פסק דין
הצדדים ועיקרי הטענות
התובעת הגישה תביעה על סך 13,500 ₪ בתוספת הוצאות משפט בטענה כי הנתבע השתמש ביסודות הבניין אותם הקימה על חשבונה, לצורך הרחבת דירתו, מבלי לשלם לה את חלקה.
מכתב התביעה עולה כי בשנת 2006 הרחיבה התובעת את דירתה בבניין ונשאה בהוצאות התשתית בסכום של 12,000 דולר. בנובמבר 2012 קיבל הנתבע היתר בנייה והרחיב את דירתו תוך שהוא משתמש בעמודים הקיימים, אשר הוקמו על חשבונה של התובעת, ועל סמך התשתית אשר התובעת שילמה עבורה. רצפת ביתה של התובעת, הפכה להיות תקרת ביתו של הנתבע.
התובעת צירפה לכתב התביעה אישור, המתייחס לתוספות מחיר לבניית שלד, לפיו מחיר יסודות קורות הקשר והעמודים קומת הקרקע הינו 6,000 דולר, תוספת עבור יציקת רצפה בסך 3,000 דולר, ותוספת עבור יציקת הגג 3,000 דולר.
התובעת עותרת לחייב את הנתבע ברבע מתוך סך של 6,000$, אשר שולם עבור היסודות, שכן בבניין 4 קומות, דהיינו – 1,500$ ולחייבו במחצית התשלום אותו שילמה עבור יציקת הרצפה, בסך של 3,000$, (1,500$) ובסה"כ 3,000$ (בחישוב על פי 3.5 ₪ לדולר – סך של 10,500 ₪).
לטענת הנתבע, אכן הרחיב את דירתו אלא שבהיותו בקומת הקרקע אינו נזקק ליסודות ולעמודים אותם בנתה התובעת, לדבריו לא סוכם בין הצדדים כי הנתבע ישלם לתובעת עבור היסודות. עוד טוען הנתבע כי במהלך הבנייה חסמו היסודות, אותן בנתה התובעת, כניסת אור השמש לדירתו והוא סבל מנזילות ורטיבות מהדירה.
הנתבע זימן לעדות מטעמו את מר יואב חבזון, מהנדס, אשר העיד ואמר כי לנתבע אין צורך ביסודות לצורך בניית קומת הקרקע. המהנדס אמר שלו היה בונה הנתבע רק את דירתו די היה לו בתקרה קלה אשר עלותה, אם כי אינו שמאי, הייתה עומדת על סך של 7,000 ₪ ואולי יותר. המהנדס הסכים שהעמודים הקיימים, אף אם אינם הכרחיים לבנייה בקומת הקרקע, מחזקים את המבנה. הנתבע לא צירף חוות דעת מטעם העד, טרם הדיון.
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.
אין מחלוקת כי התובעת נשאה בעלות הקמת היסודות.
סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979 (להלן: "החוק"), קובע כי "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות, או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה".
סע' 2 לחוק קובע כי "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה, או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".
בפסק דינו בע"א 8728/07 קבע כב' השופט דנציגר כי חובת ההשבה על-פי סעיף 1 לחוק מתגבשת "בהתמלא שלושת התנאים הבאים: התעשרות, שלא על-פי זכות שבדין, ועל חשבון המזכה".
התעשרות - אין מחלוקת כי הנתבע בנה את הרחבת דירתו, על סמך שלד מוכן, מבלי שנשא בתשלום עבור בנייתו, כאשר ריצפת דירתה של התובעת, משמשת לו לתקרה, כך שהתעשר.
על חשבון המזכה – אין מחלוקת כי התובעת היא אשר נשאה בעלויות הקמת השלד.
שלא על פי זכות שבדין - הפסיקה עסקה רבות בפרשנותו של התנאי, לפיו על ההתעשרות להיות "שלא על פי זכות שבדין".
כב' השופט מצא מתייחס בפסק דינו בע"א 588/87 אליעזר כהן ואח' נ' צבי שמש, בעמ' 326, לחובת ההשבה וקובע כי "בקביעת חובת ההשבה מיישמים את שיקולי הצדק והיושר לנושא התעשרותו של הנתבע בלבד. די בכך שההתעשרות הייתה שלא על-פי זכות שבדין כדי להוביל למסקנה, כי היא בלתי צודקת על-פי מבחן הצדק והיושר, וכדי להעמיד את חובת ההשבה על כנה. שיקולי צדק אחרים – כאיכות העשייה שהצמיחה לנתבע את התעשרותו, אופי יחסי הצדדים, רמת מוסריותם בהתנהגותם זה כלפי זה בפרשה נושא הסכסוך וכל כיוצא באלה – אינם מובאים בחשבון". באשר לסמכותו של בית המשפט לפטור את הנתבע מהשבה, כותב כב' השופט מצא כי " לא כן הדבר עת נדרשים לשאלה, אם מתקיימות נסיבות העושות את ההשבה לבלתי צודקת; כאן מיישמים את שיקולי הצדק והיושר לבדיקת גורמים רבים ושונים, בכללם גם, ואולי בראש ובראשונה, מוסריות התנהגותם של הצדדים זה כלפי זה; ורק אם המסקנה המתחייבת הינה, שאכיפת חובת ההשבה (במלואה או בחלקה) על הנתבע הינה יותר בלתי צודקת מאשר אי-אכיפתה או מאשר אכיפתה החלקית, פוטרים את הנתבע מן ההשבה, כולה או מקצתה".
ברע"א 371/89 אילן לייבוביץ ' א.א. י. אליהו בע"מ, פ"ד מ"ד (2) 309 בעמ' 323 ואילך, דן כב' הנשיא שמגר בתנאי לפיו על ההתעשרות להיות שלא על פי זכות שבדין. לדבריו "המקרים הקשים להכרעה בשאלה אם ההתעשרות אינה כדין הם המקרים בהם לא ניתן להצביע על דין מפורש אשר מקנה לזוכה זכות להתעשר או שולל זאת ממנו. במקרים אלה, המבחן לשאלה אם ההתעשרות אינה כדין הוא בבחינה אם התעשרות זו היא בלתי צודקת.
כב' השופטת שטרסברג-כהן, בהתייחסה לחוק, קובעת, בפסק הדין בעניין רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה ואח' נ' פורום אביזרים ומצרי צריכה בע"מ, פ"ד נ"ב(4), (להלן: "א.ש.י.ר)בעמ' 414 כי "חוק עשיית עושר נועד לכונן זכויות ולא רק לפרוש כנפיו על "זכויות ממוסדות" המוכרות בדין אחר. חוק עשיית עושר איננו רק כלי נוסף להענקת סעד ההשבה למי שנפגעה זכותו המוכרת בדין חיצוני לדיני עשיית עושר. זוהי הדעה שמצאה ביטוי בפסיקה, שהכירה באפשרות להעניק, מכוח חוק עשיית עושר, הגנה לאינטרסים שאינם עולים כדי זכות ממוסדת כאשר אינטרסים אלה ראויים להגנה לפי תחושת הצדק ולפי מדיניות משפטית ראויה".