קביעת הדרך לחישוב הפסד במניות בפרשת התמוטטות חברת "רייכרט"

פרשת חברת רייכרט תעשיות בע"מ (להלן: " החברה" או " חברת רייכרט") הגיעה לתודעת הציבור ביום 3 באפריל 1995, כאשר אנשי המפתח בחברה נעצרו בשל חשד לעבירות פליליות של מרמה. בתוך כחודש שערי המניות של החברה צנחו בכ-71% וביום 30.4.95 הופסק המסחר בניירות הערך של החברה ולא חודש עוד. מצבה של החברה התדרדר עד שביום 9.7.95 הוגשה בקשת פירוק לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. ניתן צו לפירוק החברה. ניירות הערך שלה נמחקו מהמסחר. ניירות הערך שבידי המחזיקים הפכו לפיסות נייר חסרות ערך והשקעתם ירדה לטימיון.

עניינה של החלטה זו היא בשאלה מה הנזק שנגרם למי שהשקיעו בחברה, החל מיום 3.8.93 אז פורסם תשקיף החברה ומניות החברה החלו להיסחר בבורסה לניירות ערך, ועד שאבדו את מניותיהם עם מחיקתה של החברה מהמסחר ביום 30.4.95.

1.         רקע הדברים והליכים קודמים

תביעה זו הוגשה כבקשה לאישור תובענה ייצוגית על פי חוק ניירות ערך והתקנות על פיו בעילה של הטעיה או מרמה בתשקיף. התובענה אושרה כייצוגית, חלק מהנתבעים הגיעו לפשרה עם התובע המייצג שאושרה על ידי בית המשפט. כנגד שניים מהנתבעים דן רייכרט ומנשה כהן (להלן: " הנתבעים"), המשיך להתנהל ההליך בבית המשפט המחוזי (כב' השופטת רות אליעז) שקבעה, בשנת 2002 את אחריות הנתבעים, ופסקה לתובע המייצג ולקבוצה סכום של 3,400,000 ש"ח (3 מיליון כנגד מנשה כהן ו-400,000 ש"ח כנגד דן רייכרט) על דרך האומדנה (פסק דינה של השופטת אליעז בתיק זה מיום 27.11.02).

בערעור בבית המשפט העליון (ע"א 345/03 דן רייכרט נ' יורשי המנוח משה שמש ז"ל, ניתן ביום 7.6.07, (להלן: " פסק הדין בבית המשפט העליון"), אישר בית המשפט את חיובם של הנתבעים, אך לעניין הנזק ביטל את קביעותיה של כב' השופטת אליעז, והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, על מנת שיקבע את הנזק האינדיבידואלי שנגרם לכל אחד מחברי הקבוצה. עוד הורה בית המשפט העליון (בדעת רוב של כב' הנשיאה ד' ביניש והשופטת ע' ארבל, כנגד דעתו החולקת של  כב' השופט י' עדיאל) כי יש לחלק את הנזק בין הנתבעים על פי תרומתו היחסית של כל אחד מהם למעשים נשוא התביעה, וכי על בית המשפט המחוזי לקבוע את חלקו של כל אחד מהנתבעים לנזק על פי תרומתו היחסית לעוולות. כן קבע בית המשפט העליון כי בית המשפט המחוזי ידון גם בשאלת שכר הטרחה.

בשלב זה התיק הועבר לדיון לפניי. יש לציין כי כיום מנוהל התיק רק בידי דן רייכרט. הנתבע השני שניהל את התביעה בהליך בבית המשפט המחוזי הוא, כאמור, מנשה כהן, שעל נכסיו מונה נאמן. הנאמן הבהיר כי אין מקום להוציא הוצאות נוספות לעניין הליך זה, ועל כן המשך ההליכים נוהל רק על ידי עורכי דינו של דן רייכרט (להלן: " דן רייכרט" או " הנתבע"), תוך שהנאמן  על נכסי מנשה כהן שמר על זכותו לחקור את המומחים, אך בחר שלא להגיש חוות דעת או סיכומים מטעמו.

בקדם משפט שהתקיים ביום 22.11.07 קבעתי כי כיון שמדובר בקרוב לעשרים שנה לאחר ההתרחשויות נשוא התביעה, אין מקום לשמוע עדים נוספים, למעט מומחים שיעידו לעניין אופן חישוב הנזק, בהתאם להנחיות בית המשפט העליון. באותה החלטה קבעתי מועדים להגשת הראיות המשלימות לצורך חישוב הנזק האינדיבידואלי לכל אחד מחברי הקבוצה.  התובעים הגישו את ראיותיהם. הנתבע, דן רייכרט, ביקש שלא להגיש חוות דעת מטעמו עד שתוגש רשימה של אותם תובעים שהגישו תביעות בעקבות פסק דינה של השופטת אליעז. התובעים התנגדו לכך. לאור זאת התקיים קדם משפט נוסף ביום 2.6.08 בו חזר הנתבע על הטענה, שיש לראות מי הגיש תביעה, ורק אז יגיש ראיות מטעמו. בהחלטתי מאותו מועד ודחיתי את הבקשה, תוך שציינתי כי נראה שהנתבע מנסה לגרום להתמשכות ההליכים. עם זאת, כיוון שסבורה הייתי כי אין מקום לבסס את ההחלטה על חוות דעת אחת בלבד, על אף מחדלי הנתבע, אפשרתי לנתבע להגיש בתוך 30 ימים מאותו מועד ראיות לעניין גובה הנזק מטעמו.

לאחר הגשת חוות הדעת מטעם הנתבע, התברר כי  כל אחת מחוות הדעת מבוססת על הנחות שונות. למעשה, כל אחד מהצדדים פירש באופן שונה את פסק דינו של בית המשפט העליון, ועל כן ערך חוות דעת על בסיס נוסחאות שונות. לאור זאת, לא היה טעם בחקירת המומחים, והיה צורך להכריע בפתח הדברים, איזה נוסחת חישוב יש לערוך על פי פסק דינו של בית המשפט העליון, ורק אחר כך לחקור את המומחים.

בקדם משפט שהתקיים ביום 5.3.09 ניסיתי לשכנע את הצדדים להסכים על דרך חישוב מסוימת, אך משהצדדים לא קיבלו זאת, הוריתי על הגשת סיכומים בשאלה "איזו שיטת חישוב עונה על החלטת בית המשפט העליון לעניין אופן חישוב נזקם של חברי הקבוצה". כן קבעתי את התיק להוכחות ליום 14.10.09 כדי לחקור את המומחים, לאחר שתינתן החלטה לעניין אופן חישוב הנזק.

החלטה זו עניינה בנוסחה לחישוב הנזק האינדיבידואלי של בעלי המניות, על פי הנחיות בית המשפט העליון.

2.         פסק דינו של בית המשפט העליון לעניין הנזק

בית המשפט העליון קבע מספר קביעות עקרוניות וערכיות לעניין חישוב הנזק בתובענות ייצוגיות בכלל ובתחום ניירות הערך בפרט. בית המשפט העליון קבע כי יש לקבוע את אופן חישוב הנזק על פי סוג התביעה, הנזק שנגרם והתרופה הנדרשת, ובלשונו: " אמת המידה הראוייה לגזירת הפיצויים...תיגזר ממהות האחריות ומתכלית הפיצוי" (פיסקה 79 לפסק דינו של כב' השופט עדיאל).  בית המשפט קבע כי לעיתים יחושב הנזק באופן אינדיבידואלי, לעיתים באופן כולל בהתייחס לכלל חברי הקבוצה, ובמקרים חריגים, גם על דרך האומדנא (ראו פסקה 67 לפסק דינו של כב' השופט עדיאל). לעניין תובענות ייצוגיות בניירות ערך נקבע שבמרבית המקרים מדובר בתובעים שניתן לזהות בקלות, כך גם אין קושי לדעת מה היו מחירי הרכישה והמכירה של ניירות הערך על ידי כל אחד מהתובעים, ועל כן, ככלל, יעשה החישוב על בסיס אינדיבידואלי (פסקה 68 לפסק דינו של כב' השופט עדיאל). עוד נקבע כי  מדובר בתביעה נזיקית, ועל כן הנזק צריך לענות על מטרות דיני הנזיקין, שבעיקרן, השבת המצב של הניזוק לקדמותו, טרם ארע הנזק.

עם זאת, קבע בית המשפט העליון כי פעמים יהיה מדובר בתחום זה בתרופות חוזיות. כך, למשל, כאשר יש יחסים חוזיים מוקדמים בין הצדדים (כפי שהיה בע"א 3654/97 יחזקאל קרטין נ'  עתרת ניירות ערך (2000) בע"מ, פ"ד נג (3) 385, שם היה מדובר במנהל השקעות שהפר את חובותיו כלפי לקוחותיו, על פי חוזה ביניהם. באותו עניין התנהל ההליך כתביעה אישית). בית המשפט קבע כי בענייננו לא היו יחסים חוזיים מוקדמים בין התובעים לנתבעים ועל כן מדובר בתרופה שצריכה לענות על מטרות דיני הנזיקין, ולהעריך את נזקו של כל אחד מחברי הקבוצה.

בית המשפט העליון סקר מספר שיטות חישוב הנהוגות לעניין זה בארה"ב, ולבסוף קבע כי יש לחשב את נזקם של חברי הקבוצה על פי שיטת "חסרון הכיס" היינו, מהו הנזק שנגרם לכל אחד מהמשקיעים בפועל כתוצאה מהתרמית בניירות ערך שביצעו הנתבעים. בית המשפט העליון קבע כי שיטה זו משיבה את המצב לקדמותו במובן זה שהיא מפצה את הרוכש בגין ההפרש שבין מחיר הרכישה לבין השווי הריאלי של המניות ביום הרכישה. בית המשפט העליון קבע כי יש לקבוע את חסרון הכיס ע"י חישוב שני "קוים" המהווים חיבור בין שווי המניות על פי כל אחד מהערכים על פני התקופה הרלבנטית.

קו הערך - " הינו קו היפותטי המייצג את "הערך האמיתי" של המניה בכל יום במהלך התקופה שבין פרסום המידע המטעה לבין גילויו, והוא משקף את המחיר אותו היו הרוכשים מוכנים לשלם עבור המניה בכל יום בו נסחרה אילו היה בידם המידע הנוגע למצבה של החברה לאשורו" (פסקה 87 לפסק דינו של כב' השופט עדיאל, להלן: "קו הערך").

קו המחיר - " מתאר את מחיר המניה בפועל בכל המועדים האמורים" (שם, להלן: "קו המחיר"). קו המחיר הוא קו נתון, שכן מחירי המסחר בבורסה הוא נתון קבוע מפורסם וידוע. קביעת קו המחיר אם כן אינה מהווה כל קושי. הקושי הוא בקביעת קו הערך, היינו, מה היה ערכה של החברה בכל יום בין מועד התרמית (במקרה שלנו התשקיף מיום 3.8.93), לבין המועד בו התגלתה התרמית (במקרה שלנו, אפריל 95 אז נעצרו אנשי מפתח בחברה). מה היה ערכן של המניות לו המידע האמיתי היה ידוע למשקיעים.

בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי קיימות מספר גישות לעניין אופן חישוב קו הערך. לעניין זה לא הרחיב בית המשפט העליון בפסק דינו. אמנם, נקבע כי במסגרת קביעת הנזק בפועל ניתן להתחשב, ככלל, בתנודות השערים בשוק, אך נקבע כי בית המשפט המחוזי לשקול אילו גורמים יש לקחת בחשבון בכל מקרה ומקרה. בית המשפט העליון לא קבע אילו גורמים יש לקחת בחשבון במקרה זה ומהי שיטת חישוב קו הערך במקרה זה. לאור זאת נחלקו הצדדים והציגו שיטות חישוב שונות.

3.         טענות הצדדים