רקע
1. ביום 27.03.96 הורשע המשיב ברצח ראש הממשלה יצחק רבין, ז"ל, בפציעת מאבטחו בנסיבות מחמירות, וכן בקשירת קשר בצוותא עם אחיו ואדם נוסף, לרצוח ראש ממשלה ולפגוע בתושבי הישובים הערביים ובאנשי המשטרה הפלסטינית באזור יהודה ושומרון.
בגין רצח ראש הממשלה, שבוצע ביום 4.11.95, והעבירות הנוספות שביצע המשיב נגזרו עליו מאסר עולם ועוד 14 שנות מאסר במצטבר.
בשל אופי הסיכון הנשקף מן המשיב, הוא סווג כ"אסיר בטחוני". סיווג זה גרר הטלת מגבלות שונות, ובכללן החזקתו בהפרדה מיתר האסירים, התקנת מצלמות מעקב בתאו והגבלות על ביקורים.
מאז 19.12.95 ועד היום, משך למעלה מ-14 שנים, מוחזק המשיב בתנאים של "החזקה בהפרדה", שהוארכה מדי 6 חודשים בהוראת בית המשפט, וזאת מכח סעיף 19ה לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971.
במסגרת הבקשה שלפניי, מבקש שירות בתי הסוהר (להלן - שב"ס) מבית המשפט להאריך שוב את התקופה בה ישהה המשיב בתנאי הפרדה בשישה חודשים נוספים, החל מיום 8.01.10.
הדיון בבקשה נדחה פעמיים, לבקשת המשיב. פעם אחת, לצורך מינוי סניגור ציבורי למשיב; ופעם שניה, כדי לאפשר לסניגור ללמוד את החומר ולהגיש תשובתו בכתב לבקשה. על פי הסכמתו, ממשיך המשיב להיות מוחזק בהפרדה, עד למתן פסק הדין.
במסגרת הדיון, שחלקו האחד היה גלוי וחלקו השני חסוי בהסכמת ב"כ המשיב, ולפיכך התקיים במעמד ב"כ המבקש ונציגי שירות הביטחון בלבד, הוסיפו והשלימו באי כח הצדדים טיעונים על-פה לטיעוניהם בכתב.
תמצית טענות המבקש
2. הבקשה נתמכה בתצהירו של סג"ד חסון ניג'ם, קצין מודיעין במחוז צפון בשירות בתי הסוהר. מן התצהיר עולה כי בנוסף להיותו אסיר בטחוני, מסווג המשיב אף כאסיר התראה וטעון הגנה רמה א', וכי המשך החזקתו בתנאי הפרדה דרוש לצורך שמירה על בטחון המדינה. מחקירתו של סג"ד ניג'ם על תצהירו עולה כי קיים חשש שהמשיב, אם יתאפשר לו הדבר, יפיץ את משנתו בקרב ציבור תומכיו. אליבא דמבקש, המשך החזקתו של המשיב בתנאי הפרדה נדרש אף לצורך שמירה על שלומו ומניעת עבירות אלימות בבית הסוהר, וזאת לאור הערכת גורמי המודיעין בשירות בתי הסוהר לפיה קיים חשש ממעשי נקם שיבוצעו כלפי המשיב על ידי אסירים אחרים. המבקש מציין כי עובר להגשת בקשה זו להארכת תקופת ההפרדה, נבחן עניינו של המשיב והובהר כי לא ניתן להבטיח את השגת מטרות ההפרדה בדרך אחרת.
תמצית טענות המשיב
3. ב"כ המשיב, עו"ד אבי מוסקוביץ', שהיטיב לטעון לו, הן בתגובתו המפורטת בכתב והן בטיעונו בעל-פה, טוען כי המשך החזקתו של המשיב בהפרדה נובע משיקולים שבינם לבין דרישות החוק אין ולא כלום. לשיטתו, לאחר 15 שנים בהן שוהה המשיב בחברת עצמו בלבד, בלא שיתאפשר לו כל מגע או חילופי דברים עם אנשים זולת מספר מוגבל של בני משפחה מדרגה ראשונה, הפך המשיב לאדם אומלל שאין נשקפת ממנו כל סכנה לבטחון המדינה. שהייתו בהפרדה אינה מאפשרת לו להפיץ את משנתו, כמיוחס לו על ידי גורמי הבטחון, והעובדה כי בבית הסוהר ומחוצה לו קיימים גורמים אשר לכאורה נוהים אחר המשיב ודעותיו, לא זו בלבד שלא הוכחה כדבעי על ידי המבקש, אלא שאף אם יש בה ממש, הרי שאין היא נתונה לשליטתו של המשיב ואין היא יכולה לשמש טעם טוב דיו להמשך החזקתו בהפרדה לאחר תקופה כה ממושכת.
ב"כ המשיב הוסיף, כי העובדה שהמשיב לא הביע מעולם חרטה על מעשיו, אף בה אין כדי להצדיק המשך החזקתו בתנאי הפרדה, שכן בתי הכלא מלאים באסירים שלא שינו את משנתם מרגע שהושמו מאחורי סורג ובריח, ולמרות זאת אין הם מופרדים מאסירים אחרים ויש בכך משום הפלייתו של המשיב לרעה. לדידו של ב"כ המשיב, הדרישה כי הוא יביע חרטה על מעשיו, בטרם ישקול שב"ס להוציאו מהפרדה ולהעבירו לאגף רגיל, אינה מתקבלת על הדעת. מכל מקום, לדבריו, הדבר אף לא נבחן בחינה של ממש, שכן אף גורם בשב"ס לא שוחח עם המשיב כדי לבחון מהי משנתו, האם חל שינוי בעמדותיו והאם אכן נשקפת ממנו סכנה שלא ניתן למונעה בדרך שתפגע פחות בזכויותיו.
ב"כ המשיב אף טען כנגד עמדת המבקש לפיה קיימים בידו מידעים המצביעים על סכנה הנשקפת למשיב מצד אסירים אחרים בבית הכלא. לטענתו (והדבר אף עולה מחקירתו הנגדית של סג"ד ניג'ם על תצהירו), אין בידי שב"ס כל מידע מהשנים האחרונות שיש בו כדי לבסס חשד לסכנה הנשקפת למשיב, ומידע אחרון כזה המצוי בידיו הוא משנת 2003.
לנוכח כל אלה, טען ב"כ המשיב (בתגובתו בכתב לבקשה), כי יש ליתן את הדעת אף לפגיעה הנפשית והבריאותית הנגרמת למשיב כתוצאה מן ההפרדה הממושכת בה הוא נתון. במהלך הדיון טענה ב"כ שב"ס, כי הגורמים הרלוונטים, ובכללם גורמי בריאות הנפש, חיוו דעתם כי אין מניעה להמשיך להחזיק את המשיב בתנאי הפרדה. ואולם, כך ב"כ המשיב, המשיב לא נפגש עם פסיכיאטר זה למעלה מעשור, בין משום שלא ביקש זאת, ובין מסיבה אחרת, ומחקרים רבים שנעשו הצביעו על פגיעה נפשית מתמשכת באסירים השוהים בהפרדה. לדבריו, אין להמתין עד לקרות הנזק גם במקרה הזה.
מהמקובץ עולה, כך ב"כ המשיב, כי המבקש אינו ממלא אחר הדרישה שנקבעה בחוק לפיה מחוייב הוא לבחון אם קיימות דרכים אחרות להשגת מטרות ההפרדה, שיש בהן משום פגיעה פחותה בזכויותיו של המשיב. תחת זאת, בוחר הוא להציג בפני בית המשפט, מדי חצי שנה, טענות ומידעים שאבד עליהם כלח, שאפילו יפים היו בשנים הראשונות שלאחר ביצוע הרצח, הרי שהיום, בחלוף 15 שנים, ניטל כוחם והם הופכים ללא יותר מכלי בידי המבקש, להוסיף ענישה על זו שהושתה על המשיב בגין הפשע הנתעב שביצע.
על כן, טוען ב"כ המשיב כי על בית המשפט לדחות את הבקשה ולהורות לשב"ס להוציא את המשיב מן ההפרדה בה הוא נתון ולשלבו באחד מאגפי בית הסוהר, על פי שיקול דעתו. זאת באופן שלא יווצר כל סיכון מהמשיב או כלפיו, מזה, ויביא קץ להתעללות, כך לדבריו, במשיב, יפגע פגיעה פחותה בזכויותיו הבסיסיות ויאפשר לו ניהול אורח חיים ככל אסיר אחר, מזה.
המסגרת הנורמטיבית ודיון
4. החזקת אסיר בהפרדה מוסדרת בסעיפים 19א עד 19ה שבסימן ב1 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן - הפקודה). סעיף 19א מגדיר "
אסיר בהפרדה" כלהלן: