קבלת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור של מורשע בסיוע לשוד מזוין

1.        לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על הרשעתו של המבקש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 4.7.2005 וגזירת דינו ביום 26.9.2005. המבקש הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של סיוע לשוד מזוין בחבורה. בית המשפט המחוזי אימץ את הסדר הטיעון ולאחר הודאת המבקש גזר עליו ששה חודשי מאסר לנשיאה בעבודות שירות, מאסר מותנה וקנס. נקבע כי עבודות השירות ירוצו בחופף לעונש מאסר בעבודות שירות בו הוא נשא בעת מתן גזר הדין. 

2.        הבקשה שלפניי הוגשה ביום 28.1.2008 על ידי באת כוחו של המבקש. הבקשה מתבססת על חוות דעת פסיכיאטרית מחודש מאי 2007, שניתנה על פי החלטת בית משפט השלום בכפר סבא במסגרת הליך פלילי אחר שהתנהל נגד המבקש. על פי חוות הדעת, המבקש סובל ממחלת נפש משנת 2003 ובמצבו הנוכחי הוא אינו כשיר לעמוד לדין.   לטענת באת-כוח המבקש, אך בחודש מאי 2007 הסתבר כי המבקש הינו חולה נפש במובן המשפטי של המילה ולא היה כשיר לעמוד לדין בשעה שנוהל משפטו, בשנת 2005. נטען בבקשה כי הוגשה מטעמו של המבקש עתירת אסיר בעבודות שירות בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, אולם לאחר מספר דיונים, בעקבות המלצתו של בית המשפט המחוזי, חזרה בה באת-כוח המבקש מן העתירה, ולאחר לבטים רבים בדבר ההליך המשפטי שיש לנקוט בו, הוחלט כי יוגש ערעור על הכרעת הדין. באת-כוח המבקש מדגישה כי בערעור מתבקש בית המשפט לבטל את הרשעת המבקש, בהיותו חולה נפש ובלתי כשיר לעמוד לדין החל מנובמבר 2003. 

3.    המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, לא ניתן להסיק מחוות הדעת הפסיכיאטרית כי המבקש לא היה כשיר לעמוד לדין במועד משפטו. אמנם, נאמר בה שהמבקש סובל מתהליך סכיזופרני שפרץ במהלך שנת 2003, אך גם עולה ממנה שהיה בטיפול תרופתי מסוים ובמעקב לא סדיר אצל רופא פרטי עד סוף שנת 2006 שאז נמצא בעיצומו של מצב פסיכוטי. לטענת המשיבה, אין בבקשה כל אינדיקציה לגבי מצבו הנפשי של המבקש בתקופה שבה התנהל משפטו במהלך שנת 2005. המשיבה מוסיפה כי במהלך המשפט לא דיווחו באי-כוח של המבקש על קשיי תקשורת עימו וגם בבקשה הנוכחית הם אינם מצביעים על כשלים בניהול המשפט שנבעו ממצבו הנפשי באותו מועד. המשיבה סבורה כי פרוטוקול הדיון מצביע על כך שהמבקש הבין את ההליכים שנוהלו נגדו.

4.        לאחר עיון בטענות בעלי הדין ובחומר שלפניי, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת המועד להתקבל. נקודת המוצא מצויה בסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. מהוראת-חוק זו עולה כי בשונה מההליך האזרחי, אין צורך ב"טעמים מיוחדים" לשם הארכת מועד בפלילים. ביסוד גישה זו מונח הצורך במתן שיקול-דעת רחב לבית-המשפט בנוגע להארכת מועד להגשת ערעור שעניינם חפותו או אשמתו של אדם וכן מידת עונשו. ברי עם זאת, כי מתן אורכה בהליכים פליליים אינו נעשה כדבר שבשגרה. הכלל הוא כי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל. הארכת מועד תינתן רק בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת (ראו, בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006). מבחן זה נעוץ בהכרח להתחשב בעקרון סופיות הדיון; בצורך בהצבת גבול להימשכות ההליכים; באינטרס של הצד שכנגד ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות והוודאות המשפטית; ובקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור שהוגש באיחור. בהקשר זה נפסק כי ככל שמשך האיחור ארוך יותר, כן יגבר משקלם של הנימוקים האחרים הנוטים לדחיית הבקשה.

5.        במקרה שלפניי, אין חולק כי הבקשה להארכת מועד הוגשה זמן ממושך לאחר המועד הקבוע בדין להגשת ההליך. אין לכחד כי העיכוב הממושך פוגע באינטרס בדבר סופיות הדיון ובוודאות המשפטית. אולם באת-כוח המבקש סיפקה הסבר להגשת הערעור רק עתה, הסבר הנעוץ בממצאים רפואיים חדשים לגבי מצבו הנפשי של המבקש בעת שנוהל משפטו. המשיבה מבססת את התנגדותה להארכת המועד על הטענה כי לא ניתן להסיק מחוות הדעת הפסיכיאטרית שצורפה לבקשה כי המבקש לא היה כשיר לעמוד לדין במועד משפטו. לא שוכנעתי כי טענה זו, כשלעצמה, מצדיקה את דחיית הבקשה להארכת מועד. אכן, אין בחוות הדעת קביעה מפורשת לפיה המבקש לא היה כשיר לעמוד לדין במשפט נשוא הבקשה, שהתנהל בשנת 2005. חוות הדעת, שניתנה בקשר להליך משפטי אחר, אינה מתייחסת באופן ישיר לסוגיה זו. יחד עם זאת, הנתונים המובאים בחוות הדעת מעוררים ספקות לגבי כשירות המבקש בשנת 2005. על פי חוות הדעת, המבקש אושפז במרכז רפואי לבריאות הנפש בנובמבר 2003 ואובחן כסובל מתהליך סכיזופרני שפרץ במאי-יוני 2003. הוא שוחרר כעבור מספר ימים, כנגד שיקול דעתם של הרופאים. מאז ששוחרר ועד דצמבר 2006 היה במעקב בלתי סדיר אצל רופא פרטי ולא נטל את התרופות באופן קבוע. בדצמבר 2006 הוא אובחן כמצוי בעיצומו של מצב פסיכוטי חריף ומאז הוא מצוי בטיפול מרפאתי כפוי. מחוות הדעת עולה, איפוא, כי בעת ניהול המשפט היה המבקש חולה בסכיזופרניה ללא מעקב רפואי סדיר וללא נטילת תרופות סדירה. השאלה האם המבקש היה כשיר לעמוד לדין בשנת 2005 אינה צריכה להיות מוכרעת בהליך שלפניי, המוגבל לשאלה הדיונית של הארכת המועד. לצורך ההליך שלפניי, די בכך שטענות המבקש בעניין זה הן טענות ממשיות כבדות משקל שלא ניתן לדחותן על הסף ועל כן לא ניתן לשלול את סיכוייו של הערעור. במצב דברים זה, אני סבורה כי האמור בחוות הדעת מקים טעם ממשי המניח את הדעת להארכת מועד. אמנם, באת-כוח המבקש לא הבהירה די הצורך מדוע הבקשה להארכת מועד הוגשה חודשים ארוכים לאחר מתן חוות הדעת הפסיכיאטרית בחודש מאי 2007. אולם בהעדר התייחסות לעניין זה מצד המשיבה, לא ראיתי מקום לדחות את הבקשה להארכת מועד מטעם זה בלבד. בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפניי, ובשים לב להשתלשלות ההליכים המשפטיים מאז נגזר דינו של המבקש ועד להגשת הבקשה, באתי לכלל מסקנה כי יש להעדיף את זכותו של המבקש למצות את ההליך הערעורי על פני האינטרס בדבר סופיות הדיון.

התוצאה היא שהבקשה מתקבלת. המועד להגשת ערעור מוארך עד ליום הגשתו בפועל. החלטה זו תתויק בתיק אב"ד עם פתיחת תיק הערעור.

ניתנה היום, כ"ח באדר א' תשס"ח (5.3.2008).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    כש

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il