קבלת ערעור ביחס לזכאות לזכויות בדירה בהתאם לצוואת המנוח

השופטת תמר בזק-רפפורט:

1.            ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כבוד השופט פ' מרכוס) בתיק תמ"ש 17720/07, בו נדחתה תביעתה של המערערת לצו הצהרתי ולצו עשה בקשר עם זכותה של המשיבה להתגורר בדירת המנוח ... ז"ל (להלן - המנוח) שברח' ... בירושלים (להלן - הדירה).

2.            ביום ...6.07 נפטר המנוח באופן פתאומי במהלך טיול אופניים, בהיותו בן 66 שנה. המנוח הותיר אחריו צוואה שנעשתה ביום 10.10.04, ולאחר מכן תוקנה מספר פעמים בגוף הצוואה, כשהאחרון שבתיקונים שבגוף הצוואה הוא מיום 10.3.07. בנוסף, ביום 15.6.07 הוסיף המנוח הוראה בכתב יד על נייר נפרד מן הצוואה, המהווה למעשה תוספת לצוואה, ובו הורה בענין עדיפות להוצאות שתגרמנה לאחיו בקשר לקיום הצוואה.

3.            סעיף 3 לצוואה עוסק בדירה, ובנוסחו לא שינה המנוח דבר מיום שנעשתה הצוואה ועד למועד האחרון בו הוסיף לצוואה, הוא יום 15.6.07, ימים בודדים קודם פטירתו. וכך לשון סעיף 3 לצוואה:

"הדירה ברח' .... אני מצווה את דירתי הנ"ל לבתי .... באם בעת מותי ...  חברתי לחיים, תתגורר בה דרך קבע, היא תהיה רשאית להמשיך ולגור בה ככל שתחפוץ, ללא תמורה. עם מותה או לאחר שתעזבנה מרצונה תועבר הדירה לחזקתה של ...[בתי]".

4.            בתביעתה בפני בית משפט קמא טענה המערערת, בתו של המנוח הנזכרת בסעיף 3 הנ"ל, כי עובר לפטירת המנוח לא התגוררה בדירה דרך קבע המשיבה, זוגתו של המנוח, הנזכרת גם היא בסעיף 3 הנ"ל, אלא התגוררה גם בבאר שבע, שם מתגוררת בתה של המשיבה ובסמוך למקום עבודתה - .... המערערת מודה בכך שהמשיבה שהתה בדירה פרקי זמן ניכרים, אך לטענתה לא עולים הדברים כדי המונח "דרך קבע" הנזכר בסעיף 3 לצוואה. משכך, לטענת המערערת, לא זכאית המשיבה להוסיף ולשהות בדירה, ועליה לסלק ידה ממנה.

5.            המשיבה מצידה איננה כופרת בכך כי יש לה דירה בבאר שבע, שם מתגוררת בתה, ובסמוך לה מקום עבודתה. אלא שטענה היא, כי היא שוהה בשני המקומות, כאשר המרכזי שבהם היה, עובר לפטירת המנוח, הדירה שבירושלים, בה שהתה באופן קבוע, ולא כאורחת נוטה ללון. לאור זאת, לטענתה, מגוריה בדירה עולים כדי "דרך קבע", ומשכך זכאית היא להוסיף ולהתגורר בדירה ככל שתחפוץ, כמצוות המנוח.

6.            בית משפט קמא דחה את תביעתה של המערערת, והורה כי כל צד יישא בהוצאותיו. בפסק הדין נקבע, כי במשך התקופה שמעריכת הצוואה בשנת 2004 ועד לפטירת המנוח לא חל שינוי בתקופות הזמן שהמשיבה היתה מבלה בדירה, ויש לראות את המשיבה כמי שעמדה בתנאי שנקבע להקמת זכויותיה לפי סעיף 3 לצוואה.

7.            כנגד פסק הדין הוגש ערעור וערעור שכנגד. בערעורה טוענת המערערת, כי פרשנותה הנכונה של הצוואה היא, כי מגורים "דרך קבע" אינם אלו שקיימה המשיבה בדירה מעת עריכת הצוואה ועד לפטירת המנוח, עת חלקה את זמנה, בחלוקה כזו או אחרת, בין ירושלים לבין באר שבע. המשיבה - המערערת שכנגד - משיגה מצידה על כי לא נפסקו הוצאות משפט לזכותה.

8.            דין הערעור להתקבל, וממילא דין הערעור שכנגד להידחות.

נצא מנקודת מוצא עובדתית כפי שנקבע בידי בית משפט קמא, ואשר לא נראה כי שנויה היא במחלוקת בין הצדדים, בכל המועדים הנוגעים לענין - קרי; מן המועד שעובר להכנת הצוואה בשנת 2004, ועד עובר לפטירת המנוח בשנת 2007: למשיבה דירה בבאר שבע; מקום עבודה של המשיבה הינו ב... בבאר שבע; המשיבה שהתה בדירה בירושלים ואף בבאר שבע; במשך השנים לא חל שינוי מהותי במידת שהותה של המשיבה בדירה בירושלים.

9.            על רקע עובדות אלה נפנה לפרשנותו של סעיף 3 לצוואה.

כאשר ניסח המנוח את סעיף 3 לצוואה, הקובע את זכותה של המשיבה בדירה, עשה זאת כך: "באם בעת מותי... חברתי לחיים, תתגורר בה דרך קבע, היא תהיה רשאית....".

משיודעים אנו, כפי שקבע בית משפט קמא, כי במשך השנים לא חל שינוי מהותי במידת שהותה של המשיבה בדירה, נמצא כי כדי להתחקות בצורה מיטיבית אחר רצון המצווה, המנוח, כמצוות סעיף 54 לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965, עלינו ליתן מענה לשאלה האם מאופן ניסוח הצוואה וממכלול הנסיבות, נראה כי בעת כתיבת הצוואה ראה המנוח את מידת שהותה של המשיבה בדירה כפי שהיתה בפועל, ככזו העולה כדי המונח "דרך קבע" המוזכר בצוואה, אם לאו. שהרי, כאמור, במידת שהותה של המשיבה בדירה - כך נקבע - לא חל שינוי. ממילא, מה שחפץ המנוח שייעשה אחר מותו בעת עריכת הצוואה, זהה לאופן בו יש ליישם את הצוואה בשעה שנפטר.

10.         לטעמי, התשובה לשאלה האמורה ברורה: ניסוחו של סעיף 3 מלמד שהמנוח לא ראה במידת שהותה של המשיבה בדירה משום מגורים "דרך קבע" בדירה. לו חפץ המנוח להעניק למשיבה זכות להוסיף ולהתגורר בדירה כפי שהיא התגוררה בה בעת כתיבת הצוואה, היה מנסח דבריו בצורה שונה לגמרי, כגון: "זוגתי רשאית להמשיך להתגורר בדירה" וכיוב' ניסוחים ברורים וודאיים. המנוח לא עשה זאת. הוא השתמש במונח "דרך קבע", ומכאן שעובר לכתיבת הצוואה ראה לנגד עיניו מצב בו המשיבה מתגוררת בדירה, אך אינה עושה כן דרך קבע. כאמור, אין חולק כי בשנים הנוגעות לעניין היתה למשיבה דירה נוספת בבאר שבע ומקום עבודתה היה בבאר שבע (גם אם חלק מן הימים עבדה, כנטען, בתל אביב). משכך, מתבקש הוא כי המנוח ראה בחלוקת זמן זו בין באר שבע לבין ירושלים מצב שונה ממגורים "דרך קבע".

11.         זאת ועוד; משנקט המבקש במילה "אם", גילה דעתו כי התייחס לחלופה בה המשיבה תתגורר עימו בדירתו דרך קבע, אך גם ראה לנגד עיניו מצב אחר. גם כאן מתבקש הוא כי אותו מצב אחר, אותו ראה המבקש לנגד עיניו, היה המצב הקיים עובר לכתיבת הצוואה, אשר בו לא ראה המנוח כמגורים "דרך קבע".

12.         על רקע זאת נראה, כי בצוואתו ביקש המנוח לקדם פני עתיד, למצב בו המשיבה תגביר את מידת נוכחותה והתגוררותה בדירתו שבירושלים, וביקש להבטיח את המשך מגוריה במקום במצב כזה (יוזכר כי הצוואה נעשתה בראשונה בהיות המנוח בתחילת שנות השישים לחייו, כך שאך סביר שהצוואה תוכננה "לטווח ארוך" כמפי שהיה בסופו של דבר בפועל, למרבה הצער). הרבה פחות מתקבל על הדעת להניח שהמנוח נערך לאפשרות ("אם"), שבה המשיבה תפחית בעתיד את שהותו עימו בדירה ותעזוב אותו, ולפיכך ניסח את סעיף 3 כפי שניסח. בצוואה בכללה לא התייחס המנוח כלל למצב בו היחסים בינו לבין המשיבה יצטננו, ואין זה סביר כי לכך כוונו הדברים. הפרשנות הסבירה היא, איפוא, כי בנסחו את סעיף 3 לצוואה צפה המנוח פני עתיד, למצב בו המשיבה תגביר במידה ניכרת את מידת שהותה בדירתו בירושלים, כדי "דרך קבע" כלשונו. המנוח ביקש לוודא כי במצב כזה, בו המשיבה תיתנתק מבאר שבע ותגור עימו בירושלים דרך קבע, לא תאלץ לאחר מותו להתפנות מן הדירה המשותפת, ולהיוותר ללא מקום מגורים, אחר שהתנתקה ממגוריה בבאר שבע, והשתרשה כל כולה בירושלים.

13.         לאור האמור, משלא התקיימו התנאים הנקובים בסעיף 3 לצוואה המקימים למשיבה זכות בדירה, על משיבה לסלק ידיה ממנה, ובהתאם יש להורות ולקבל את תביעתה של המערערת.

14.         אשר על כן מציעה אני לחבריי כי הערעור יתקבל, כי תינתן הצהרה כי המשיבה לא זכאית לזכויות בדירה, וכי נורה למשיבה להימנע מלתפוס חזקה ולסלק ידה מן הדירה.