צווי הגבלה והרחקות דרבנו תם נגד סרבן גט

בפנינו בקשת המבקשת להטלת צווי הגבלה על המשיב.

תיאור העובדות

הצדדים נישאו ביום ח' בסיוון תשס"ו (4.6.06) ולהם שלושה ילדים משותפים. זה כשנה וחצי גרים הם בנפרד ובית הדין קבע בפסק דין מיום י"א בסיוון תשע"ז (5.6.17) כי מצווה על המשיב לגרש את אשתו וכי אם יסרב ידון בית הדין בצווי הגבלה.

בית הדין ציין את התרשמותו בפסק הדין כדלהלן:

אין חולק שדרישת הבעל לשלום הבית אינה כנה, אינה אמיתית וחסרה כל יסוד. נראה בעליל כי הוא תופס את הגט כקלף מיקוח עד לאחר שיתבררו אצלו שאר התביעות המונחות בערכאה אחרת.

המשיב הגיש ערעור על פסק הדין ובהחלטה מיום ט' בתמוז תשע"ז (3.7.17) קבע כבוד הרב הראשי לישראל כדלהלן:

בנסיבות אלו נראה כי יש להתנות את הערעור בכך שיפקיד הבעל בטוחות לכיסוי הוצאות הצד השני במקרה שיקבע כי מדובר בערעור סרק. על כן על המערער להפקיד בקופת בית הדין סך 8000 ש"ח להבטחת הוצאות הצד השני במקרה שייקבע כי אכן מדובר בערעור סרק.

מאחר שהמערער לא טרח להפקיד את הנדרש קבע כבוד הרב הראשי בהחלטה מיום כ"ח באלול תשע"ז (19.9.17) כי יש לסגור את התיק.

למרות כל זאת המשיב עדיין מסרב לקיים את פסק הדין ונקבע דיון בצווי הגבלה.

באת כוח המבקשת הציגה בדיון הודעות שבהן המשיב מציג עצמו כגרוש ואף הצהיר במהלך דיון בערכאה אחרת כי המבקשת יכולה להקפיא ביציות(!) מאחר שהוא אינו מתכונן לגרשה.

מנגד טען המשיב טען כי מדובר בקבוצות ציבוריות שאליהן צורף ללא ידיעתו ואחרים הציגו אותו כך. עם זאת לא הכחיש את דבריו בערכאה אחרת אך טען "אני רק מקיים את ההלכה [...] כל הרבנים שהתייעצתי איתם הם הורו לי שלא לתת גט'" (שורות 20–21 לפרוטוקול).

בית הדין הבהיר למשיב כי אי אפשר לסמוך על רבנים שלא שמעו כלל את המבקשת אך המשיב התריס "הם לא צריכים לשמוע את האישה" (שורה 23 שם).

בית הדין מדגיש כי בהתאם להתרשמותו היה מקום גם בעבר לחייב את המשיב בגירושין אך בית הדין נמנע מלנקוט זאת בפירוש מאחר שסבר כי בהיות המשיב שומר מצוות ודאי יקיים את מצוות בית הדין ובפרט לאור טענותיו הקשות על המבקשת המפריעה לו ולילדיו לקיים מצוות.

זאת ועוד, אילו היה חפץ המשיב בכנות לבחון את שיקום הנישואין ולהציל את ביתו, וודאי שהיה דואג להפקיד את הערבות הנדרשת לצורך שמיעת הערעור. הדבר ברור כי אין כלל סכום שיכול לחסום אדם מלהציל את חייו וביתו וכמו שנאמר "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו" (איוב ב, ד).

משלא עשה כן הדבר מחזק את התרשמות בית הדין כי אכן המשיב משתמש בגט כקלף מיקוח שלא כדין, והדבר עולה בקנה אחד עם הצהרות המשיב ומעשיו בכל עת, ומשכך נדרש בית הדין להחלטה שלפנינו.

דיון והכרעה

הנה כתב הרמ"א באבן העזר (סימן קנד סעיף כא) וזו לשונו:

כל מקום שאין כופין בשוטים [...] יכולין לגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו או למול בניו או לקברו, עד שיגרש. ובכל חומרא שירצו בית דין יכולין להחמיר בכהאי גוונא, ומלבד שלא ינדו אותו.