת גרמה "להופעת כל הסימפטומים מהם הוא סובל", וכתב שבכל המסמכים שעמדו לרשותו, פרט למסמך מיום 7.2.02, לא תואר כיווץ שרירים, יישור הלורדוזה הטבעית והגבלת תנועות, והוסיף שבאף אחת מהבדיקות לא תוארה פגיעה עצבית, על כן הסיק שאין כאבים מאחר ואלה לא תועדו במשך לפחות שליש שנים, ואין כל מוגבלות.

8. בסיכומיו, ביקש ב"כ המערער לקבל את הערעור, וטען שהוכח כי מרשו לא סבל מהפגימות נשוא תביעתו עד למועד תאונת הדרכים מיום 1.2.02, וכי בעת גיוסו נקבע לו פרופיל 97 ללא כל מגבלה תפקודית בגבו - פרופיל שהורד ל-45. בנוגע לקביעת פרופ' ביאליק נטען, שהמדובר בפגם מולד בשל מחלת השוירמן ממנה הוא סובל, נטען שלא עמדו בפני אותו מומחה כל המסמכים הרפואיים הרלבנטיים, וגם אם סבל המערער מאותה מחלה, אזי עצם פריצתה בעקבות התאונה קושרת את המחלה לשירות. לדברי ב"כ המערער, גם אם מרשו סבל ממום מולד שהינו אסימפטומטי ללא הגבלה בכושר תפקודו של החייל, ורק בעקבות ארוע הקשור בשירות הופך אותו מום לפגימה של ממש, אזי יש להכיר באותו ארוע כגרימה, והפנה לפסיקה התומכת בעמדתו.

9. ב"כ המשיב עתרה לדחיית הערעור, בטענה שכאביו של המערער נובעים מפגם התפתחותי מסוג שוירמן, וזאת ללא כל קשר לתאונה הנטענת, שהיתה קלה, ולאחריה אף השתתף המערער באירוע אליו הוזמן. לדבריה, כל הבדיקות מלמדות על כך, שמצבו של המערער לא השתנה בעקבות התאונה, וכי ארוע קל כזה לא יכול היה לגרום לפריצת דיסק, לבלט דיסק ולבטח לא למחלת שוירמן. ב"כ המשיב הפנתה לכתוב בחוות דעתו של פרופ' ביאליק, והוסיפה שהמערער סבל מכאבים לסירוגין, ואלה פסקו למשך כחצי שנה לאחר התאונה, ושבו בסוף שנת 2002, והבדיקה הבאה היתה בחודש מאי 2003, ולאחריה - אין תיעוד כלשהו, לטענתה. בנוגע לחוות דעתו של ד"ר אדמוני, נטען שאינה יכולה לקיים את הקשר הסיבתי שבין החבלה לשירות. בנוגע למצבו של המערער בעת גיוסו, נטען שהדבר אינו רלבנטי, מאחר והגיוס היה כ- 20 שנים קודם לאירוע הנטען.

10. בבואנו לבחון את קיומו של הקשר הסיבתי שבין הפגימה הנטענות ובין שירותו הצבאי של המערער, אנו מפנים לקביעת כבוד השופט בך בר"ע 187/83, רדוזיצקי נ' ק. התגמולים, פ"ד לז(4) 361, שכתב :

" ... אין הוא (התובע, ז.פ.) חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שיכנוע של "קרוב לוודאי", ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה".

והנשיא שמגר הוסיף בע"א 472/89, קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה(5), 203, בעמ' 214, כתב:

" לעניין מידת ההוכחה ... אין די בהצבעה על אפשרות תיאורטית גרידא לקיומו של קשר סיבתי".

במקרה בו כפות המאזניים שקולות, הרי שדין הערעור להידחות, מאחר ועל המערער לעמוד במאזן הסתברויות לשם הוכחת תביעתו, כלומר מעל לסבירות של 50%, - ראה ע"א 192/85, ק. התגמולים נ' הכט, פ"ד מח (3) 646.

11. במקרה שבפנינו, אין מחלוקת כי המערער עבר תאונת דרכים ביום 1.2.02. המחלוקת נוגעת לשאלה, אם אותה תאונה גרמה למצב ממנו הוא סובל כיום, או שמא המדובר במום מולד שהיה בתרדמת ועודנו כך, בשל העדר התלונות על כאבים, כטענת ב"כ המשיב. המומחה מטעם המערער טען שאין מדובר במום מולד, אך בכל זאת היה מוכן להכיר בקיומו של מום מולד מסוג שוירמן, אך לדבריו המדובר במידה "...קלה ביותר של שוירמן - כזו שאין לה השתקפות קלינית, כלומר ללא כאבים והגבלות, הרי שהתאונה הזאת גרמה להופעת כל הסימפטומים מהם הוא סובל". אין גם מחלוקת בנוגע לעובדה, שהפרופיל הרפואי של המערער הורד מ-97 ל- 45.

12. אנו מאמצים את קביעתו של ד"ר אדמוני, שאין מדובר במחלת שוירמן אלא בפגמים שהם תולדה של תאונת הדרכים שעבר המערער ביום 1.2.02, וזאת מההסברים שניתנו על ידו. גם אם היינו קובעים שהמדובר במחלת שוירמן, הרי שזו היתה רדומה, והעדר גילויה בטרם גיוס המערער הינו חסר משמעות לענייננו. העובדה שהפגם הנ"ל לא הגביל את המערער מעת גיוסו לצה"ל ועד לתאונה הנטענת מוכיחה, ולו מבחינה משפטית, שאכן מדובר בפגם רדום. הופעת כאבי הגב אצל המערער, וכן יתר הסימפטומים מהם הוא סובל כעת, החל ממועד תאונת הדרכים שארעה לו ביום 1.2.02, מהווה "התפרצות" של המחלה, אלא אם הוכח בפנינו שהמדובר בהתפתחות טבעית של המחלה על פני מישור הזמן. מהנסיבות שתוארו בתיק, כולל כל המסמכים שצורפו, עולה בבירור, שעובר למועד התאונה לא סבל המערער מהפגמים להם הוא טוען, ורק ממועד התאונה החל בסבלו, ופרופילו הרפואי אכן הורד. אנו מעדיפים, כאמור, את הכתוב בחוות דעתו של ד"ר אדמוני על פני חוות דעתו של פרופ' ביאליק, שהרי כאביו ומוגבלויותיו של המערער לא החלו יש מאין, אלא בנקודת זמן מסויימת והיא התאונה מיום 1.2.02, כך שלא ניתן בהחלט לומר שהמדובר בהתפתחות טבעית על ציר הזמן, אלא באירוע שגרם למכאוב ולמיגבלות. בין אם אותו אירוע גרם למצבו הרפואי הנטען, ובין אם גרם להתעוררות הפגם מהתרדמת בה היה נתון, אין בכך כדי להשפיע על עצם הקביעה שמאותו הרגע נגרמה הפגימה או התקיימה התעוררות המהווה התפרצות לאותה מחלה.

13. כפי שנקבע בבר"ע 187/83, רדוזיצקי נ' ק. התגמולים, פ"ד לז(4) 361, אין צורך להוכיח בדרגה של "קרוב לוודאי" אלא יש להראות כי "מתקבל מאוד על הדעת" שיש קשר סיבתי בין השירות לפגימה הנטענת, ובמקרה שבפנינו עמד המערער בנטל הראייה המוטל עליו. העדר קיומם של מסמכים רפואיים משנת 2003 אינו מעלה ואינו מוריד מהעובדה, שהמדובר בגרימה וכן בהתפרצות של מחלה רדומה, שהביאה להגבלות הרפואיות מהם הוא סובל כעת. המערער אף הגיש לעיוננו, לאחר ישיבת סיכומי הצדדים, אוסף של מסמכים רפואיים שנטען כי יש בהם כדי להוכיח את המשך תלונותיו אודות מצבו, גם לאחר שנת 2003, וזאת בניגוד לטענות ב"כ המשיב. אנו הורינו על השבת המסמכים למערער בשל המועד בו הוגשו.

14. לאור כל המפורט לעיל, אנו קובעים כי המערער הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכחת האמור בערעורו, על כן אנו מחליטים לקבל את הערעור ולבטל את החלטת קצין התגמולים. אנו קובעים כי הפגימות בצווארו ובגבו של המערער נגרמו בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירותו. בנסיבות העניין, אנו מורים למשיב לשלם למערער הוצאות ושכ"ט עו"ד ע"ס 8,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק, וזאת תוך 30 ימים מהיום.

זכות ערעור כחוק.