קבלת בקשת להארכת מועד להגשת ערעור בגין אי פגיעה באינטרס הציפיה לסופיות ההליכים וכן מטעמי מניעת עיוות דין

הרקע להגשת הבקשה :

לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינה מיום 12/2/09, של כבוד השופטת אסתר בוהדנה, מבית המשפט לענייני משפחה בטבריה, בתמ"ש 2911/05.

בין הצדדים, בני זוג נשואים ולהם שלושה ילדים, פרץ סכסוך קשה וממושך, אך הם טרם התגרשו. ביניהם נוהלו הליכים ממושכים ומייגעים, במסגרתם הוגשו תביעות ובקשות רבות, אשר נדונו והוכרעו כולן במאוחד בפני בית המשפט קמא, כולל בקשות שהוגשו שעה שבית המשפט קמא ישב על המדוכה ועסק במלאכת כתיבת פסק דינו.

אמנע מלתאר כאן את שלל ההליכים שניהלו הצדדים, אך אציין כי במהלך כתיבת פסק הדין בתובענה, הגיש המבקש בקשה במסגרתה עתר לסעדים שונים, ובהם, קביעת דיון בבקשה להטלת עיקול זמני, עיכוב פסק הדין עד להגשת הערעור שהגיש לבית המשפט העליון על החלטת בית המשפט קמא בבקשה לפסלות שופט, והארכת המועד להגשת סיכומים. בית המשפט קמא נעתר לבקשה להארכת המועד להגשת סיכומים, אך המבקש טען כי הסיכומים שיוגשו במסגרת סד הזמנים ובנסיבות יהיו חלקיים ומוגבלים בלבד, וביקש כי יעוכב מתן פסק הדין. ביום 6/1/08 קבע בית המשפט קמא, כי אין נימוק המצדיק עיכוב מתן פסק הדין, דחה את הבקשה, וציין כי נימוקי ההחלטה יובאו במסגרת פסק הדין.

בפסק הדין, מיום 12/2/09, פירט בית המשפט קמא את נימוקיו לדחיית הבקשה הנ"ל, וכן ניתנה התייחסות מפורטת לכל אחת ואחת מן התביעות שהוגשו בין הצדדים לסכסוך, ולטענות הצדדים.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בנצרת בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט קמא, כאשר לטענתו, מדובר ב-"החלטה אחרת" ולא בפסק דין, היות ובית המשפט קמא לא סיים את הטיפול בחלק מהנושאים במחלוקת. כבוד השופט אשר קולה, קבע בהחלטה מיום 5/4/09, בבר"ע 155/09, כי מדובר בפסק דין ולא בהחלטה אחרת, אף אם נכללו בפסק הדין נימוקי ההחלטה הדוחה את הבקשה שהגיש המבקש בעת כתיבת פסק הדין. בהתייחס לטענת המבקש לפיה יש להגיש בקשת רשות ערעור על חלק מהעניינים הכרוכים בערעור שהנם בגדר החלטה אחרת, קבע כב' השופט קולה כי אין להפוך את הטפל לעיקר, וכי אין לפצל בין ההחלטות שבפסק הדין לבין פסק הדין עצמו. לבסוף נקבע כי בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " תקסד"א") ניתן פסק הדין לערעור בזכות לבית המשפט המחוזי, ולכן הבר"ע שהוגשה אינה ההליך הנכון, ובשל כך נדחתה הבר"ע.

המבקש לא הסכין עם החלטה זו של כב' השופט קולה, והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בהחלטת כבוד השופטת עדנה ארבל מיום 24/11/09, בבע"מ 3812/09, נקבע כי הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית המצדיקה דיון בגלגול שלישי. עוד נקבע, בזו הלשון:

"בית המשפט המחוזי דחה אמנם את בקשת רשות הערעור שהגיש אך הפנה אותו להגשת ערעור על פי הקבוע בתקנות. אמנם המועד להגשת ערעור על פי התקנות חלף זה מכבר, אך המבקש יכול להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. אכן לבית המשפט קיימת סמכות להפוך בקשת רשות ערעור לכתב ערעור לאחר שניתנה למשיב הזדמנות להביע התנגדותו לכך (תקנה 410א לתקנות). עם זאת, בית המשפט המחוזי במקרה דנן בחר שלא להפעיל סמכות זו ואיני סבורה כי יש מקום להתערב בכך, בייחוד כאשר שמורה למבקש האפשרות, כאמור, להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. לפיכך, איני סבורה כי יש מקום להתערבות בית משפט זה במסגרת דיון בגלגול שלישי."

ביום 3/12/09, הגיש המבקש את הבקשה דנא להארכת מועד להגשת ערעור.

טענות המבקש :

המבקש טוען כי סבר שמדובר בהחלטה הנושאת כותרת של פסק דין, היות וחלק ניכר מהכרעת בית המשפט לענייני משפחה עסקה בפירוק השיתוף בנחלה השייכת לצדדים, וההחלטה לא סיימה את הדיון בכלל המחלוקות הקיימות בין הצדדים.

המבקש מציין כי בקשת רשות הערעור מטעמו הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ערעור, ביום 18/3/09 ומוסיף כי היה על בית המשפט המחוזי לעשות שימוש בסמכותו לדון בבקשת רשות ערעור כבערעור, וכי ציפה שבית המשפט העליון יורה לבית המשפט המחוזי לעשות כן, בשל חלוף המועד להגשת ערעור בזכות.

המבקש טוען כי לא נפגעה ציפיית המשיבה לסופיות ההליכים, היות והייתה מודעת לכוונת המבקש להשיג על פסק הדין, משהומצא לה העתק מבקשת רשות הערעור שהוגשה.

עוד טוען המבקש כי לא ייתכן שפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה לא יעבור תחת שבט ביקורתה של ערכאת הערעור, אך ורק בשל טעמים פרוצדוראליים, אף אם שגה המבקש בהגשת ההליך - דבר המוכחש על ידו.

טענות המשיבה :

המשיבה סבורה כי יש לדחות את הבקשה.

לטענתה, המועד האחרון להגשת ערעור בזכות חלף ביום 5/4/09. אף אם היה מוארך המועד להגשת הערעור עד לאחר החלטת בית המשפט המחוזי מיום 26/4/09, הרי שמועד זה חלף אף הוא, לפני זמן רב. עם קבלת החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת רשות הערעור, המבקש לא פעל להגשת ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי, אלא הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שהיתה חסרת כל סיכוי.

לטענת המשיבה נימוקי המשיב לפיהם המשיבה הייתה מודעת לכך שכוונתו היתה לערער על פסק הדין, וכי יש ליתן לו את האפשרות לערער על פסק הדין, אף אם שגה בעניין ההליך הנכון, אינם בגדר טעמים מיוחדים המצדיקים מתן ארכה להגשת ערעור, ובוודאי לא לאור האיחור הממושך בהגשת הבקשה להארכת מועד.

המשיבה טוענת כי יש להגן על האינטרס שלה לסופיות ההליכים, ולסיום המחלוקות וההתדיינויות הממושכות בין הצדדים. רצון המבקש הוא להגדיל את סבלה ולמשוך את סיום המשפט ככל שניתן, על ידי נקיטת הליכים מיותרים, והדבר אף קיבל ביטוי בפסק הדין של בית המשפט קמא.