צו מניעה- הרחבת דירה

הצדדים הינם בעלי דירות בבית המשותף ברחוב מל"ל 11 רמת גן הבנוי על חלקה 136 בגוש 6159 (להלן: "הבית").

הבית נרשם כבית משותף בפנקס הבתים המשותפים ועל ניהולו חל התקנון המצוי. בבית 6 דירות ב- 3 קומות.

המבקשים הינם בעלים של 3 דירות בבית להם צמודים 238/432 חלקים מהרכוש המשותף בבית.

לטענת המבקשים, המשיבים מבקשים לבנות 2 ממ"דים כתוספות לדירותיהם בתוך קונטור הבית. היתר בניה שקיבלו המשיבים מתיר להם בניית ממ"דים כאמור וכן שטחים נוספים על חשבון שטחים עיקריים וכן סגירת מרפסות. לטענתם, המשיבים מבקשים לבנות על הרכוש המשותף ולהגדיל את דירותיהם ללא קבלת הסכמות נדרשות כדין וחרף התנגדות אקטיבית של רוב בעלי הדירות. הבניה המתוכננת איננה מאפשרת תוספת ממ"דים גם למבקשים, היא מנצלת שטחי בניה עיקריים ופוגעת בזכויות המבקשים.

ביום 18.04.12 ניתן צו זמני במעמד צד אחד ונקבע מועד לדיון במעמד הצדדים ליום 23.04.12. בהתאם להחלטה הנ"ל מסרו המשיבים תשובתם בכתב לבקשה (תצהירי המשיבים 2 ו- 3).

המשיבים טוענים כי הבקשה נגועה בשיהוי ומאזן הנוחות נוטה לטובתם. המבקשת 5 נפטרה ולפיכך המדובר, למעשה, בבקשה של 2 בעלי דירות בלבד בבית. הבית רעוע ומוזנח והמבקשים אינם משתפים פעולה לצורך ביצוע עבודות לחיזוק הבית. מסיבה זו נקטו המשיבים יוזמה לביצוע הבינוי. הועדה המקומית אישרה את הבקשה ואף ועדת הערר דחתה את ערר המבקשים עוד ביום 28.11.11. אף על פי כן לא נקטו המבקשים בכל הליך אלא רק לאחר התחלת הבניה (וגם זאת בעיכוב של 3 ימים וכשבוע לאחר המועד שבו הובאו חומרי בניה למקום). הצדדים ניהלו מו"מ כדי להביא לבניה משותפת אולם המבקשים גררו רגליים ולפיכך המשיכו המשיבים בהליכים להוצאת היתר בניה והתקשרו עם קבלן לביצוע הבניה בפועל. למשיבים יגרם נזק משמעותי בגובה היקף ההוצאות ששולמו ואשר ירדו לטמיון. נימוקי ההתנגדות אינם ענייניים וממילא אין בבניה לפגוע באפשרות המבקשים לבנות ממ"ד לו יחפצו בכך. לטענת המשיבים, יש להידרש גם לשאלת תום ליבם של המבקשים.

ביום 23.04.12 נערך דיון בבקשה בסיומו ניתנה לצדדים שהות להודיע עמדתם להצעת המפקח לסילוק הבקשה. לבקשת המשיבים הוארך המועד להגשת תשובה עד ליום 10.05.12. אולם, לא הוגשה כל הודעה מטעם מי מהצדדים ולפיכך הועבר התיק למתן החלטה.

דיון

בבואו להחליט בדבר מתן סעד זמני, יפעיל בית המשפט את המבחנים הבאים:

א.         קיום ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה: בשלב זה על המבקש להוכיח כי התביעה אינה טרדנית וכי קיימת שאלה רצינית שיש לדון בה (תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות")).

ב.         שמירה על המצב הקיים: מתן הסעד הזמני הכרחי כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה.

ג.          מאזן הנוחות: ביצוע הערכה של זכויות ושל תוצאות אפשריות לגבי שני הצדדים, של מתן או סירוב נתינתו של הצו הזמני. מבחן זה בודק את הנזקים וההכבדה שייגרמו לצד התובע אם לא יינתן הצו, לעומת הקשיים הנזקים וההכבדה שייגרמו לצד הנתבע אם הצו יוענק לתובע.

ד.         שיקולים שביושר. (ראו אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, עמ' 502-503).

בין המבחנים האמורים מתקיים יחס מקביל כך שככל שבית המשפט יתרשם כי סיכויי המבקש לזכות בתביעתו גבוהים, תפחת הדרישה בדבר מאזן הנוחות ולהיפך (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529); רע"א 10066/04 נ.ר. ספאנטק תעשיות בע"מ נ' ד.ס.פ. ספיר אנטרפרייז בע"מ, פ"ד נט(4) 700). עם זאת, על המבקש, בכל מקרה, לעמוד ברף מינימאלי בנוגע לכל אחד מן התנאים בנפרד, שאם לא כן, לא ינתן הסעד זמני (רע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות (1993) בע"מ [פורסם באתר נבו]).

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים מוצא אני כי במאזן השיקולים נכון יהיה להותיר את צו המניעה בהתאם להחלטתי מיום 18.04.12 על כנו עד להכרעה בתובענה.

לתובעים ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה.

אף אם המדובר בבנייה של ממ"ד בלבד (אם כי אין מחלוקת כי בנוסף לממ"ד מבוקש לבצע גם בניה על חשבון שטחים עיקריים), בין מכח הוראות סעיף 71ב(א) סיפא בסימן ג1 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן: "החוק") ובין מכח סעיף 4 לחוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), תשס"ח -  2008 (להלן: "חוק החיזוק"), הרי שנדרשת, לכל הפחות, הסכמה של 60% מבעלי הדירות בבית לצורך ביצוע העבודה.

במקרה דנן המבקשים הינם בעלים של 50% מהדירות בבית להם צמודים 238/432 חלקים מן הרכוש המשותף. משכך, על פניו, אין בידי המשיבים את הרוב המינימלי הנדרש על פי דין לביצוע העבודות המבוקשות.