צו לחיפוש במחשב של הנאשם אינו חל על מחשב הנמצא בחזקת עובדת שלו

בענין אי חוקיות הראיות

1.         הסניגורים טענו כי חלק משמעותי מהראיות בתיק זה הושגו באופן בלתי חוקי ויש לפסול אותן ולא לקבלן כראיות בתיק. הטענה הועלתה בשלבים שונים במהלך הדיון, והוסכם על הגשת רוב המסמכים ומתן החלטה בטענות לאחר שמיעת העדויות הרלוונטיות. פרשת התביעה הסתיימה והגיעה השעה להחלטה בשאלות אלו.

בהתחשב בשלב בו ניתנת החלטה זו, לפני שמיעת ראיות ההגנה, מדובר בהחלטה דומה להחלטה בטענה שאין להשיב לאשמה. אלא שבמקרה זה במוקד הדיון לא עומד כתב האישום אלא חלק מהראיות להוכחתו. בהתאם לכך, נקודת המוצא בהחלטה זו תהיה כזו שתפסול רק את הראיות שפסלותן ברורה ואינה תלויה בהכרעות בשאלות מהימנות או בשיקולים מורכבים. מקומם של אלו בפסק הדין הסופי לאחר שמיעת כל הראיות.

ובענייננו: אחת הטענות המרכזיות שהעלו הסניגורים נוגעת לכך שצווי חיפוש שניתנו בוצעו שלא בנוכחות שני עדים, בניגוד להוראות סעיף 26 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] התשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה). דרישה זו פורשה בפסיקה כיוצרת בטלות יחסית, כך שיש לבחון את הפגם שנפל בהליך אל מול שיקולים אחרים, ובהתאם לכך לקבוע אם יש בו כדי להביא לפסלות הפעולה שבוצעה. מקומם של שיקולים אלו בשלב בו עומדת בפני ביהמ"ש תמונת הראיות במלואה, דהיינו בסיום ההליך.

דברים אלו אמורים גם בנוגע לטענה בדבר העדר סימון מספיק של המוצגים שנתפסו, כהוראת סעיף 27 לפקודה. במקרה זה, מלבד שקילת האינטרסים הרחבים העומדים להכרעה, נוסף גם הקושי שבטיפול במוצגים לאחר שנתפסו, כאשר בחלק מהמקרים (אם כי לא בכולם וכנראה לא ברובם) לא נשמרה "שרשרת" ברורה בין נסיבות תפיסתם לבין ההתייחסות אליהם במהלך החקירה. גם כאן, כאמור, מדובר בטעות שיש לייחס להן משקל, אולם אין בהן כדי למנוע כל אפשרות להסתמך על המוצגים. על כן אין מקום להכריע בהן עתה.

גם הטענה הנוגעת לחיפוש במחשב, לפיה לא התקיימה הדרישה לחיפוש על ידי בעל תפקיד מיומן לביצוע פעולות כאלו, נתונה לשיקול דעת ולכן ההכרעה בה לא תינתן בשלב זה.

הסמכות להחזיק במוצגים

2.         טענה שקיבלה משקל משמעותי בטענות הסניגורים נוגעת לזכות המאשימה להחזיק בתפוסים לאחר תום תקופה של 180 יום. הסניגורים טוענים כי החוקרים החזיקו במוצגים שלא כדין לאחר חלוף המועד לכך.

אני דוחה טענה זו: נספח ג' לטיעוני הסניגורים הוא טופס בקשה להארכת ערבויות/ החזקת מוצגים. בבקשה זו התבקש ביהמ"ש להאריך את תוקף הערבויות, החזקת המוצגים ועוד ל-180 ימים נוספים, החל מיום פקיעת הערבויות, 9.5.05 לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה על הארכת תוקף הערבויות, אך לא המוצגים.

המדינה הגישה בקשה לקביעת דיון. ביום 9.5.05, דהיינו לפני פקיעת תקופת 180 הימים הראשונים, ניתנה החלטת כב' השופטת ר. פרדימן - פלדמן אשר קבעה דיון ליום 18.5.05. כמו כן קבעה כי "הערבויות והצו להחזקת המוצגים יעמדו בתוקפם עד להחלטה סופית בבקשה".

אין חולק על כך שההחלטה הסופית ניתנה זמן רב לאחר הדיון. התיק עבר גלגולים אחדים, כולל החלטה ועררים שהוגשו לביהמ"ש המחוזי, וההחלטה הסופית בו ניתנה ביום 2.7.09, דהיינו לאחר הגשת כתב האישום בתיק זה. הסניגורים טענו שלא ניתן להסתמך על החלטת הביניים של כב' השופטת פרידמן-פלדמן כבסיס להמשך החזקה במוצגים. לגירסתם ביהמ"ש לא היה מוסמך להאריך את המועד לתקופה כה ממושכת, החורגת מ-180 הימים הקבועים בחוק. ואילו הסכמתם שלהם להארכת המועד היתה לתקופה קצרה עד לקיום הדיון בלבד.

אינני מקבלת טענות אלו: הסמכות להחלטה על "הקפאת" מצב קיים עד תום הדיון נתונה לבית משפט הדן בהליך. יתכן שניתן לראות בה סמכות טבועה. מכל מקום, המקובל והנהוג הוא שעצם התקיימותו של ההליך שטרם הגיע אל סופו יוצרת מעין הארכת מועד. על אחת כמה וכמה כאשר ביהמ"ש קבע כך במפורש, ואף הוסיף וציין מפורשות כי האורכה היא עד להחלטה סופית בבקשה. אין זה סביר לצפות מהמדינה, או מבעל דין בכלל, להוסיף ולהגיש בקשות והליכים שונים על מנת שלא להחמיץ מועדים, כאשר ההליך עצמו תלוי ועומד בפני בית המשפט וניתנה לגביו החלטת ביניים בנוסח האמור. הדבר יגרום לריבוי התדיינויות ואולי להכרעות סותרות, ובאופן כללי לעומס מיותר וחוסר יעילות.

הסניגורים ביקשו לראות בהחלטה שניתנה ביום 8.1.07 משום קביעה של השופטת פרידמן-פלדמן לפיה היה על המדינה להחזיר את התפוסים לנאשם אם לא הוגש כתב אישום במועד, אולם אין לקבל גם טענה זו: החלטה זו בוטלה במפורש בערר (ב"ש 9081/07, בימ"ש מחוזי י-ם), ותחתיה ניתנה ההחלטה מיום 2.7.07. לא ניתן להסיק מסקנות אופרטיביות מהחלטה שיפוטית שבוטלה ואינה בתוקף.

מכל האמור עולה כי המדינה היתה רשאית להחזיק במוצגים שנתפסו מעבר ל-180 יום.

חיפוש וחדירה למחשבים

3.         טענה נוספת של הסניגורים מתייחסת לצו חיפוש שניתן והתיר חיפוש במחשבים, כפי שיפורט להלן.

פלט מחשב מוגדר בסעיף 1 לחוק המחשבים התשנ"ה-1995 כנתונים, סימנים וכדומה "המופקים" בכל דרך שהיא על ידי מחשב. דהיינו: הפלט איננו מה שהופק והוצא כבר בעבר מהמחשב, כגון תדפיס, דיסק וכדומה שאליהם הועבר חומר מהמחשב, אלא החומר שעובד על ידי המחשב שיכול להיות מופק ממנו. כך, הפלט הוא החומר השמור במחשב. הפוטנציאל שאותו ניתן להפוך לתדפיס, דיסק וכדומה.

סעיף 4 לחוק המחשבים מגדיר חדירה לחומר מחשב. פעולת החדירה היא ההתקשרות או ההתחברות למחשב, ואילו המידע עצמו המועבר באותה חדירה הוא הפלט.

הצו שניתן לחיפוש במחשבים התיר לתפוס "מסמכים שונים... כולל מחשב ופלטי מחשב". הצו חל, איפוא, על המחשב עצמו וכן על הפלט, שהוא כאמור החומר השמור במחשב. לא היה צורך בהרשאה לבצע חדירה למחשב, שכן עצם ההיתר להפיק פלטים מתיר, מן הסתם, את ההתחברות לצורך הפקת הפלט. על כן אני סבורה שבמישור המהותי הצו שניתן אפשר הפקת החומר שהוצא מהמחשבים השונים.